יום ראשון, 21 במאי 2017

Sufi Festival in the Desert

מדינה מוזרה היא מדינת ישראל. עם כל המלחמות בין המדינות האסלאמיות מסביב, המקום היחיד שמשמר את המסורות של המיסטיקה המוסלמית היא מדינת ישראל. ודווקא היהודים "אשמים" בזה, ובחלקם הלא קטן, דווקא האשכנזיים שביניהם. אז השימור עובר עם עיבוד מסוים, דרך עדשות מערביות/יהודיות/ישראליות.

את "פסוקו של יום" אני מקבל בפייסבוק דווקא מרומי, הפילוסוף / מיסטיקן הסופי מהמאה ה13. אני לא "רוחניקי" אבל הפסוקים כתובים יפה ובאים על רקע תמונות מדהימות ובסך הכל, כל הפילוסופים, מכל הדתות, אומרים פחות או יותר אותו הדבר. אתה הוא שקובע את גורלך והכל בא מבפנים. תחיה את חייך ולא את החיים שהאחרים מנסים להכתיב לך, אם תיתן להם.

הסבלנות שלי לפילוסופיה עמוקה די מוגבלת, אבל כמו כל דבר טוב, כאן, היא עטופה במוסיקה מהממת, ולזה יש לי סבלנות אין קץ.

לא זוכר מי שם לי על הקיר בפייסבוק את המודעה על הפסטיבל הזה, וכשראיתי אותה מיד התאמתי את החופשה שלי בארץ כדי שתכלול גם את זה.
יש גם טקסים של דרווישים מסתובבים בגליל והאירוע נמצא על הכוונת שלי הרבה שנים. אני מתאר לעצמי שזה יותר קרוב למקור ושכל הדרווישים מוסלמים אדוקים, ואני מאוד מקווה למצוא הזדמנות לראות גם את זה.
אבל השילוב עם המדבר הופך כל דבר למשהו אחר. עוד יותר מיוחד מאשר הטקס הדתי. יש משהו בסביבה הזו שעושה לי את זה. מעניין אם זה גנטי או אפי-גנטי לבני ישראל.


הרעיון בסיבוב הוא להביא את הרוקד למצב של טראנס.



עד שהוא רואה משהו כזה, כנראה. לא יודע. אף פעם לא הייתי ככה.



העיקר שמסתובבים.



אבל אני עדיין חייב לכם את הסיפור של הציפור מהתמונה הראשונה בפוסט הזה למעלה.

חשבתי לכתוב הגיגים פילוסופיים בהתאם למוטיב המרכזי של הפילוסופיה והמוזיקה הסופית, על ההשתקפות של החלום במי שאנחנו היום אבל החלטתי לוותר.

לא זוכר מי האמן שיצר את המראה הזו שעמדה ליד המיצג של הסימורג. לא מצאתי את הטקסט באינטרנט, אז החלטתי להשקיע ולהעתיק אותו לכאן.

מי היא אותה ציפור גדולה,
מהמיתולוגיה של פרס האדירה,
אשר פאריד א-דין עטר שורר אודותיה?
וכך בקצרה:
לפני עידן ועידנים
נאספו כל הציפורים ל"ועידת הציפורים"
וכך זימרו וגם צייצו:
"אנחנו רוצות להגיע לשקט והשלווה
לחוות את מקור האור והבריאה
ולכן נמליך עלינו מלכה
שתוביל אותנו לאורה".
הדוכיפת קמה ואמרה
שישנה ציפור כזו מלכה
אשר בעזרתה תוכלנה למצוא את התשובה
ועוד הוסיפה ותיארה את הדרך הארוכה והקשה
על שבעת העמקים בדרך לגאולה
עמק החיפוש, עמק האהבה,
עמק התבונה, עמק ההתנתקות,
עמק האחדות, עמק המבוכה,
עמק ההגשמה
נבהלו הציפורים נורא וכל אחת מצאה
סיבה אחרת לוותר על המסע
לבסוף נשארו שלושים (סי) ציפורים (מורג)
שבחרו את הבחירה
ויצאו את התשוקה
ואיזו הפתעה להם קרתה?
המסע עבר במהרה
וכהרף עין הגיעו כולן ליעדן
וכל אחת חשבה, ציפתה לראות
אור זוהר, מין ישות כזו גבוהה
אך להן חיכתה הפתעה
כאשר נכנסו ובאו
אל הציפור הגדולה –
ראתה בה כל אחת
את השתקפותה.



עד כאן המיסטיקה. לשטוף גבישים עם מים כדי להחיות אותם או משהו כזה מעולם לא היה חלק מההוויה שלי.



היו כל מיני סדנאות והרצאות כנראה מעניינות, אבל תמיד בתחרות עם מוזיקה. יותר מידי אופציות לכל אחד שסובל מ FOMO כמוני. בלי שעון ועם פלאפון סגור, פספסתי כמה דברים שרשמתי לי שבא לי לשמוע, אבל תמיד היה מופע מוזיקלי מקביל, על שתי במות, שמבחינתי גנבו את ההצגה.



אלה שיושבים ולא רוקדים, יושבים על מחצלות מסביב לבמה, חלק הביאו גם כסאות וחלק ישבו על העץ ממול.



לא מצאתי קטע ראוי באינטרנט של רביעית אמיר שהאסאר שפתחה את הפסטיבל. חבל. כמו כל מה שבא אחריהם, מאוד התחברתי למוזיקה. המלווה בתוף היא פרופסורית מהעברית, פדיה, נדמה לי. התמונה מקטע אחר בפסטיבל אבל זה לא ממש חשוב. ההרכבים שיתפו פעולה יפה אחד עם השני.



Kabir Café באו כל הדרך ממומבאי. לא ידעתי באיזה תמונה לבחור אז אני שם את שתיהן.



גם הולה-הופ הוא סוג של סיבוב.



את ירון אני מכיר כבר מנאות סמדר, שם הוא העביר בשחר של יום אחד שיעור קצר על שירה הודית



כאן פחות התחברתי כי חסרה לי האווירה הקסומה של החדר במגדל של מרכז האומנויות קצת לפני הזריחה, אבל היה יפה בכל זאת.

אחת החוויות היותר חזקות היו של המטופף הזה (בצד ימין של התמונה):



הוא לקח קליפה של משהו שנראה לי מרחוק כקליפה של דלעת ושם אותה בתוך קערת מים. מכל המתקן הזה הוא הוציא צלילים שלא מהעולם הזה.



Gulaza שרו שירת נשים תימנית (כי שירת גברים זו רק שירת קודש)



נראה לי שגיל רון שמע הוא מהמארגנים של הפסיטבל, בכל אופן הוא הסתובב כמו בעל בית.



(הסרטון הוא מפסטיבל קודם, השנה היה יותר מוצלח לדעתי, או שנדמה לי ככה בגלל ההקלטה הלא כל כך מוצלחת של הסרטון).

חיפשתי עוד קטעים ב YOUTUBE אבל לא מצאתי מספיק טובים. התזמורת הסופית נתנה הופעה יפה ועוד אחרים וטובים.

זה לא בדיוק המוזיקה הקלאסית שגדלתי עליה, אבל בשבת בבוקר בטיול היינו שומעים באופן קבוע את הפינה של ישראל דליות "שירי עמים". היו הרבה בקהל ששרו ביחד עם המופיעים וידעו את כל המילים. אז בכל זאת, זה שייך גם לעם שלנו, אם יש דבר כזה.