הצהרתי שהפוסט הבא יהיה על מדגסקר. אבל יש לי
עוד כמה תמונות יפות מנונגווי וגם סיפור קצר על הדרך, אז אני כותב את הפוסט הזה.
ביום האחרון, אני שורף את שעות במסאג' לגב
הדווי שלי ואוכל במקום שעדיין לא אכלתי בו ומקבל הרעלת כיבה קלה שמתפוגגת במהרה.
הטיסה שלי יצאה ב 2 לפנות בוקר למחרת ולא
רציתי לנסוע בדרכים חשוכות כי זה ממש לא בטיחותי. יוצא מזה שהגעתי לשדה הרבה לפני
הזמן. אני בדרך כלל מגיע ראשון אבל הפעם הגזמתי. 7 שעות לפני הזמן הנדרש. יותר מ 9
שעות לפני ההמראה. האופציה הכי טובה בעיני שהייתה.
אז ישבתי בחוץ ושוחחתי עם כל מיני עובדים
בשדה עד שהגיעה השעה היעודה.
כשנכנסתי סוף סוף, אחד מאלה ששוחחתי איתם
ביקש ממני מתנה קטנה. הוא רדף אחרי עד לשער וכשרציתי לתת לו את כל הכסף המקומי
שנשאר לי, הוא אמר לי, לא פה, יש מצלמות, בוא לשירותים.
הטיסה לניירובי די קצרה אבל לוקחת לא מעט זמן
כי עוצרים בדרך בקילימנג'רו, השדה שבו נחתתי כשהגעתי לטנזניה.
בניירובי, המתנה של 5 שעות. נשכבתי על הרצפה,
גם עם ספסלים, אבל הרבה לא ישנתי.
באופן די מפתיע, כשנחתנו ב Tana (ככה קוראים
לעיר בקיצור), כל הסיפור של הבדיקה הבריאותית וההגירה היה מאוד יעיל ומצאתי את
עצמי בחוץ די מהר.
ועכשיו עשיתי את כל הטעויות של נוסע מתחיל.
היה אמור להיות אוטובוס של שדה התעופה לעיר
אבל הפסיקו את השרות בפברואר שעבר. באמת, לא המצאה של נהגי מוניות שרוצים לקחת
אותך בכוח. לקחתי מונית לא רשומה ולא התמקחתי הרבה. למרות זאת, מסתבר שהמחיר
שהסכמנו עליו היה מתחת למקובל. כל אלו ש"מצאו" לי את הנהג ביקשו מתנה.
נתתי יורו לשניים מהם וזה לא הספיק להם. לכן, הם לקחו בכוח מהנהג את העודף מהתשלום
עבור החניה בשדה.
כבר מאוחר, אפור ומעונן, כמעט לילה. הנהג
נוסע בכל מיני דרכים "חלופיות" כדי לעקוף את הפקקים. לא עושה רושם שהוא
למד נהיגה אי פעם ויש לו בעיה חמורה של התחממות. הרבה נורות מהבהבות באדום. נראה
לי שהוא פשוט התקמצן על מילוי שמן מנוע, או שהוא לא ידע שצריך לעשות דבר כזה.
מתחיל גם גשם ואני נזכר בכל ההתראות לגבי בטיחות באי הזה. אבל אני אופטימי כרגיל
ובאמת הכל נגמר טוב.
בדרך הנהג מתייאש. מעביר אותי לטקסי אחר
שמביא אותי על לאכסניה בה הזמנתי מקום. גם זו חוויה. קטר-שבו, כמו שהיה לאבא שלי ב
1973.
קשה למצוא את האכסניה. לא קניתי סים מקומי כי
היה תור בשדה אז אני לא יכול להתקשר כדי שינחו אותנו איך להגיע, אבל כן הורדתי את
מפת העיר ואני משתמש בה OFFLINE באמצעות GPS.
מזל שהמקום מסומן טוב (בניגוד למקומות אחרים בהם שהיתי) ואני מוצא את האכסניה
בקלי-קלוטו.
חדר מגורים משותף, בנים בנות, ובבית גם גרים
המקומיים שהפכו את הבית לאכסניה. בחדר אוכל אני מוצא אנגלי, הולנדית, אמריקאי
וצרפתי. מדברים באנגלית. חשוב לתרגל. מאז שנחתתי אני מדבר רק צרפתית. אני אמור
ללמד אנגלית תלמידים סינים כשאגיע לשם בשנה הבאה, אז חשוב לא לשכוח את השפה.
האמריקאי בא לכנס של "עדי יהוה"
שגם פאני מזמביה השתתפה בו. הם לא הכירו או הוא לפחות לא זוכר אותה. האנגלי מחכה
לאישור לעשות מחקר על ציפורים בצפון, ההולנדית (אנוק – שם אינואיטי, מכל המקומות)
עובדת בעמותה לטיפול בילדים ומה הצרפתי עושה פה כבר שכחתי. עוד שני יפנים שלא יצרו
קשר ולא ניסיתי. מספרים לי, שאחת מהן נוסעת את האי באופניים ובערב הולכת למשטרה
המקומית בכל מקום ומבקשת סיוע במציאת מיטה, או שסתם דופקת על דלתות. נראה לי מסוכן
משהו.
התוכנית לבוקר הייתה להתארגן לטיול באי.
אפור ויורד גשם. כרגיל זה מקפיא את כושר
החשיבה המוגבל שלי ואני לא עושה כלום, רק מקדיש כמה שעות למסע להכרת העיר, עושה
כמה דברים הכרחיים כמו לקנות סים, לבדוק את נושא הכספומטים, חנויות המכולת
והסופרמרקט המקומי.
המציאה הגדולה: קפה סגפרדו כמו שצריך עם גלידה
נהדרת. למעט האיטלקי מליווינגסטון, לא מצאתי כאלה באפריקה.
אני עובר על הדיבר ה 11: לא תעשה קניות כשאתה
רעב. אני חוזר ומכין אוכל לגדוד ובסוף רק אחד מגיע לארוחת ערב בזמן. אני מפוצץ כי
אוכל לא זורקים, בקושי זז.
אבל, tomorrow is another day.
עוד יום עובר ואני עדין מחכה לבת קול שתרד
מהשמיים ותכין לי תוכנית לטיול. הגעתי בלי, כי שמעתי כל כך הרבה אזהרות אז אמרתי
לעצמי שאחליט כשאגיע. נראה מה האמת בכל הסיפורים האלה. לעבור דרך סוכנות נסיעות
שתכין לי תוכנית עצמאית עם נהג של רכב שכור לא בא לי. אני רוצה חברה. זה גם יוצא יקר מאוד.
אני מחפש סוכנות נסיעות שיש לה אתר מרשים
ברצינותו באינטרנט ולא מוצא. נכנס לסוכנות אחרת ומנסה להצטרף לקבוצה. הקבוצות
נקבעות באירופה, אומרים לי. ז"א שאני צריך להכין לי מסלול משלי.
בערב מגיע עוד אנגלי עם נסיון עשיר באי
וממליץ לי על מסלול.
עובר עוד יום, ואני הולך לחפש לי מעיל טוב כי
ברני אומר שיהיה קר בהרים. לא מצאתי משהו מתאים אז אנסה למצוא כשאגיע לשם. מקסימום
אלבש את כל מה שיש לי בתרמיל. זה אמור להספיק לשעת חרום. יש גם שמיכת הצלה אז אני
לא מודאג.
עוד טיול ארוך בעיר לביקור "אתרים
היסטוריים". ממש לא מעניין.
מחר אני זז על הבוקר ל Antsirabe
. מלון ללילה הראשון כבר יש לי. נראה איך ילך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה