האוטובוס מארושה לדאר א סלאם עוזב מוקדם
בבוקר. מסיבות של בטיחות, המארח שלי ממליץ לקחת מונית. הנסיעה ארוכה ולכן יוצאים
מוקדם בבוקר. עדיין חושך.
אוטובוס תיירים טוב יחסית. עוצרים לא מעט
בדרך אבל יש תחושה שזזים כל הזמן. גם זה משהו.
לידי יושבת מקומית שמדברת כל הדרך (13 שעות)
באחד או יותר משלושת הסמארטפונים שלה. היא שולפת טבאלט כדי לראות סרט אבל סוגרת די
מהר. מפריע לה לדבר בפלאפונים. היא נוסעת לפגישה בדאר – יש לה חווה משפחתית לגידול
פרחים. מייצאת לכל העולם.
התיידדנו קצת והיא הציעה לי להצטרף איתה
למונית שהיא לוקחת. נוסעת לאותו הכיוון. הייתי יכול לקחת מונית אחרת אבל חיכיתי
לה. קצת נימוס. הביאו אותי להוסטל שהזמנתי בו מקום ולא שכחו לקחת ממני כפול
מהמקובל. תעריף מוזונגו (זרים/לבנים). מגיע לי. לא הייתי צריך להניח שלא יעבדו
עלי. דרישה מוגזמת. שילמתי כי לא היה לי נעים. כנראה שהיא בנתה על זה.
האכסניה חדשה לגמרי. פתחו לפני חודשיים.
הודי/תאי שנמצא במקום כבר 10 שנים. אני בחדר על עוד בחורה סרבית יפה. מדריכת
תיירים שאיכשהו הדרכון שלה נעלם על האוטובוס מהמטוס לטרמינל.
על הגג, מסעדה כנהוג בהודו. הרבה טיפוסים
מעניינים.
אחד מהם, מנסה לשנות את החוקים בטנזניה כדי
שיוכלו להטיס רחפנים (היום זה תכלית האיסור – כלום ובשום תנאי) כדי לפקח על שמורות
הטבע (הוא טוען שזה המקצוע שלו – שימור הסביבה). הוא מאמין שהעולם שטוח והשמש
סובבת את כדור הארץ וכל הפיזיקה שאנחנו מכירים זה בסך הכל קונספירציה. יש לו את כל
ההוכחות. הראשון שפגשתי. מעניין מאוד. הוא גם חושב שהדינוזאורים לא היו קיימים כי
אין הוכחות של דינוזאור שלם. בסך הכל נראה אדם מהישוב ויש לו תשובות לכל השאלות.
אחרי הלילה הראשון, יום של טיול בסביבה
והזמנות של מקומות באינטרנט. חשבתי להמשיך מדאר לעוד ספארי בדרום אבל יום חג. כל
הסוכנויות סגורות. חג החקלאות (בגלל זה הייתה התערוכה בארושה). יש גם חג התעשייה
וכו'.
בינתיים, גם הסרבית וגם זוג צעיר גרמני (בלי
לדעת אחד על ההמלצה של השני) ממליצים לי על מקום בדרום זנזיבר שלא היה בתוכנית
שלי. משנה תוכנית במקום. מזמין לי חדר בכפר, והולך להזמין לי כרטיס למעבורת.
מקבלים מזרים רק דולרים. קראתי על זוג תיירים שחיפש דולרים בכל העיר כי החליפו את
כל הכסף שלהם לשילינגים טנזניים. לי היה אבל לא הסכימו לקבל שטר ישן של מאה דולר.
מכיר את הבעיה הזו ואני מנסה להפטר מכל השטרות האלה שברשותי. בינתיים ההצלחה חלקית
בלבד.
המעבורת זה סיפור שלם. כל מיני מאכערים מנסים
לעבוד עלי בכניסה, לא מצליחים ואני עולה לקומה העליונה של המעבורת. לידינו סירה
שמזכירה את הסירה של סינבד המלח.
יוצאים לדרך. הפלגה נוחה ושקטה. בדרך אני
רואה דגים מקפצים באויר, משחקים בתופסת עם השחפים שמעליהם. איזה טורפים מפחידים
אותם, אני שואל את עצמי ומיד מקבל תשובה עם שני לוויתנים שמקשתים עצמם לקראת
צלילה. נראה לי מוזר. הדגים לא יודעים שהלוויתנים האלה אוכלים רק פלנקטון?
נוחתים בעיר. סידורי ההגירה היו סבירים בסך
הכל. בעיקרון, זנזיבר היא חלק מטנזניה (איחוד של טנגניקה וזנזיבר) אבל יש בעיות
בסידור הזה והם מתייחסים לזה בחלק מהמקרים כמדינה נפרדת.
אני מוצא את הדרך לכפר שלי, אוטובוס בנסיעה
קצרה ודלה-דלה לכפר עצמו.
דלה-דלה זה מין טנדר/משאית עם ספסלים אחוריים
בגובה 15 ס"מ עם כלל שאומר שאין גבול למספר הנוסעים שאפשר לדחוס לשם. בחוץ
תלויים הכרטיסן, עוזר הכרטיסן ומנהל מחלקת משאות על הגג שיכול לסחוב הכל. שקי
ירקות, ברזל בניין וכו'. מחסומי המשטרה לא מתרשמים מהצפיפות וגם לא מזה שיש גם
תיירים מאחור (בעיקרון צריך רשיון מיוחד להסיע תיירים, כדי לשמור עליהם).
אחרי
שעתיים מגיעים. לוקח לי כמה דקות כדי למצוא את המקום ואני מתמקם בו בשמחה. לידינו
לודז' שעולה פי 4 אבל אני משתמש במסעדה שלו כולל האינטרנט בלי כל הגבלה.
זה אכן מקום חלומי. פרטים בהמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה