ההתנחלות ושבת קודש

ביי ביי "גרנד לוסקה", המלון שגרתי בו כמעט חודש ימים. העובדים הנחמדים טיפלו בשתיל שתמיר קנה לי כשעזב את לוסקה. אתה נשאר פה לשנה, הוא אמר, אז הנה שתיל שיעזור לך להכות שורשים. המלון פחות מפואר מהמלון שגרתי בו קודם עם שלומי ותמיר, אבל בשבילי זה מספיק. גם זה ברמה של 5 כוכבים. אולי רק ארבעה. אפילו שזה לא כסף שלי, חבל לי על ההוצאה המיותרת. ההבדל העיקרי היה בארוחת בוקר. פחות גיוון, כל יום אותו התפריט. אז מה, גם ככה אכלתי בערך אותו הדבר כל בוקר. ערמה גבוהה של קוביות אבטיח שגדל כל השנה בזמביה, לא רק בקיץ כמו אצלנו, פירות יבשים, לפעמים ליצ'י מקופסא, שתי עוגיות, אחת של ירקות והשנייה כמו עוגת שוקולד, כוס מיץ שאני מדלל עם בקבוקון מים כי זה מתוק לי מידי ולקינוח אספרסו מלווה בגרגירי קפה שאני גונב מהמכונה, לגריסה קולנית ביו השיניים.

בחודש הזה, למעט הטיול עם תמיר שכתבתי עליו בפוסט הקודם, "טיילתי" רק בלוסקה. ליד המוזולאום של נשיאי זמביה אני עובר כל בוקר. זה קרוב לכביש ולא נראה משהו מיוחד, אז לא עצרתי אף פעם. נסעתי בכל הדרכים האפשריות מהמלון לעבודה כדי לא להשתעמם.

עוד פעם יש לי את ההרגשה המעצבנת הזו שאני גר פה כבר שנים. מכיר כל פינה. אין שום דבר חדש. זו עיר גדולה, אבל בכל זאת. אני מכיר אותה כבר די טוב. חוץ מהסביבה הקרובה של הבית שהיא די מבלבלת. אני צריך להסתכל שוב על מפה כדי לאפס את עצמי לגמרי.

את שני העובדים שלי לקחתי כמה פעמים הביתה, גם כדי להכיר את התנאים שהם גרים בהם וגם כדי להכיר את העיר. מהגרים לעיר הגדולה. שכונות של דרום תל אביב מינוס. בתים של קומה אחת בלבד. לבתים עצמם לא נכנסתי.

אין הרבה מה לראות פה והטיולים העיקריים שלי היו לקניונים ולבנק. רק אחרי חודש הגעתי לקניון הכי יפה. חדש, ששלומי שהכיר לי את העיר בהתחלה כנראה לא כל כך מכיר אותו. יש חנות של "אוהבי מזון" עם ירקות הכי יפים בעיר, ועוד כל מיני חנויות אחרות, בעיקר בגדים, פלאפונים וכו'. עד עכשיו לא עשיתי הרבה קניות כי לא היה לי איפה לבשל.

עברתי לגור בבית של סטיב ופאני וגם סנדי, פינצרית קטנטנה וחמודה בת שנה.

יש גם את ליליאן עוזרת הבית ווויבלי הגנן שמלקקים כל פינה. הבדלי המעמדות ברורים הרבה יותר מאשר בארץ. שני חדרי שינה, סלון גדול עם טלויזיה, כורסאות 1+2+3 כמו בארץ, שולחן אוכל, שירותים ומטבח גדולים. מרפסת יפה. נוח מאוד.

מצאתי את הבית בAirBnB . סטיב הוא טייס בדימוס שפרש אחרי 30 שנה שחי על מזוודות, נע ונד עם מטוס מטען בין אפריקה, אירופה והמזרח הרחוק. עכשיו הוא עוסק בפרוייקטי בניה. בעיקר או רק בשלו. את הבית הצמוד לשלי בו הם מתגוררים הוא בנה לבד. יש להם שתי בנות שלומדות במלזיה. לפי כל הכללים של אתר AirBnB, יש חוקי בית, הוראות הפעלה לכל ציוד חשמלי וכו'.

הסביבה לא משהו, על גבול של איזור תעשייה אבל הנגישות מצויינת וזה חשוב לי הרבה יותר. חיפשתי גם באיזור אחר, יותר יוקרתי אבל הבמפרים הרגו אותי (וגם את בלמי הזעזועים של המכונית). גם הפקקים היו גורם מרתיע.

המגרש תחום בגדר גבוהה (מסתבר שבכל זאת יש פשיעה – גנבו לו מזוודה עם כל הניירת החשובה  שלו, בלי לבדוק אם משהו ששווה כסף בפנים), שער ברזל גדול ובפנים חניה גדולה ל4 המכוניות שלהם וגם לשלי.

אחת המכוניות של סטיב היא BMW גדולה שסנדי נכנסת תחתיה, מתלכלכת משמן ולא מצליחה לצאת. נובחת ,נובחת, עד שאנחנו גוררים אותה מתחת. (התחרז לי לא בכוונה). אחרי 2 מקלחות השבוע, סטיב התייאש ונתן לה להמשיך להסתובב בתחפושת של סחבה.

הבית אקולוגי, כלומר יש תאים סולריים על הגג וככה יש אור גם כשאין חשמל. יש גם גנרטור לגיבוי אבל זה עולה הרבה כסף על דלק ועל זה אני צריך לשלם בנפרד. אנחנו על רשת החשמל של אזור התעשייה וככה יש חשמל ברוב היום וההפסקה היא רק מ11 בלילה עד שמונה בבוקר. אני לא סובל מזגנים גם ככה אז זה לא חסר לי. בלילה, אני משתמש במאוורר (שעובד על הבטריות של המערכת הסולרית) עד משהו כמו 3 לפנות בוקר ואז אני מכבה אותו כי קר לי. לתה בבוקר יש גזייה ניידת אבל עדין לא השתמשתי בה.

הקניה הראשונה שלי לבית הייתה מכונת פופ קורן. משהו שנראה כמו המכונות של פעם. רק בקטן. הפעם הראשונה הייתה אכזבה גדולה. הפופקורן נתקע במכונה וחלק ממנו נשרף. צריך לעשות ניסיונות עד שאצליח להגיע לתוצאה הרצויה.

בערב כשהגעתי בפעם הראשונה, סטיב לקח אותי לקניות. גם הוא לא הכיר את הקניון החדש וככה יצא שאני "הכרתי לו את העיר".

בשבת בצהריים הוזמנתי לארוחת בופה בגינה. פאני משתייכת לקהילת "עדי יהוה" וכל שבת מישהו אחר מזמין את הלבן של הקהילה, וולשי שנמצא פה כבר 20 שנה, שלא הבנתי בדיוק את תפקידו, לאוכל. לא הבנתי אם הוא מוזמן כל יום, אבל ככה הוא חוסך הרבה על אוכל והוא גם התקלח פה לפני מצגת. אחת מהקהילה הייתה פקידה שביקרתי בחברת החשמל לנסות לבדוק איפה הכסף שלנו. אחרי יומיים של המתנה בלובי בניסיון לפגוש את הדירקטור הפיננסי של החברה (ניסיון שהסתיים בכישלון) חשבתי שהיא תגיד לי אם הם קיבלו אישור לשלם לנו וכמה. "לא מדברים על כסף בשבת" ובזה זה נגמר. מכיר את זה מדורון האח שלי, אז ויתרתי ולא ניסיתי לשכנע אותה להגיד לי בכל זאת. אין ברירה, נצטרך לחכות עד יום שני. למות מהדוסים האלה.

דבר חדש למדתי בארוחה. משקה מקומי שמבוסס על אורז, תירס ושורשים כלשהם. בסדר. לא מלהיב. לא משהו שארוץ לקנות.

אחרי הארוחה, הצטרפתי לסטיב ב"יציאה של הבנים". פאני נסעה להתפלל ולשיר המנונים, משהו כזה ואנחנו אספנו את גלן, שהביא איתו בשר לעשות על האש ונסענו לנורם. נורם הקים לו "נווה מדבר" בקפואה. בית ומדשאה גדולה עם עצים, כמו של חצר של מוסד ציבורי אצלנו. כל זה במרכז שטח אדמה ענק במושגים ישראלים ("אתה זוכר שבדרך עברתם על דרך, אתה רואה את ההר שם... כל זה ומעבר להם זה השטח שלי"). ייקח לו הרבה שנים לטפל בכל השטח הזה. ביס קטן כל פעם. בקפואה עברנו בנסיעה הקודמת עם תמיר. מדינה גדולה פי שלושים מישראל ונוסעים בדרך שאני מכיר כבר? מה לעשות. זה מה שיש.

בדרך הצטיידנו בהרבה בירה, ונקניקייה ענקית דרום אפריקאית מסובבת בספירלה. טעימה במיוחד.

לעשות על האש קוראים פה בריי. בדיוק כמו בדרום אפריקה. החזיר אותי לילדות. לסטיב (כאן איתי בתמונה) יש גם בבית בריי בנוי. בתמונה הבריי של נורם ממנו התענגנו בשבת.

הדבר שעשה לי את היום (בנוסף לאוכל הטעים, הבירה הטובה, והחברה הנהדרת) היה ניצול של חלק של מכונת כביסה לשיפור הבישול של הנקניקייה על האש. זה הסוד של נורם. ממש חכם.

נורם עובד בחברה שנותנת שירותים לחברת אופק שהם קבלני משנה בפרויקט שאני מנהל. יוצא שבאופן עקיף אני משלם לו את המשכורת. לפגוש ביום אחד שני אנשים שקשורים לעבודה שלי בלי לדעת את זה מראש, מזכיר לי את זה שהעולם קטנטן. כנראה שאצטרך לטוס לחלל כדי להתגבר על שריטת ה"דז'ה וו" שלי. נדמה לי שסיפרתי כבר בבלוג הזה שאנדרי מתה"ל הבטיח לי שהודו זה עולם אחר וסין היא יקום אחר. לגבי הודו התאכזבתי. קחו קצת ירוחם, תערבבו עם שכונות העוני של דרום אמריקה, עוד קצת עבודת אלילים של החב"דניקים ו"רוחניקיות" מישובים בגליל, ובגדול קיבלתם את הודו. חוץ מהחלק האומנותי. כנראה שאין ברירה וחייבים לנסוע לסין, לפחות מהסיבה הזו.

אחרי שנפרדנו מפיי והילדים, נורם לקח אותנו לבר מקומי – עוד בירה כמובן. מוזיקה מקומית טובה ברמקולים ענקיים. עוד בר אחד יותר שקט לעוד בירה ובסוף חזרנו שלושתנו הביתה, אחרי משהו כמו תריסר בקבוקי בירה כל אחד (לא כולל את הבקבוק שסטיב שתה בדרך חזרה) עייפים ומרוצים.

חופשה ב Chirundu

המסע היפה התחיל למעשה עוד יומיים קודם.  קקטוס שאני מכיר אישית כבר עשרות שנים החליט לפרוח פתאום. כנראה שטוב לו ברחובות. הניצן צמח לו לאט לאט כשבוע והוא החליט לפרוח יום לפני הנסיעה. מזל. דבר כזה לא רואים לעיתים קרובות. הוא התחיל להיפתח ב 7 בערב, וכל שעה יכולנו לראות שהוא גדל וגדל.

בבוקר, כשיצאתי לעבודה הוא היה כבר בשיא תפארתו.

כשאמא שלי קמה שעתיים מאוחר יותר הוא היה נבול לגמרי. עשה את שלו.

ללוסקה טסתי עם שלומי ותמיר הצטרף יומיים אחרי. עבודה מהבוקר עד הערב. לחוץ, לחוץ מאוד. שלומי חזר לארץ בשישי ובשבת החלטנו לנסוע לטייל. בניגוד אלי, תמיר נשאר רק כשבוע ורצה להספיק לראות משהו מזמביה. לתמיר ולי יש המון במשותף, יותר ממה שידעתי קודם והיה תענוג לטייל ביחד. שונה לגמרי מרב הטיולים הקודמים בבלוג הזה.

תמיר הכין מסלול, ואני על תקן של נהג. אחרי הכל, ה"מאונן" (זה התרגום של שם הרכב שלי מספרדית -  pajero  - לעברית) הוא שלי. עם שם כזה, לא פלא שהרכב לא נמכר טוב בדרום אמריקה.

התכנון בעזרת גוגל מפס. הכבישים נראים בסדר על המפה. המטרה  - נהר הזמבזי, באיזור שהוא מפריד בין זמביה וזימבבווה. מסלול מעגלי.

הדרך מתחילה במישור רחב ידיים, לא רואים את הקצה, אם יש דבר כזה בכלל.

הנהגים בזמביה זה משהו מיוחד במינו. התחשבות כזו לא ראיתי באף אחד מהמקומות שטיילתי בהם ובטח שלא בארץ. כשיש סיבה להאט, מסמנים עם אורות אזהרה, עוזרים לנהגים ומסמנים להם מתי לעקוף. הם פשוט נחמדים כאלה. אין כאן כמעט פשיעה. לא כי אין מה לגנוב, כמו שהיה פעם בבוליביה, אלא כי זה לא בראש שלהם. פשוט לא מתאים.

בנוסף לבורות בכביש יש גם תלוליות (במפרים) מקוריים. גם גבוהים ורחבים וגם סדרה רצופה של נמוכים וצפופים. חגיגה למכונאים. לרכב שלי גם יש ככה בעייה בבולמי הזעזועים. נראה לנו שאם נמשיך הרבה, גם אנחנו נצטרך מכונאי עצמות בסוף הטיול.

עוברים את נהר ה – Kafue באיזור של עיירה בעלת אותו השם ומגיעים לאיזור גבעי. הרבה עצים וכולם שרופים.

המסלע מעניין. שיסט עם המון פיריט. זהוב  יפה ורק העצים מדכאים.

משאיות כבדות מובילות סחורות מזימבבווה, דרך גשר על הזמבזי. לגשר הזה אנחנו מכוונים.

יש שלט שאומר שיש יער מאובן בסביבה. לא מצאנו אותו, אבל מצאנו את הארץ המובטחת.

נראה כמו מלון או משהו כזה. לא היה שם אף אחד לקבל את פנינו ולא פתחו לנו את הדלת שלא הייתה. אבל הוכחה שהייתי שם יש. בניגוד לרב התמונות בבלוג הזה.

הגשר של Chirundu על הנהר, הוא מעבר גבול ראשי באיזור. היחיד בסביבה. הוא צר מאוד ולא ברור לי אם שתי מכוניות יכולות לעבור בו בעת ובעונה אחת מצד אחד לשני. לתחנת הגבול אי אפשר להכנס. אנחנו נוסעים קצת לאורך הנחל לחפש נקודת תצפית ומוצאים בית קפה. זוג צעיר עסוק בעצמו, לקוחות אין. בכלל זה שייך לאיזה מוסד ממשלתי. לא אכפת להם שניכנס.

כאן גם החלפנו את נסיעה על ה T2 ועברנו ל- RD491. לפי המספר זה כביש איזורי ולא ראשי. גם הכביש לפה לא היה משהו אז הכביש החדש צריך להיות יותר גרוע.

הדרך מתחילה כדרך עפר. יפה מאוד, הרבה אבנים, קופצים אבל לא נורא, נתגבר.

תמיר יורד גם לבדוק כמה קיני טרמיטים, ואנחנו ממשיכים על האוטוסטרדה. מקווים שהעפר זה רק זמני.

אחרי כמה קילומטרים טובים. הידד, דרך אספלט סלולה. אחרי כ- 100 עולים על גשר שנבנה בתרומה של הסינים, עוד 100 מטר של אספלט ונגמרה החגיגה. חזרה לעפר.

בנקודה מסויימת האוטוסטרדה הופכת לשביל עיזים שאפילו רכב 4X4 לא יכול לעבור בה. המכונית מתחילה לקרטע ובקושי רב אני מצליח לחזור "לעיר הגבול", כלומר, כחצי תריסר בתים בנויים ומוסכניק שעובד על "המדרכה", כלומר שפת השביל.

הוא עובד לאט ובסבלנות אין קץ ומחליף את משאבת הדלק. זה לא עוזר והוא מנסה לטפל בחלקים נוספים.

מתחיל להחשיך ואני בינתיים בודק את הנגריה בצד השני של הכביש. הכל נעשה במקום. באמצעים בסיסיים ביותר, הכל עבודת יד.

אני מחליט לחזור ללוסקה במונית עם כמה חלקים שהמכונאי אמר לי שהם מקולקלים אבל אין חלקים כאלה בסביבה ולכן אני צריך לחזור כל הדרך חזרה (כ 200 ק"מ, כנראה שבשבת הבאה) כדי שהוא יחליף אותם בחדשים.

את המכונית אני משאיר עד הודעה חדשה אצל המכונאי.

בסוף, שלחתי גרר שהביא את המכונית ללוסקה אחרי כשבוע, עם מכונאי שמצא את התקלה האמיתית (החלקים שלקחתי איתי במונית היו דווקא תקינים).

וחופשה בChirundu  אתם שואלים? התכוונתי למכונית. היא הייתה בחופש. אני המשכתי לעבוד ולהכין את מצגת הפתיחה של הפרוייקט.

ביקורון בקמפלה

כולה 9 ימים והרבה לא ראיתי. הייתי חייב להיות ב 8 בבוקר בעבודה בקמפלה. לא היה מקום על טיסה ישירה דרך אדיס אבבה ולכן טסתי דרך אמסטרדם. כל הדרך בביזנס. לא רע בכלל. אפשר להתרגל לזה. בהתחלה דאגתי כי אני רגיל לתנוחה מסוימת כדי להירדם במטוסים ולא היה לי כסא מלפנים כדי להצמד אליו אבל הסתדרתי.

מעל גרמניה התעוררתי והדייל התחייב שהם הקרינו את סרט הבטיחות ובאמת גם המריאו. נאלצתי להאמין לו. אני לא הייתי בהכרה בשלבים האלה.

אחרי שעתיים בסכיפהול שכללה גם בערך שעה הליכה מקצה אחד של הטרמינל לקצה השני, המראנו דרומה. עשה רושם שהייתה נקודה מסוימת באוויר שעברתי בה גם בהלוך וגם בדרך דרומה. חבל שלא יכולתי להשאר בה ולחכות למטוס השני.

הטיסה מעל המדבר המערבי במצרים ובסודאן מהממת. גם אגם אסואן יפהפה. העננים מעליהם משוננים. נראים כמו גליל נייר טואלט שנפל לאסלה ועומד להתייבש על אדן החלון.

נחתנו באנטבה כבר בחושך. הזכיר נשכחות. בעיקר הטרמינל הישן.

התיק שלי לא הגיע. מסתבר שזה די רגיל בטיסות האלה. היה לו הרבה ללכת בסכיפהול ולא הגיע בזמן.

עד שמילאתי את כל הטפסים, הנהג ששלחו לי מהעיר התייאש וברח לי ונאלצתי לנסוע עם נהג אחר. הגעתי למלון 20 שעות אחרי שיצאתי מהבית.

מלון Golf Course יפה, חדר גדול ומרווח, משקיף על מגרש גולף. במגדל למעלה מסעדה מסתובבת. לא הלכתי לבדוק. החדר שלי מסתתר מאחורי העצים שבתמונה.

שחררתי את הנהג שהיה לשי לפני, והלכתי כ 25 דקות ברגל כל יום לעבודה וכמובן אותו המרחק בחזרה.

בשבת עבדתי במלון ובראשון יצאתי לטייל ברגל.

העיר לא מעניינת במיוחד. הרבה גבעות. רחובות נקיים יחסית ונשים מנקות אותם כל הזמן עם מטאטאים מזרדים. קדאפי התחיל לבנות מסגד גדול. יש מספר מקדשים הינדים נטולי השראה וקצת כנסיות פה ושם.

מגרש הגולף הוא הנקודה היפה בעיר, לפחות בחלקים שאני ביקרתי בהם.

בראשון התחיל טורניר והמגרש "התמלא" בשחקנים ובסוחבי המקלות שלהם, לא יותר מידי אנשים.

באחד הימים החלטתי לנסות אוכל מקומי. מרק התיש לא היה טעים מיוחד. לעומת זאת, בימים שהוזמנתי לאכול ע"ח המארח הוגש רוטב/ממרח אגוזים אוגנדי טיפוסי שהוא לא רע בכלל.

במסעדות יש הרבה אוכל הודי וזה היה עשוי מצויין.

החזרה דרך אדיס אבבה הייתה זוועתית. בשדה התעופה העלוב שלהם, היה טור של מאות אנשים לאיזור השער שלנו. כשגמרנו את הבידוק הכללי הרגיל, היה בידוק נוסף מיוחד לאלה שטסו לארץ. בבידוק הזה בדקו רק ישראלים. הבודקים הוציאו פריט פריט מתיקי היד ובדקו אותם אחד אחד לעקבות של חומרי נפץ. אחר כך החזירו אותנו ואפשרו לנו להתערבב עם שאר הנוסעים. לא הצלחנו להבין את ההגיון שבזה, כי אם מישהו היה רוצה להעביר לנו משהו, הבדיקה הזו לא הייתה עוזרת בכלל.

ישבנו וחיכינו ביחד עם נוסעי הטיסה לוושינגטון ואחרי שהם עלו על המטוס שלהם גם לנו נתנו לעבור בשער.

יצאנו באיחור של שעה בגלל הבלגאן הזה אבל הטייסים של אתיופיין ידועים ברגל כבדה על הגז ונחתנו בערך בזמן.

שיטפון בנחל חדב

חיפשתי תוכנה שכתבתי לפני 15 שנים ומצאתי את התמונות האלו. מה הטעם בתמונות שמתחבאות להן במעמקי הדיסק? גם זה היה מסע מעניין ולכן אני מפרסם את הפוסט הזה פה. אולי אוסיף עוד פוסטים של טיולים ישנים בעתיד.

זה התחיל יום קודם.

באוזן ימין שמעתי בחדשות שצפויים שיטפונות בנגב.

באוזן שמאל שמעתי (לא בחדשות) שפיני וחגי יוצאים לשדה לבדיקות קרקע.

ביניהן, באמצע, זה התחבר למסקנה שאני חייב להצטרף לנסיעה הזו.

התנדבתי להיות ה- go4שלהם )יעני, בעברית "לכתביא") והם הסכימו לקחת אותי.

יצאנו מוקדם בבוקר ובערך בצהריים התחיל טפטוף מלווה בקשת יפה בשמיים.

הפישון התגבר לו לאט לאט וההנהלה החליטה שצריך לצאת מהשטח כל עוד אפשר.

הזרימה המשיכה להתגבר והבנו שאנחנו יוצאים ממש בזמן.

עצרנו על גשר נחל חדב ונהנינו משצף המים.

חזרנו הביתה שמחים ועליזים.

(נראה לי שאת רב התמונות אם לא את כולן צילם פיני. לא זוכר, זה היה מזמן)

הרפתקאות בז'נבה

לשדה התעופה של ז'נבה יש צד צרפתי וצד שוויצרי. הרכב ששכרתי היה בצד הצרפתי. ככה בחרתי כדי לחסוך לי 30 ארו של אגרה שמשלם כל זר שבוחר לנהוג בשוויצריה. לא זוכר שהיה דבר כזה בפעם שעברה שהייתי שם אבל זה היה מזמן.

כדי לחמוק מהתשלום יש דרך מסויימת מאוד דרך שוויצריה שמקבלים בה פטור מהתשלום. הבעייה שהשילוט גרוע וביחד עם התנועה הצפופה זה לקח לי הרבה זמן לצאת מהעיר.

בדרך חזרה היה יותר גרוע. צריך לנסוע מסביב. יש נקודה שמשיקה לגבול צרפת-שוויץ ורק שם אפשר לעבור. חובה להתעלם מכל השלטים שמובילים לשדה התעופה ולהגיע לעיירה הקרובה – Ferney. משם אפשר להכנס לצד הצרפתי בלי להכנס לשוויץ. יום ראשון. פקקים. למרות זאת החזרתי את הרכב הרבה לפני הזמן. נשארו לי הרבה שעות ורציתי לבלות אותן בעיר. בלי רכב. סתם שיטוט לשמו.

קראתי שהרכבת מהשדה לעיר היא חינם. מסתבר שזה נכון אבל חברת התעופה הייתה אמורה להנפיק לי אישורים. EasyJet לא נתנה לי כלום. אולי כי לא ביקשתי.

קראתי על טיסה זולה לג'נבה של אל-על, אבל עד שוודאתי שהתאריכים מתאימים לי, הטיסה התמלאה ומצאתי טיסה בכמעט חצי מחיר באותם תאריכים. אז זה בלי אוכל. ביג דיל. גם ככה אני ישן רב הטיסה והאוכל במטוסים לא משהו. לא יודע אם אל-על היו נותנים לי את השוברים.

יש לי מטבעות של ארו ויש מכונות שמקבלות את המטבעות האלה כדי לקנות את כרטיס הרכבת. בדרך חזרה לא מצאתי מכונות כאלה אבל לא אקדים את המאוחר.

נוסעים תחנה אחת ומתחנת הרכבת המרכזית של ז'נבה רואים את האגם. הליכה של כמה דקות ברגל. הטיילת נחמדה, רואים את המזרקה שמשפריצה מים לגובה עצום אבל זה לא משפיע על החום. חם !! ולח. ז"א 30 מעלות לפחות. הרבה מפרשיות וחשבתי שאם הייתי חושב על זה קודם אולי שרגא היה יכול להגיע לקחת אותי לשייט על האגם, אם היה מצליח לפתור כמה בעיות טכניות שוליות כמו הפלגה על יבשה בדרך וכו'..

בדרך אני רואה מודעה על קונצרט חלומי שמתקיים הערב – רקוויים של פורה ואחריו רקוויים של מוצרט. משימת השיטוט משתנה כדי לחפש את האולם – Victoria Hall. כאמור, יום ראשון, לשכת התיירות סגורה ולי יש רק מפה "מוזרה" כפי שאמרו לי במודיעין של הרכבת. מצאתי אותה בשדה התעופה. פרסומות לשעונים בכמה עשרות  אלפי ארו בלבד ושאר מוצרי יוקרה. אחרי חיפוש באינטרנט הם מצאו לי את המקום שלא היה מסומן במפה שלי.

ירדתי שוב לטיילת , הפעם בדרך אחרת כי הרי יהודים לא הולכים הלוך ושוב באותה הדרך.

משם הלכתי למדרחוב. השם של הרחוב משתנה 4 פעמים, אבל את המוזיקה שם שומעים למרחוק.

המוזיקאי הראשון, מתופף בכוח על דלי הפוך. קצב טוב. רסטות עטופות במטפחת גדולה. עיניים מעידות על כימיקלים ברמה ובכמות גבוהה.

השני, מנגן על משהו דומה לצימבולום ההונגרי, סנטור בשפות אחרות. אני לא יודע מספיק על הכלי כדי לזהות מאין בא ולא רוצה להפריע לנגן.

אחריו, נגן תיבת נגינה. סבא זקן וטוב לב שעוזר לילדה קטנה שנפלה על אופניה ומציע לה סוכריה על מקל.

אחרון הנגנים הוא Bob , שמנגן על סדרה שלמה של כלים מחומר ממוחזר – דליי צבע, מכסים ממתכת במקום מצילתיים וכו'. הוא יותר מסודר מהמתופף הראשון, גם מבקש מהמצלמים אותו לתייג אותו במדיה החברתית.

מבקש מהקהל להצטרף אליו לנגינה.

הוא הכין כסאות קטנים, תופים ומקלות והילדים נענים בשמחה.

המדרחוב מסתיים בכורסא מקורית מדשא מלאכותי.

אני ממשיך בשיטוט בעיר העתיקה. בתים ומגדלים מכל הסוגים והצבעים.

עובר ליד שלט ובמקרה מתחיל לקרוא אותו. שפה מוזרה. מסתבר שזה הבית של זמנהוף, ממציא האספרנטו.

ההמשך הוא לפארק יפהפה. קיר זכרון לרפורמטורים והפגנה גדולה. גם שם יש "מוזיקה" מעניינת.

כמה מגרשי שח בכלים גדולים.

עצים יוצאי דופן כמו ה- Cedrus Atlantica ‘Glauca Pendula’ , ככה כתוב על העץ. לא יודע אם יש שם עברי.

משם לאוניברסיטה. האולם נמצא לידה. קונה את הכרטיס הכי זול. אני למוד נסיון. אני לא מכיר את אלו שמבצעים. ב- 1974 בטיול עם דורון ראינו מודעה לקונצרט קאמרי עם תוכנית נהדרת. אי אפשר היה לוותר עליו. מסתבר שזה היה ערב חובבים. דורון בן 17 היה בכמה רמות מעל הנגנים שם.

אולם יפה מתחילת המאה ה 20. אני ביציע. ממולי עוגב ענק ואני מתחיל לדמוע מהתרגשות. מה לעשות, עוגב טוב עושה לי את זה.

לקראת התחלת הקונצרט אני משפר עמדה, עדיין ביציע. יש הרבה מקומות פנויים. מקהלה של למעלה ממאה זמרים, תזמורת גדולה.

מתחילים. אחרי כמה צלילים אני מרגיש שמשהו לא בסדר. Too good to be true. לא יכול להיות שבאולם כזה תהיה אקוסטיקה כזו. אחרי שהבריטון מתחיל אני משתכנע שחייב להיות פה טריק. אני מתחיל לחפש ומוצא את מערכת ההגברה מסתתרת לה בצל בצד. נשמע נהדר !!

ביצוע מושלם למרות שהעוגב שבניתי עליו נשאר יתום. יש עוגב דיגיטלי על הבמה.

זכרונות. פעם שרתי פרק מהרקוויים של פורה. בדיוק שחגי נולד. בהפסקה של החזרה של מקהלת תל אביב התקשרתי לנעמי מטלפן ציבורי (עוד לא היו אז פלאפונים) והיא אמרה לי בוא, נוסעים לחדר לידה.

אחרי ההפסקה, הרקוויים של מוצרט. ביצוע יפה אבל פחות מהקודם. לא מספיק מדוייק. חלק מהקטעים מהירים מידי והקשתות של הכנרים (בעיקר כנריות) כמעט עפו להם מהידיים. ללא מע"מ – ז"א גם מקצרים קצת כדי לא לחרוג מהזמן. היצירה ארוכה. חלק מהבמה גם משתקפת בחלון שבתקרה.

תכננתי לחזור ברגל לשדה התעופה. היו לי 5 שעות ל 5 ק"מ. לא רציתי להגיע לשדה מוקדם מידי. בהתחלה חשבתי אולי לשבת בבר עד השעה היעודה ולחזור ברכבת. התוכניות השתנו כמה פעמים. קודם כל, הרכבת האחרונה לפני חצות אז הבר נמחק לי מהר מהזכרון. כשיצאתי מהקונצרט התחילה סופת ברקים וטיפות גשם ענקיות שהשאירו עקבות בקוטר של 5 ס"מ כל אחת כשפגשו את המדרכה. חזרתי לתחנת הרכבת עם המעיל שהצדיק את קיומו ל 10 דקות אחרי שסתם סחבתי אותו כל הטיול הזה.

אני לא מוצא מכונות כרטיסים שמקבלות מטבעות של ארו. אין עם מי לדבר או לשאול איפה יש כאלה. אחרי בירור קצר עם כמה נוסעים אני יוצא החוצה לתחנת אוטובוס. שם המכונות מכירות בשני סוגי המטבע. מגיע אוטובוס ארוך, כמו המטרונית. בדרך, באחד הרחובות הצרים האוטובוס לא יכול להמשיך. רכב חונה חוסם לו את הדרך. כמה נוסעים יורדים עם הנהג ואנחנו מזיזים את הרכב הצידה. לפי המקצועיות של הנהג, זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה.

אני מגיע אחרי חצות לשדה התעופה. סגור. מת. כמו שדה התעופה של ירוחם. אין עם מי לדבר. אין לוח טיסות. נאדה. כמה נוסעים ישנים להם על ספסלים או על הרצפה. אני שם שעון מעורר והולך לישון.

הטיסה יצאה באיחור. סערת הברקים בערב הקודם מנעה מהמטוס לנחות והוא נאלץ לנחות בציריך והגיע לז'נבה רק בבוקר. לעומת זאת נחתנו בזמן בנתב"ג.