יום שני, 28 בפברואר 2011

פרידה מהעיר העליונה

אני מרגיש כמו גבי אשכנזי שעבר בין היחידות השונות לפני שפרש. אחרי החוף והעיר התחתונה מגיע תורה של העיר העליונה. הרבה יש לספר על החלק הזה של האי, אבל אסתפק בכמה תמונות מייצגות.
ראשית הבתים העתיקים יחסית, כמו זה, שאפשר לראות את הגג הכפול שלו שמאפשר קליטה של כל הגשם למאגר המים שאפשר לראות ליד כמעט כל בית (כשלא רואים, כמו בבית שלנו, המאגר פשוט מתחת לרצפות).
המרפסות הטיפוסיות וציפוי רעפי העץ על הקירות החיצוניים.
הבית הזה, כמו הבית הקודם, עומדים על תילם כמו שהם כבר מאתיים שנה לפחות.

אלמט ארכיטקטוני מעניין נוסף הוא קירות מסביב לבתים.
במקרה הזה, זהו קיר ביתו של החזן של הקהילה היהודית. בחיפוש אחרי מנהרה בין הבית הזה ובין בית הכנסת, עלו במקרה על המקווה. את הקירות אפשר לתארך לפי הבקבוקים שנעוצים בחלק העליון שלהם.
במהלך הסיור ההיסטורי, גיי אומרת לכולם, שכדי שיוכלו להמשיך לבנות קירות כאלה, כל תייר צריך להתחייב לשתות לפחות שני בקבוקי יין.
אם לא, יבנו קירות כמו אלה:
בכל העולם, הקונכיה הוורודה הזו היא פרח מוגן. כאן היא משמשת לבניה בכל מיני צורות.

ההיסטוריה הצבאית של העיר העליונה והאי כולו מוכתבת דווקא על ידי העיר התחתונה שכולה הייתה מבוססת על מסחר. אנשי האי מעולם לא התנגדו התנגדות של ממש. כל זמן שאנחנו יכולים לסחור בחופשיות, מה זה משנה איזה דגל מתנוסס על המבצר.
ואם תותחים יטווחו מהאוניות שבמפרץ את המבצר, אז הראשונים שיפגעו ויהרסו הם המחסנים ואת זה הם רצו למנוע בכל מחיר.
מעברו השני של המבצר, מגורי החיילים והכלא הצבאי שהגג שלו משמש מסעדה בה אכלתי פעמיים. פעם ראשונה היה בסדר. פעם שניה, לא משהו.
בחלונות התחתונים (שהמכונית מסתירה) אפשר לראות את חרכי הירי.

הרבה יותר מעניין הוא הניקוז של העיר העליונה. מסתבר שבנו את העיר דווקא על הניקוז הראשי של הר הגעש וכשיורד גשם, כל הרחובות הופכים לנהרות איתן ומגיעים למתקן היפה הזה.
גיי אומרת שאפשר לדעת מתי מלכת הולנד מגיעה לאי לפי זה שמנקים את הניקוז לכבודה. בכל מפל קטן בדרך יש בריכה לאיסוף הסחף  והכל מגיע למאגר ענק בעיר התחתונה. מעניין היה לצלול שם ולראות איזה ממצאים נסחפו לתוכו.

ובנימה פילוסופית אני מצרף את התמונה הבאה.
מה זה אומר לכם? מהי הסימליות המובעת בתמונה?

יום שבת, 26 בפברואר 2011

עוד מבט לחוף

קשה להאמין שאהיה בסופו של דבר (ביום שיש הקרוב)  רק 137 ימים על האי הזה.
היום שהגעתי לכאן נראה כל כך מזמן, נראה הרבה יותר.

אחד הדברים שהכי אתגעגע אליו זה החוף.
כשההולנדים הגיעו לכאן, כמו הולנדים טובים הם יבשו חלק מהים ובנו עליו שורות של מחסנים, 600 בתקופת השיא. בציור שנמצא על שלט על החוף רואים את הבתים של העיר התחתונה עם המבצר והכנסיה הרפורמיסטית שלידו. אחד מחוקי העיר אומר שאסור לבנות מבנה גבוה מהכנסיה (שבינתיים השפיץ שלה שהיה עשוי עץ התעופף לו באחד ההוריקנים).
למרות זאת, יש מבנה גבוה יותר והוא הכנסיה של ה Seventh Day Adventists שנציגיה נמצאים בשלטון כרגע באי. יש עוד מעט בחירות ואולי זה יתחלף אבל בינתיים זה מספק לנו בידור ללכת לאספת בחירות.
אין ספק שהכנסיה שלהם זוכה בקלות בתואר המבנה הכי מגעיל שראיתי בחיים שלי.
מספרים שהאי קיבל כסף מההולנדים לבנות מקלט מהוריקנים והם ניצלו את הכסף כדי לבנות את הכנסיה בע"ה.
דיברתי על החוף, לא? אז נחזור אליו.
ההוריקנים וסתם ים גבוה גנבו את החוף ורב המחסנים נמצאים כיום מתחת למים.
גם מפלס הים עלה מאז שבנו את המחסנים האלו, לא יודע בכמה, אבל התוצאה ברורה.
כשהים גבוהה, זה מה שקורה -
מה שאתם רואים זה המרפסת התחתונה של ה- Old Gin House, מלאה במים עד שפתה העליונה. הים היכה בחוזקה ודלתות הכניסה למרפסת פשוט נהרסו לחלוטין.
היום המרפסת מלאה בחול, כמעט על למפלס בו היו המים. אנחנו יושבים שם לעיתים קרובות, עם בקבוק בירה או פיניהקולדה ומסתכלים על השקיעה. אנגוס, מורה להיסטוריה לכיתות "קשות" בניו יורק, שהגיע לשבוע לכאן כחלק מלימודי הדוקטורט שלו, מכנה את הטקס הזה "ללכת לכנסיה".

החוף ליד המזח הישן של סתישע הוא חוף הרחצה הכי גדול על האי. כשהגעתי לכאן, רב החול נסחף על ידי ההוריקן והיום הוא מתמלא בחזרה. ממש אפשר לראות את גדילת החוף, כמה עשרות סנטימטרים כל יום.
ישנם עוד כמה חופים קטנטנים, שגדלים בין ובתוך ההריסות של המחסנים הישנים.
כמה מהמחסנים שאפשר לראות בתמונה הראשונה בפוסט עוד קיימים. אחד מהם משמש כמועדון צלילה כמו שהוא, ללא שיפוץ בכלל. אחד אחר שופץ לחלוטין במשך שנתיים (תמונה שלו כבר הצגתי בפוסט קודם) ויש עוד כמה במצב רע:
אז אחרי העבודה, יורדים לחוף, שוחים קצת, יושבים על החוף ומסתכלים על השקיעה ועל הסירות והספינות שמולנו.
מסירות סדוקות מאלומיניום שאי אפשר לתקן,
דרך מיכליות מסוגים וגדלים שונים, ספינות שעשועים שאפילו לא טורחות לעצור כאן,
סתם מפרשיות,

ועד לסופר יכטה של אוליגרך רוסי שיש ויכוח על האי מיהו, אבל בכל מקרה הוא לא מוכן להזדהות.
יש כמה סיפורים עליו אבל רצוי שאשמור אותם לעצמי, מי יודע, אולי גם הוא קורא את הבלוג שלי.

ממצאים ארכיאולוגיים

מישל היא אחת מהמתנדבות החדשות, למעשה הוותיקה שביניהן, כבר כמה שבועות באי.
בתמונה אפשר לראות שהתאורה במבנה שלנו היא לא משהו וכדי לראות יותר טוב את השרטוט שלה היא השתמשה בפנס ראש.

שני ממצאים שסיפרתי עליהם כבר בפוסט קודם, עברו את שלב השטיפה ואפשר לראות את ראש הבובה והכפתור של החייל האנגלי ואפילו לדעת ממתי זה, לפי הכפתור.


עוד משהו שלמדתי כאן באי - מה המקור של צורת העמודים האלו (יש גם בארץ כאלה), אלו עם "התפוח" למעלה,  ששומרים על הבית כדי השמכונית (או כרכרה) לא תפגע בו:

 מסתבר שהשתמשו בתותחים ישנים בשימוש משני, כאן בתמונה כחלק מקיר, אבל יש גם תמונות מתחילת המאה העשרים ובהם רואים את התותח עומד ממש בפינת הרחוב לשמור על הבית מנהגים פזיזים ש"חותכים" את הסיבוב.


לפני שבוע הגיע לכאן אחד מהתושבים ומראה לנו מטבע שלטענתו הוא מצא במגרש של סבתא שלו.
סטף חשב שזו מטבע יוונית ואני אמרתי שזה נראה לי רומי אבל הראש מזכיר לי דווקא את המלכה ההולנדית, יותר הגיוני.
צילמתי את המטבע וסטף שלח את זה לפרופסור שלו באוסטרליה. תוך כמה שעות קיבלנו זיהוי וודאי - מטבע מהמאה השלישית לספירה של האלה קונקורדיה (הגרסא הרומאית של הרמוניה היוונית).
מה עושה מטבע כזו פה על האי?
המגרש שעליו נמצאה המטבע היה שייך במאה השבע עשרה למישהו שגם הייתה לו אחוזה באי (plantation בלשון המקומית) בשם קונקורדיה. מי יודע, אולי זו הייתה ההשראה שלו לבחירת השם של האחוזה?
 

יום שבת, 19 בפברואר 2011

דוד חיים חזקיה דה לאו

בן שנתיים, 8 חודשים ו 26 ימים היה במותו. את השם חיים בטח הוסיפו לו בנסיון להשאירו בחיים כמקובל עד לא כל כך מזמן. אצל סבא שלי זה הצליח.

החלטתי, לפני הנסיעה שלי, לעבור ולתעד את בית הקברות היהודי בתמונות צבעוניות חדשות, ולתרגם את הכתובות העבריות על המצבות לאנגלית. גרנט אמר לי שלא נעשתה עבודה כזו קודם. מסתבר שהוא טעה ועשו את זה לפחות פעמיים, אבל את זה גיליתי רק מאוחר יותר בעזרתה של Laura Leibman מארה"ב איתה הייתי בקשר דרך הבלוג שלה.

כבר מהתחלת העבודה ובעצם עוד לפני זה, קבר אחד גרם לי לדמוע כל פעם שחשבתי עליו (כולל עכשיו שאני כותב את המילים האלה).
המצבה משיש מיובא כנראה מאמשטרדם על בסיס של אבני בזלת מקומיות.
רב המצבות דווקא מבזלת (לא מקומית,  כי האבן פה לא מתאימה) אבל יש עוד אחת משיש ואחת מצפחה).
כדי שהטקסטים יראו טוב בצילום, עברתי בחלק מהמקרים על הכתוב במצבות הבזלת בגיר צהוב וגם עשיתי נגטיבים של התמונות וככה זה יצא יותר ברור. על המצבה הזו לא הרגשתי בנוח לעבוד.
יש רק מצבה אחת נוספת עם חריתה של אדם תוקע בשופר, המצבה של אחד מראשי הקהילה, פנחס משה בר יהודה שהיה ידוע בשם Salomon Levy. הסיפור של השמות הכפולים מאוד מעניין. לאנוסים וליהודים סתם היו בדרך כלל שמות כפולים כדי לבלבל את האוייב. קראתי על מישהו ששאל ילד (לא פה, בקורסאו) איך קוראים לו והילד שאל בחזרה - "השם שכולם משמשים בו או השם הסודי שלי?". גם לא הקפידו על הכתיב של השמות. יש פה כמה מצבות של משפחה בשם Hoheb. איזה שם יהודי זה? מוזר, לא? מישהו הציע שבספרדית לא מבטאים את ה H ואם נשאיר את ההברות בלבד נקבל "אואב" או "אוהב" וזה מתקשר לי גם לשם דה לאו, אבל את זה אני משאיר לסוף.

חוקרים גם הציעו שמשפחת דה לאו היו אנוסים שחזרו ליהדות, בגלל הדמויות שעל המצבה של דוד חזקיה, הרי לא מקובל לעשות פסל ותמונה ובטח לא על מצבות של קברים.
הסימליות של התמונה התחתונה עוד לא ברורה לי - ילד מחזיק כלוב של ציפור שיר ולידו עץ (החיים?).
ומעל זה עץ החיים שנגדע ע"י גרזן האלוהים.
לגבי שם המשפחה, נראה לי שמסלול ההתפתחות מתחיל מהשם - די לאון, כמו שיש על המצבה של חנה די ליאון (כלומר, באה מאיזור ליאון שבין ספרד ובפורטוגל) שהייתה "רופאה בקיאה ומילדת מומחית ויהללו בשערים מעשיה" שנפטרה  ב- "ז פבריירו משנת אתשפג לחשבון הנוצרים". יש עוד "בחור נחמד חיים די ליאון" שקבור כאן ובאנגלית השם נכתב DE LEON.
על המצבה של דוד חיים חזקיה שם המשפחה מופיע גם בכיתוב הפורטוגזי DE LEAO וגם בכיתוב אנגלי DE LION וקל לראות איך כתיב כזה יכול להשתבש הלאה ל"דה - אריה" בכתיב ההולנדי שלו - Leeuw.



יום חמישי, 17 בפברואר 2011

מכירת חיסול של בעלי חיים

בעוד שבועיים אני עוזב את האי ומתחיל טיול של שלושה וחצי שבועות - מסתישע לסן מרטין. משם לדומיניקה. מדומיניקה למונטסרט, ובחזרה לסן מרטין על מנת להמריא לפריז.
אני צריך להתחיל להזדרז עם הפוסטים שלי כי הצטברו אצלי לא מעט תמונות שאני רוצה להעלות לבלוג ואני לא רוצה להיות בפיגור כי אני בטוח שבטיול יהיו לי הרבה תמונות חדשות.

אז הפעם בחרתי נושא - בעלי חיים.
נתחיל בחצר שלנו.
החיה הכי חביבה היא השממית. אני מזמין אותה להכנס הביתה כדי שתואכל את היתושים. יש לנו מכה של יתושים מעצבנים. לא העוקצנים כמו שהיו לי פה באוקטובר אבל מעצבנים את העיניים בכל זאת.
בכל בית יש מאגר מים, ולמאגרים  מוסיפים דגיגי גופי כדי שיואכלו את הזחלים של היתושים. אחר כך המים עוברים במסננים ככה שהדגיגים לא ממש מגיעים לברזים.
עוד בעל חיים חביב הוא העכביש שגדל על הגוייבה בכניסה לבית. יש לנו שני עלי גוייבה בשני טעמים שונים. העכביש גדל לו על הגוייבה שבכניסה, משם אני תמיד מסתכל על השקיעה ותמיד מקסים לראות את הצורה המדהימה של קורי העכביש.
שכחתי איך קוראים לפרי הזה אבל לפני שהספקתי לאכול אותו, באו כמה עטלפים וחיסלו אותו. כל עטלף בא, לקח ביס, והמשיך הלאה כדי שגם החבר שלו יוכל לאכול. איזו התחשבות!
ונעבור ללוע הר הגעש. בדרך לשם רואים הרבה סרטנים נזירים, אבל להם הקדשתי כבר פעם פוסט שלם אז לא אחזור על הפרטים והתמונות.
עוד בעל חיים מאוד נפוץ הוא הנחש שתמונה שלו שסטף צילם מצורפת כאן בהמשך. הנחשים לא ארסיים אבל בדרך כלל די קשה לצלם אותם, הם בורחים די מהר, הצבע שלהם דומה לרקע וכו'.
בדרך למטה, ראיתי גם קן שלעבר של צרעות. יכולת הבניה שלהן מרשים. בדרך כלל אנחנו חושבים רק על דבורים אבל גם הצרעות בנאיות לא רעות בכלל.
עוד חרק שיודע ללבנות קינים הם הטרמיטים. היה לי קצה לצלם אותם. אני לא אוהב לצלם עם פלש אבל בלי חצובה בחושך של היער הטרופי אי אפשר לצלם כלום.
ומהלוע לשפת הים.
מועדון הצלילה "מגדל" לטאות "אוזן אדומה" - הם מאכילים אותן בשאריות עוף ואם לא נזהרים הלטאות קופצות ולוקחות לבד, גם אם אין לך משהו לתת להם ביד - נשיכה לא נעימה בכלל.
אם הגענו עד שפת הים אז התמונות הבאות הן מההפלגה לסנט קיטס, למרות שאפשר לראות מחזות כאלה גם אצלנו.
ראשית הפליקנים על שובר הגלים.
ובשמיים ממעל ציפור שניראת כמו דינוזאור קדום מהסרטים.
זו הפריגטה, שעל שמה נקראת הפריגטה. סטף טוען שמבטאים את השם פרידזית, בשני חיריקים. שיהיה.

ולסיום עוד תמונה חביבה. סיפרתי כבר את הסיפור על ההפלגה בחזרה מסנט קיטס. סף שלחה לי את התמונה היום ומסתבר שככה נראתי. שערות כחולות או לא, העיקר שהראש נשאר יבש.

יום ראשון, 13 בפברואר 2011

צלילה בסתישע - סיכום מצב

היום סיימתי את ה"דיל" של הצלילות שלי בסתישע. אני עם 60 צלילות ב"לוג בוק", 41 מתוכן כאן על האי.
כיאה לסיום כזה, הצלילה היום הייתה יחסית רחוקה ממרכז הצלילה (3 במפה כאן למטה) באתר המכונה "אקווריום", לא רחוק מהמקום המצויין במספר 28. לא שזה היה מתוכנן, אבל יצא ככה. מזמן רציתי לצלול באתר הזה אבל אין שם עגינה קבועה וצריך להשתמש בעוגן של הסירה, ומפליגים לשם רק שהים ממש שקט כי אחרת אי אפשר לראות שם הרבה.
האתר יפהפה, בנוי ממקבץ של סלעים עם המון אלמוגים עליהם, דגים כמובן ותמנונים.
נראה לי שזו פרידה מ- Golden Rock Diving Center שכבר כתבתי עליו בפוסטים קודמים:
מהסירות,
ומהמזח, עליו הסירות יכלו להקשר כאשר הים לא היה גבוה מידי.
 אני מתלבט אם להמשיך את הלימודים ל Dive Master. אני לא מתכוון לעבוד בזה, ומלכתחילה החלטתי לקחת את הקורס רק כדי ללמוד עוד על צלילה על מגוון המקצועות שקשורים אליה - פיזיקה, פיזיולוגיה, טכניקה וטכנולוגיה של צלילה וכו'. את החלק המעשי כמעט גמרתי ויש לי עוד בחינה ארוכה ומיגעת (משהו כמו 340 שאלות) שצריך ללמוד אליה לבד מהספר. לא כל כך בא לי להתאמץ בשבילה. אני לא כל כך רואה את הטעם בזה.
תלוי בתוכניות ההמשך שלי באי. את עבודת המיפוי הממוחשב כמעט גמרתי ונראה אם אוכל לעבוד עוד קצת בארכיאולוגיה לפני שאצא לטיול קצר של משהו כמו 3 שבועות לפני הטיסה בחזרה.

יום רביעי, 9 בפברואר 2011

בית הקברות היהודי

גיי לקחה אותי במיוחד לראות אותו כבר לפני כמה חודשים, כשהגעתי לכאן, אבל לא יצא לי לכתוב עליו עד עכשיו.
הוא נמצא ליד בית הקברות הנוצרי הישן, במעלה העיר העליונה, שם התנשאה גם כנסיה רפורמיססטית מעל העיר.
יש איזה רב שניסה זיהה את המקווה באיזה אמבטיה ליד בית הקברות ובסוף הוכח שזה היה אלמנט בתהליך בישול הסוכר. נו באמת, מקווה ליד בית הקברות? אם הוא רב אז אני צנצנת. בסוף מצאו את המקווה ליד בית הכנסת, מקום הגיוני הרבה יותר.
ביום ראשון גיי הייתה עסוק ולא יכלה להתפנות להדריך רופא יהודי מברזיל. היא בקשה ממני להדריך אותו בכל הנקודות שהיו לו ברשימה שלו שלא נכללו בסיור הרגיל שלה.

לואיס קורבל הוא אורטופד צבאי שמשרת בצבא הברזילאי בבסיס של האו"ם בהייטי כבר כמעט שנה. עוד מעט הוא חוזר הביתה לעיר קטנה לא רחוק מהריו דה ז'נרו. הוא משרת בתנאים מאוד קשים. כמעט לא יוצאים מהבסיס, וכשיוצאים זה עם כפל"ד ושכפ"צ.
הוא הגיע ליום אחד. טיסה בבוקר וחזרה בערב. הכין רשימה מסודרת של כל המקומות שהוא רצה לראות. בית הקברות היה אחד מהאתרים ברשימה שלו.

לתאריך 1739 שעל השער אין משמעות מיוחדת. אולי התאריך של הקמת השער הזה. בית הקברות היה כבר קודם. בית הקברות מגודר וסגור. בניגוד לבית הקברות הנוצרי שלידו, הפרות לא יכולות להכנס והשנה לא גזמו אחרי הגשמים הגדולים. העשב מכסה את הקברים כמעט לגמרי.
המבנה שמאחורי בית הקברות הוא מחסן ישן  ומכוער שמיועד להריסה אבל כמו כל דבר באי, זה יקרה פעם, לא ברור מתי.
הסיפורים על המצבות מאוד מעניינים. הכתובות בעברית, אנגלית, ספרדית ופורטוגזית. יש יותר ממצבה אחת של משפחת דה ליאון, שאולי הפכו לדה לאו בהטייה הולנדית ברבות הימים?
ילד מסכן שספרו את ימיו ולעומתו אחות זקנה בת 86 שהייתה נערצת על כולם (לפחות לפי הכתוב על המצבה). חלק מהמצבות משיש שהביאו מאירופה, חלק מבזלת אבל באופן כללי מצבם של הקברים רע, מתפוררים ומתמוטטים.
ולבסוף הכניסה האחורית (או הראשית, לא יודע) כדי שלא נחזור באותה דרך בה הגענו.
היה צריך לתעד את הקברים. אולי אעשה את זה באיזה סוף שבוע, אם באמת אין תיעוד קיים. אני צריך לבדוק.

יום שני, 7 בפברואר 2011

בלוע הר הגעש

ה Quill הוא הר געש שנראה כמו כל הרי הגעש שילדים מציירים - חרוט קטום, עם חור עגול כמעט מושלם. מתנדבי STENAPA סידרו את הירידה ללוע שנסחפה בגשמי הזעף של ספטמבר - אוקטובר וגרנט לקח אותנו לטיול קצר בלוע.
הלוע מוגדר כיער גשם, למרות שהוא לא ממש כזה, אבל יחסית יש שם לחות גבוהה מאוד.
כתבתי גרנט לקח אותנו, כי נוספה לחבורה מתנדבת נוספת, Michelle , שהבלוג שלה בהחלט שווה קריאה.
היא גם צילמה את שתי התמונות הבאות. מסתבר שבתקופה מסויימת עבדים גרו בלוע.
וכשהם מתו, קברו אותם במקום. היה מקובל באותה תקופה גם לשים בקבוק על הקבר וגם שבר של בקבוק כזה מצאנו.
כנראה שהם גידלו שם קקאו.
למרות שזה לא יער גשם של ממש, העננים שמטפסים על ההר וכשמגיעים ל"אין פסגה", לשפת הלוע, הם יורדים למטה והלחות גורמת למטפסים ושורשי אויר לגדול בצורות היצרתיות של הטבע.