השעה שש. שבת בבוקר. הזמן הכי טוב לישון. נכון? אז יש כאלה שחולקים
עלי. רעש אימים של רמקולים עם מוזיקה ממריצה ממרחקים.
מסתבר שיש מרתון בעיר והמוזיקה היא מנקודת הסיום, האצטדיון העירוני
מעבר לנחל ומגרש הגולף.
אחרי שאני מתאושש מההלם ואחרי ארוחת הבוקר בשמונה, אני הולך לראות.
חלק לא קטן מהרצים עושים את דרכם בהליכה איטית תוך כדי קריאה ושליחת הודעות
בפייסבוק ווטסאפ. טוב, את זה גם אני יודע לעשות. מידי פעם מגיע מישהו בריצה וכולם
מוחאים לו כפיים. באצטדיון יש שורה ארוכה של כתריסר מכונות בדיקה ביטחונית. כולם
הולכים מסביב ואף אחד לא נבדק. בשולי המגרש אוהלים עם אוכל לקבוצות הרצים השונות,
כל אוהל והחברה המסחרית שהרצים שייכים אליה. חלקם מכילים גם חומר שיווקי. זו
הזדמנות גם לעשות על האש, ממש ליד האנדרטה. ניקיון זה לא החלק החזק של המדינות
האלה. מזכיר לי שגם הגנים הלאומיים שלנו נראים ככה אחרי יום העצמאות. גם אנחנו
מדינת עולם שלישי.
במסגרת השעשוע, גם ליצן על קביים מצטרף לחגיגה.
אור לוקח אותי לשפת האגם. במים המטונפים מספר סירות דייגים.
לסירות מגיע גם פקח שאוסף את הדגים הקטנים יותר שנשארו בסירות ואוכל
אותם בו במקום.
את הדגים הגדולים יותר מוכרים במכירה פומבית. עליתי על הקיר התוחם
לצלם ודי מהר הורידו אותי משם. לא הבנתי למה. עושה עין הרע לדגים?
הסירות מביאות גם עצים לבישול. בניגוד לזמביה שהסחורה כבר מפוחמת, פה
מוכרים עצים.
נדמה לי שכתבתי כבר פעם שכל הדרך במטוס מאתיופיה רואים שריפות יער. בקצב
הזה לא יישארו עצים באפריקה.
בין שאר הצמחים גם קנה צבעוני שאולי הוא הכלאה של הקנה עם צמחים בעלי
פסים צהובים שרואים הרבה. קנה כזה לא ראיתי אף פעם.
משם לבריכה של המלון ולמסעדה שעל שפתה. לי המים היו קרים מידי ונשארתי
להשתזף בצל לארוחת הצהריים. גם ככה נשרפתי קלות.
היה כייף. הכול בעזרת השם. פה לוקחים אותו ברצינות ואפילו, לא כמו
בזמביה שכל אחד יכול לשאת תפילה איך שהוא רוצה, פה הממשלה מכתיבה את הנוסח שבו יש
להתפלל לפני כל ישיבה.
