יום שבת, 26 במרץ 2011

~ ~ THE END ~ ~

זהו, אני כותב עכשיו את הפוסט האחרון לטיול בקריביים.

נפרדתי לשלום ממונטסרט ומהמלון Gingerbread Hill  (החדר שלי הוא בקומת הקרקע מימין ומשמאלו אולפן העריכה של דיוד)
ובאנטיגה שוב לא עשו בעיות בניגוד לחששות שלי בהתחלה. (אני צריך לחפש את כל המקומות שכתבתי אנטיגואה ולתקן לאנטיגה כי ככה מבטאים נכון את השם של האי הזה).

בחרתי להתמקם הפעם בקצה הרחוק (משדה התעופה) של סנט מרטין, בחצי הצרפתי של האי, בין Marigot העיר הראשית ובין כפר נופש בשם Grand Case.
סנט מרטין היא טריטוריה צרפתית ולכן באופן רשמי המטבע המקומית היא ה- ארו. ז"א שהכל נורא יקר.
למרות זאת, משתמשים הרבה בדולרים. זה גם יותר משתלם. יש לא מעט מקומות (בעיקר במסעדות העממיות, ששער החליפין הוא 1:1 למרות שהשער הרשמי צריך להיות 1:1.46, ככה שממש לא משתלם לשלם ב-ארו.
 אכלתי רק מסעדות עממיות, סטייל שוק בצלאל ומקומות כאלה אבל עם מבחר גדול מאוד של בשרים ודגים והיה טעים מאוד.

אחרי המלונות המוצלחים שהייתי בהם בדומיניקה ובמונסרט החלטתי לא להשקיע ולהיות במלון הכי זול שאני יכול למצוא. גם ככה זה היה המלון הכי יקר בטיול שלי. מה אני כבר צריך? סדין נקי, מים חמים במקלחת, WiFi ומיקום טוב (לפי הסדר הזה).
Grand Case הוא כפר עממי באופן יחסי, תיירים בעיקר מצרפת ומפרץ יפהפה והעיקר לא עמוס והמוני.
הלכתי לראות את האלטרנטיבה השניה שהייתה לי לישון בה, במחיר כפול. אותו הדבר כמו המלון שלי אבל ממש על קו המים. אז זמן לא היה חסר לי, ללכת קצת זו לא בעיה ואני מאוד שמח על הבחירה שלי.

בסן מרטין, בשני החלקים שלו - ההולנדי והצרפתי המון מפרצים ולגונות. הכפר הזה יחסי קריבי ביחס לאחרים.

אבל יש גם Beach Club, סיורים על סירות, השכרת סירות גומי ואופנועי ים ואפילו בריכה בתוך הים.
בעיקר הרבה שלווה,
וכל מיני חיות ים.

החוף המזרחי של החלק הצפוני הוא כבר סיפור אחר לגמרי. המון המון תיירים, בעיקר אמריקאים שבאים לגור במלונות דירות ומלונות חמישה כוכבים רגילים ואפילו חוף נודוסטים, לא מגודר, בקצה של החוף הרגיל.
היה די מביך. כולם בגוונים אחידים בין לבן וחום כהה (תלוי כמה זמן הם היו על החוף הזה) אבל בעיקר כל גווני הוורוד, ורק אני (ועוד כמה במיעוט) נראה כמו מעבר חצייה עם התחת הלבן שלי בוהק למרחקים. שלא לדבר על זה שהאופנה היא להיות מגולח מהסנטר ומטה.
גם כאן, השכרת סירות, בננות, ושאר פעילויות, בעיקר המון ברים שמוכרים כל סוגי המיצים, בירות וגם את הפינהקולדה החביבה עלי.
(לא ראיתי שמישהו התייחס לרמז החביב שלמעלה).
ליד החוף הזה גם מצאתי סופרמרקט צרפתי לחלוטין, ממש כמו בפריז. פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה בקריביים.

למחרת הלכתי ל- Marigot. בסך הכל, לא רחוק משדה התעופה והמקום שהייתי בו בפעם הקודמת, אבל בגלל הלגונה והמפרצים הדרך עצמה מתפתלת וארוכה.
מעל העיר מבצר - Fort St Louis שחולש על כל העיר ומפרציה.
במבצר 3 סוללות תותחים (זו רק אחת מהן),
חדר אבק השריפה,
אבל בעיקר נוף מרשים סביב סביב.

במרינה למטה כל סוגי המפרשיות והאוניות וגם פסל - מזרקה לא רע בכלל.

זהו, זה בערך הכל. אסיים את יומן המסע הזה לא לפני שאוסיף את התמונה האחרונה.
אני לא יודע של מי הקן הזה, אבל תודו שזה מקום לא רגיל לגדל בו את הצאצאים שלך.

יום רביעי, 23 במרץ 2011

Soufrière Hills volcano - Monserrat

ברב האיים שביקרתי בהם בטיול הזה, הדרום גשום יותר (משם באים העננים) מהחלק הצפוני של האי.
גם במונטסרט יש מסלולי הליכה, אבל החלק הדרומי (רב האי) סגור לאנשים עם קנס של 10,000 USD שמוטל על מי שמפר את הסגר.
האנגלים נשבעו שאף אדם לא ימות יותר על האי בגלל הר הגעש ולוקחים את זה ברצינות.

יש מסלולי הליכה בטבע, אבל אלו שהלכתי בהם בקושי מסומנים ובאחד לא ראיתי את ההמשך וזה נראה לי מסוכן כך שחזרתי להתחלה. למרות זאת היה כדאי לעשות אותו כי מצאתי עץ דומה לכליל החורש שמשום מה הקוליברי מאוד אהבו את הפרח שלו והיו שם בהמוניהם.

 הסימון הכמעט יחיד שמצאתי היה בהתחלה ובסוף של המסלולים.


גם "עתיקות" יש על האי, בעיקר תחנות סוכר.
כמו שאפשר לראות בשלט, השמות של האחוזות בעיקרם שמות איריים.
הנוף יפה, אבל אחרי דומיניקה, זה פחות מלהיב.
אבל לא בגלל זה הגעתי לאי. הסיבה העיקרית היא שהר הגעש עדיין פעיל. ההתפרצות החלה בשנת 1995 וממשיכה עם הפסקות עד עצם היום הזה.
הצלקת בצד הימני של ההר נוצרה בשנה שעברה, כשחלק מהר הגעש התפוצץ באופן פתאומי ויצר זרם של סלעים פירוקלסטיים שעפו והתגלגלו מההר. חלק מהסלעים בקוטר של 5 מ' ויותר.
סרט שצולם בלילה מרשים ביותר כי כל הסלעים האלו היו אדומים מחום.
התמונה שלמעלה צולמה מתחנת מעקב שמודדת את הפעילות הסייסמית של ההר כל הזמן.
מזווית אחרת, אפשר לראות איך שהאפר והסלעים כיסו לגמרי את שדה התעופה הישן של האי.
השפכים הגדילו גם את השטח של האי אבל זה לא עוזר לאף אחד כי אסור להתקרב לשם.
אתמול לקחתי סיור עם סירה כדי לראות את הבירה Plymouth, הדרך היחידה שאפשר להתקרב לאיזור האסור (חוץ מטיסה בהליקופטר של תחנת התצפית).
כשמתקרבים לעיר, אחרי שרואים תמונות של העיר בתפארתה מקבלים דיכאון.
בסירה היה איתי זוג אמריקאי שהיה להם בית נופש בעיר. עברנו ליד הבית והגברת היתה מרוצה שלפחות שיח אחד עדיין פורח (הם גרו בפאתי העיר בצד הרחוק יותר מהר הגעש).
כשמתקרבים רואים את מידת ההרס.
אפשר לראות שיש בתים ששתי הקומות הראשונות שלהם קבורות מתחת לאפר. בתמונה אפשר לראות גם את הערוץ שנוצר באפר ע"י גשמים שיצרו שטף של בוץ שגרם נזק על נזק.
את היום האחרון שלי באי ביליתי באולפן העריכה של דיוד מהמלון. הוא איש קולנוע ותיק שתיעד את הכל ההתפרצויות, את התגובה של השלטונות, סיפורי ניצולים וכו'. הוא הכין גם DVD לאלו שעזבו את האי וילדיהם כדי שיזכרו מה היה פעם.
מ 12,000 תושבים האי הצטמק ל 4,000. תעסוקה אין ומי שמחזיק את הממשלה זו בריטניה, כאשר 50% מכוח העבודה היא פקידות ממשלתית והשאר בשירותים לאזרחים ולמעט התיירים שמגיעים לכאן.
המפיק של ה- Beatles הקים כאן את האולפן שלו וגדולי המוזיקאים הגיעו להקליט בו, הרחק מההמון הסואן.
כשהחלו ההתפרצויות, הוא הפיק ערב התרמה בקנרגי הול ומהכסף שנאסף הקימו את המרכז הקהילתי בו הייתי הערב הראשון.
בדיסקים שדויד וקלובר אשתו (משוררת וזמרת) הפיקו, יש תיעוד מלא (בכמה גרסאות ארוכות יותר ופחות) של כל הארועים. אחר הבנים שלהם גם מקליט ג'ז באולפן הקטן שבחדר לידי.

יום שני, 21 במרץ 2011

Beloved Monserrat

זה שם של שיר, לא מה שאני מרגיש לגבי האי הזה, אבל רגע, נלך לפי הסדר.

הייתי צריך להיות בשדה ב 6 וחצי כמובן שלא ישנתי טוב בלילה, כל הזמן התעוררתי לראות מה השעה.
אני מתחיל לחוות חרדה לפני טיסה וזה נעשה גרוע יותר כל פעם. אני אאחר לשדה, לקחתי את הכל? התאריך והשעה נכונים? וכל מיני דברים כאלה.
לא יודע ממה זה בא, ועד שאני לא עובר את כל הפרוצדורה בשדה אני לא רגוע וזה בלשון המעטה.
במטוס אחר כך אני יכול להרדם אפילו לפני ההמראה ולהתעורר אחרי שעות (כשיש שעות).
גם באנטיגואה הכל עבר חלק. את חמש השעות בין הטיסות ביליתי במסעדה, לועס לאט לאט את ארוחת הבוקר.
בסוף נמאס לי לחכות והלכתי לראות אם אני יכול להפטר מהתרמיל שלי לפחות, שעה לפני שהצ'ק אין היה אמור להתחיל.
מצאתי את הפקיד המתאים והוא אמר לי שכל הנוסעים כבר עברו דרכו ולכן אולי הטייסת תרצה לעזוב מוקדם יותר.
ככה עברתי את ההגירה של אנטיגואה פעמיים, בלי בעיות בכלל. הזהירו אותי בכל מיני מקומות שבאנטיגואה הם בעייתיים, אבל חוץ מלחכות הרבה זמן בתור הכל עבר חלק.

אחרי כחצי שעה בדיוטי פרי, הפקיד מוצא אותי ואנחנו הולכים עם שאר הנוסעים למטוס שנמצא בחניית המטוסים, לא רחוק מאוירון גלקסי של הצבא האמריקאי. ז"א, הוא, אני וזוג הגרמני בערך הגילי.
הגרמנים מתיישבים מאחור ואני בכסא הקדמי ליד הטייסת.
מטוס איילנדר קטן וחביב. ריצה קצקצרה על המסלול ואנחנו באויר.
מהאויר רואים עד כמה אנטיגואה שטוחה והדבר היחיד שאפשר לעשות שם זה בטן גב על החוף, שיט מפרשיות, גולף ושאר פעילויות של המעמד הגבוה.
הטייסת עסוקה בלמלא טפסים רב הדרך, טיסה קצרה ואנחנו מתקרבים למונסרט. הר הגעש מוסתר ע"י עננים, כמו כל אחר צהריים.
מתקרבים לנחיתה והטייסת שמה את הטפסים בצד ומנחיתה אותנו בקלות. שוב כמעט בלי לרוץ על המסלול.

המסלול קצר גם ככה וכדי להאריך אותו (בשביל מטוסים אחרים) מילאו עמק ויצרו מנהרה שמאפשרת גם להגיע לצד השני של השדה בלי בעיות.
 
שוב תחקיר יסודי ע"י שוטר ההגירה והמוכס, אבל לא פותחים תרמילים.
מסתבר שהזוג הגרמני ואני הולכים לאותו מלון, אז אנחנו מחכים לדויד בעל המלון שיבוא לקחת אותנו.
הגרמניה יודעת רק גרמנית אז התקשורת איתה מוגבלת (פגשתי אחת כזו גם בדומיניקה - אפילו לא מילה אחת באנגלית) אבל הוא נחמד מאוד (אולי גם היא אבל אני לא יכול לדעת) ומפטפטים על חוויות מהאיים.
אם תמהתם לאן נעלמו ילדי הפרחים מתקופת וודסטוק, אז לגבי זוג אחד יש לי תשובה.
דויד וקלובר הגיעו לאי לפני 30 שנה ומנהלים את המלון הקטנטן הזה שכולל גם את הסטודיו של דויד שצילם גם את ההתפרצות של הר הגעש שכיסתה את רב האי.
רב האוכלוסיה גרה בחלק הדרומי כי החלק הצפוני יותר יבש אבל עכשיו מנסים לבנות קריית ממשלה חדשה כי עיר הבירה הקודמת מכוסה לגמרי באפר וולקני.

בדרך למלון הוא עושה לנו סיבוב בעיר, כולל קניות כי מישהי עשתה עוף נהדר בגריל ואנחנו מחכים שהעוף יהיה מוכן.

המלון נחמד מאוד ויש לי יחידת דיור משלי עם כל מה שצריך, כולל מטבחון קטן במרפסת. לזוג יש תוכי ירוק גדול שמסתובב חופשי ומסתבר שגם הוא כמוני חולה על סלרי עלים וחלקנו גבעול אחד כשהוא יושב לי על היד ואוכל בפה פתוח. לא יפה.

בערב, למרות העייפות הנוראה שלי אני הולך למרכז התרבות להופעה של מקהלה מקומית ולהקה אירית שהגיע לחגוג את חגם של האירים - סנט פטריק, שפה חוגגים אותו במשך שבוע שלם (בקריביים כמו בקריביים) ולא יום אחד כמו באירלנד.
האירים הגיעו לאי ב 1632 ולכן הכל פה באוריינטציה אירית, כמו המקהלה המקומית ששרה בעיקר שירים איריים. אז מי שלא ראה אירים, אז הם נראים בערך ככה:
בשבילי זו הייתה חגיגה כי הכרתי חלק לא קטן מהשירים, והכומר הקתולי של האי עשה שירה בציבור וככה יכולתי להצטרף.
לעומת זאת, לשמוע את Oh Danny Boy בליווי דרבוקה היה קצת הזוי. הם מוציאים עכשיו דיסק של Irish Songs the Caribbean Way וניצלו את המופע להקלטה.
לצוות המתופפים הצטרפה גם להקה אירית אמיתית שהגיעה במיוחד לערב הזה מהאי הירוק.
הם ביצעו גם שירים מקומיים כמו Beloved Monserrat שלא הכרתי כמובן וגם הציגו ורקדו והיה כייף אמיתי. חזרתי מרוצה ורצוץ למיטה שלי.

יום ראשון, 20 במרץ 2011

Roseau Valley Hotel

בסופו של גן עדן (תלוי מאיזה כיוון מסתכלים),
 
בליבו של העמק, נמצא המלון המקסים Roseau Valley Hotel.
הגעתי אליו במקרה. שלחתי 2 אי-מיילים ומכאן קיבלתי את התשובה הראשונה. נרשמתי, ולמזלי  לא הייתה סיבה לשנות מקום בהמשך. המלון נמצא במקום אסטרטגי מבחינתי. במרחק הליכה מהעיר, בתוך הטבע ובמרחק הליכה משמורת הטבע והאתרים המקסימים שבה.
בעלת הבית חמה, חכמה ובשלנית מעולה. כשנפרדתי ממנה אחרי 11 ימים משגעים של טיולים מקסימים באי, הרגשתי שאני נפרד מקרובת משפחה.
ממליץ בחום, לכל מי שרוצה נופים דומים אלה שישתקפו לו מבעד לחלון.

יום שבת, 19 במרץ 2011

מים ועוד פעם מים

לכבוד סיום הטיול בדומיניקה, החלטתי להרים כוס שמפניה. טוב לא בדיוק, אלא ביקור במקום שנקרא שמפיין. שמורת טבע לאורך שפת הים, שמעיין מים חמים מבעבע בין גלי הים ומעלה בועות כמו שמפניה.
לקחתי מדריכה ויצאתי לשנרקל עם הבועות. ראינו כל מיני דגים שלא הכרתי בסתישע, כמו Creole Rats או לפחות ככה המקומיים קוראים להם. הדג כחול עם ראש שחור ועושה רושם שהוא לא שוחה אלא עף עם הסנפירים שלו במים. היה שם ברקודה. אבל את זה אני מכיר כבר, אלא שלא כל כך קרוב לחוף ובמים כל כך רדודים.
יש שם למדריכים פטנט כזה שהם לוקחים צינורית מפלסטיק, תוקעים אותה לתוך אחד החורים ומעלים לפני השטח מים ממש חמים.
מעל החנות גדלו לו עץ לחם,
והסתובבו להן גם כמה איגואנות. בסך הכל חיה מגעילה ולא פוטוגנית (בורחת כל הזמן וגם החיוך שלה לא משהו). ובכלל, את המצלמה השארתי בחנות לפני שירדנו למים.
אבל בלי כלום אי אפשר, אז צילמתי את זה:
ליום הסיום החלטתי לחזור למעיינות המים החמים.
יש הרבה במעלה העמק בו גרתי,
ואנשים קיבצו כמה לתוך בריכות.
אני בחרתי במקום שנקרא SCREW שנחשב הכי פופולרי ע"י המקומיים.
אי אפשר להיות במים את השעה השלמה עבורה משלמים וגם מקבלים מנת פירות ביציאה.
בכניסה היה ספסל ליד הכביש ואפשר היה להתבונן בהומו אונייהטיקוס שעבר ליד המקום בכלובים מסוגננים.

אז זהו, אני עוזב את דומיניקה ונותן לה פרח. מגיע לה, מקום מאוד יפה, נעים ומכניס אורחים.

בייחוד שיש בה אנשים שטורחים לאייר את הבתים שלהם עם בטקסט הבא:

יום רביעי, 16 במרץ 2011

דומיניקה, טבע כבר אמרתי? ...

האמת היא שרב התמונות הן של צמחים ולא של בעלי חיים. יותר קל לצלם אותם, מתנהגים יותר יפה. לא בורחים גם שצריך לשנות מקום כדי שהתמונה תצא יותר טובה.
גם רואים הרבה יותר כאלה. לטאות, נמלטות וגם איגואנות. יש שני מינים של תוכי אנדמיים לדומיניקה אבל הם בסכנת הכחדה כה שאני לא ראיתי כאלה בטבע בכלל.
ליד הגן הבוטני יש מכון למחקרי התוכי ויש שם כלוב עם כמה ז'אקו-ירוק אבל הם לא הסכימו לחייך למצלמה אז לא צילמתי אותם. הסוג השני של התוכים בסך הכל די דומה לז'אקו אבל הרבה קל לראות אותו על הדגל של דומיניקה מאשר בטבע.
לא זוכר עוד מדינות שיש להם ציפורים על הדגל. אריות יש וגם נשרים כסמלי לאום, אבל תוכי?
ליד הכלוב של התוכים מצאתי זחל ושמתי לידו מטבע (דולר מזרח קריבי, למדקדקים) כקנה מידה.
הזחל היה תחת עץ באובב ענקי. לפני כמה שנים, הוריקן בשם דוד הפיל חלק מהעץ על אוטובוס.
 למזלם, לא היו נפגעים.
אבל המפתחות בפנים.

מול הבאובב, עוד עץ גדול ושורשי אוויר מרשימים.
בשבוע שעבר, כשהייתי ב Middleham Falls, ראיתי שורשים אחרים שהרשימו אותי. לא צילמתי, כי כפי שכתבתי כבר אז ירד גשם זלעפות ולא העזתי להוציא את המצלמה.
 אתמול עשיתי עוד מסלול רגלי, הפעם לאגמי מים מתוקים ופגשתי שם כיתת אקולוגיה מסירקוז, ניו-יורק. הצטרפתי אליהם אחרי המסלול וכיוון שהם נסעו למפל נסעתי איתם במיוחד בשביל התמונה הזו:
לעבור את סבך השורשים בגשם שוצף היה חלקלק וממש לא פשוט.
האגמים נמצאים בתוך הפארק שהוכרז גם כאתר מורשת של אונסק"ו, וכמובן שיש על השלט, כמו על חלק ניכר מהשלטים באי, את התמונה של התוכי.
חלק לא קטן מהחשמל באי הוא הידרואלקטרי והאגם שנמצא בראש האי למעלה, מספק את המים לתחנת הכוח במורד הזרם.
לקחתי מיניבוס על לסוף הקו, ומשם התחלתי לעלות על כביש לאגם מים מתוקים אחד וממנו שביל לאגם שני שמזין אותו.
הנוף מטמטם. יש שם בית קטנטן בבניה שהייתי קונה אותו, יושב במרפסת ובוהה בפה פעור בנוף שמתחת.
לא יודע כמה זמן הוא בבניה. לא חושב שזה הרכב של בעל הבית. הבית במצב הרבה יותר טוב.
העליה הייתה חגיגה של ריחות לא מוכרים. ביניהם בצבץ לו ריח אחד מוכר, שלא הרחתי מזמן. חיפשתי את המקור ומצאתי:
עץ פרי הדר. לא יודע איזה, בטח אשכולית. ראיתי כמה כאלה בשוק.
פרי אחרי נקרא ע"י המקומיים - אפרסק. יש קווי דמיון מועטים לאפרסק שאנחנו מכירים.
לעומת זאת, לפרח הזה לא היה ריח. סתם יפה.


מסלול העליה לאגם מאוד יפה, וכיוון שעברו כמה ימים מאז הגשם הגדול והיה פחות בוצי וחלקלק מאשר בימים הקודמים, התפניתי לצלם גם דוגמית ממדרגות על המסלול.
את הדרך חזרה עשיתי שוב ברגל והפעם העננים הסתלקו להם ויכולתי לצלם את העמק בו אני גר.
אני מכיר את הדרך כבר בעל-פה. לא רק ג'רי היה פה. גם אני.