יום חמישי, 31 באוגוסט 2017

Nungwi to Antananarivo

הצהרתי שהפוסט הבא יהיה על מדגסקר. אבל יש לי עוד כמה תמונות יפות מנונגווי וגם סיפור קצר על הדרך, אז אני כותב את הפוסט הזה.


ביום האחרון, אני שורף את שעות במסאג' לגב הדווי שלי ואוכל במקום שעדיין לא אכלתי בו ומקבל הרעלת כיבה קלה שמתפוגגת במהרה.

הטיסה שלי יצאה ב 2 לפנות בוקר למחרת ולא רציתי לנסוע בדרכים חשוכות כי זה ממש לא בטיחותי. יוצא מזה שהגעתי לשדה הרבה לפני הזמן. אני בדרך כלל מגיע ראשון אבל הפעם הגזמתי. 7 שעות לפני הזמן הנדרש. יותר מ 9 שעות לפני ההמראה. האופציה הכי טובה בעיני שהייתה.
אז ישבתי בחוץ ושוחחתי עם כל מיני עובדים בשדה עד שהגיעה השעה היעודה.
כשנכנסתי סוף סוף, אחד מאלה ששוחחתי איתם ביקש ממני מתנה קטנה. הוא רדף אחרי עד לשער וכשרציתי לתת לו את כל הכסף המקומי שנשאר לי, הוא אמר לי, לא פה, יש מצלמות, בוא לשירותים.
הטיסה לניירובי די קצרה אבל לוקחת לא מעט זמן כי עוצרים בדרך בקילימנג'רו, השדה שבו נחתתי כשהגעתי לטנזניה.
בניירובי, המתנה של 5 שעות. נשכבתי על הרצפה, גם עם ספסלים, אבל הרבה לא ישנתי.
באופן די מפתיע, כשנחתנו  ב Tana (ככה קוראים לעיר בקיצור), כל הסיפור של הבדיקה הבריאותית וההגירה היה מאוד יעיל ומצאתי את עצמי בחוץ די מהר.

ועכשיו עשיתי את כל הטעויות של נוסע מתחיל.
היה אמור להיות אוטובוס של שדה התעופה לעיר אבל הפסיקו את השרות בפברואר שעבר. באמת, לא המצאה של נהגי מוניות שרוצים לקחת אותך בכוח. לקחתי מונית לא רשומה ולא התמקחתי הרבה. למרות זאת, מסתבר שהמחיר שהסכמנו עליו היה מתחת למקובל. כל אלו ש"מצאו" לי את הנהג ביקשו מתנה. נתתי יורו לשניים מהם וזה לא הספיק להם. לכן, הם לקחו בכוח מהנהג את העודף מהתשלום עבור החניה בשדה.
כבר מאוחר, אפור ומעונן, כמעט לילה. הנהג נוסע בכל מיני דרכים "חלופיות" כדי לעקוף את הפקקים. לא עושה רושם שהוא למד נהיגה אי פעם ויש לו בעיה חמורה של התחממות. הרבה נורות מהבהבות באדום. נראה לי שהוא פשוט התקמצן על מילוי שמן מנוע, או שהוא לא ידע שצריך לעשות דבר כזה. מתחיל גם גשם ואני נזכר בכל ההתראות לגבי בטיחות באי הזה. אבל אני אופטימי כרגיל ובאמת הכל נגמר טוב.
בדרך הנהג מתייאש. מעביר אותי לטקסי אחר שמביא אותי על לאכסניה בה הזמנתי מקום. גם זו חוויה. קטר-שבו, כמו שהיה לאבא שלי ב 1973.

קשה למצוא את האכסניה. לא קניתי סים מקומי כי היה תור בשדה אז אני לא יכול להתקשר כדי שינחו אותנו איך להגיע, אבל כן הורדתי את מפת העיר ואני משתמש בה OFFLINE באמצעות GPS. מזל שהמקום מסומן טוב (בניגוד למקומות אחרים בהם שהיתי) ואני מוצא את האכסניה בקלי-קלוטו.

חדר מגורים משותף, בנים בנות, ובבית גם גרים המקומיים שהפכו את הבית לאכסניה. בחדר אוכל אני מוצא אנגלי, הולנדית, אמריקאי וצרפתי. מדברים באנגלית. חשוב לתרגל. מאז שנחתתי אני מדבר רק צרפתית. אני אמור ללמד אנגלית תלמידים סינים כשאגיע לשם בשנה הבאה, אז חשוב לא לשכוח את השפה.
האמריקאי בא לכנס של "עדי יהוה" שגם פאני מזמביה השתתפה בו. הם לא הכירו או הוא לפחות לא זוכר אותה. האנגלי מחכה לאישור לעשות מחקר על ציפורים בצפון, ההולנדית (אנוק – שם אינואיטי, מכל המקומות) עובדת בעמותה לטיפול בילדים ומה הצרפתי עושה פה כבר שכחתי. עוד שני יפנים שלא יצרו קשר ולא ניסיתי. מספרים לי, שאחת מהן נוסעת את האי באופניים ובערב הולכת למשטרה המקומית בכל מקום ומבקשת סיוע במציאת מיטה, או שסתם דופקת על דלתות. נראה לי מסוכן משהו.

התוכנית לבוקר הייתה להתארגן לטיול באי.

אפור ויורד גשם. כרגיל זה מקפיא את כושר החשיבה המוגבל שלי ואני לא עושה כלום, רק מקדיש כמה שעות למסע להכרת העיר, עושה כמה דברים הכרחיים כמו לקנות סים, לבדוק את נושא הכספומטים, חנויות המכולת והסופרמרקט המקומי.
המציאה הגדולה: קפה סגפרדו כמו שצריך עם גלידה נהדרת. למעט האיטלקי מליווינגסטון, לא מצאתי כאלה באפריקה.

אני עובר על הדיבר ה 11: לא תעשה קניות כשאתה רעב. אני חוזר ומכין אוכל לגדוד ובסוף רק אחד מגיע לארוחת ערב בזמן. אני מפוצץ כי אוכל לא זורקים, בקושי זז.

אבל, tomorrow is another day.

עוד יום עובר ואני עדין מחכה לבת קול שתרד מהשמיים ותכין לי תוכנית לטיול. הגעתי בלי, כי שמעתי כל כך הרבה אזהרות אז אמרתי לעצמי שאחליט כשאגיע. נראה מה האמת בכל הסיפורים האלה. לעבור דרך סוכנות נסיעות שתכין לי תוכנית עצמאית עם נהג של רכב שכור לא בא לי. אני רוצה חברה.  זה גם יוצא יקר מאוד.

אני מחפש סוכנות נסיעות שיש לה אתר מרשים ברצינותו באינטרנט ולא מוצא. נכנס לסוכנות אחרת ומנסה להצטרף לקבוצה. הקבוצות נקבעות באירופה, אומרים לי. ז"א שאני צריך להכין לי מסלול משלי.
בערב מגיע עוד אנגלי עם נסיון עשיר באי וממליץ לי על מסלול.

עובר עוד יום, ואני הולך לחפש לי מעיל טוב כי ברני אומר שיהיה קר בהרים. לא מצאתי משהו מתאים אז אנסה למצוא כשאגיע לשם. מקסימום אלבש את כל מה שיש לי בתרמיל. זה אמור להספיק לשעת חרום. יש גם שמיכת הצלה אז אני לא מודאג.

עוד טיול ארוך בעיר לביקור "אתרים היסטוריים". ממש לא מעניין.



מחר אני זז על הבוקר ל Antsirabe . מלון ללילה הראשון כבר יש לי. נראה איך ילך.

יום שישי, 25 באוגוסט 2017

Nungwi

טיול ארוך כזה מתנהל לו לאיטו. אני צריך לשמור שלא אשחק. תירוץ לא רע לעצלנות שבי, למרות שאני הולך הרבה קילומטרים כל יום. בהתחלה חשבתי אולי לקחת הפלגה מכאן לאי השכן פמבה שנחשב לפחות מתוייר אבל אין הפלגה כזו מכאן. צריך לחזור לעיר וממש לא בא לי.
עוד אופציה היא לעשות שנורקלינג לשני איים קטנים שכנים. בדרך למלון, עברתי דרך חנות צלילה שעושה גם שנורקלינג אבל לא היה להם בתכנון אלא ממש למחרת ולא בא לי. רציתי להבין מי נגד מי לפני שאני מתחייב.
איזה מזל. למחרת ירד גשם שוטף.

ממש לא מתאים לשנורקלינג. הייתי כלוא במסעדה,

 עם מאכל שהתאהבתי בו ברישיקש – עוף עם ירקות בתבנית ברזל יצוק לוהטת. הסוד של האדים די פשוט – מוסיפים גוש חמאה מיד בסמוך להגשה.

ערב ראשון, שתיתי בירה עם אריה משכונת התקווה. פנסיונר שעבד בעבר במקורות וחרות. כמובן שמצאנו מכר משותף ממש בלי לחפש ובלי להתאמץ.
למחרת, כאמור כלא, רוב היום.
ביום שאחרי, טיול לצד המזרחי של האי, לאיזור המגדלור וכפר הדייגים.


די מזכיר את ג'מביאני שהיה גם הוא בצד המזרחי. אבל הסירות אחרות, כבדות יותר ויש הרבה חנויות עם מוצרים "אותנטיים" לתיירים. בניגוד לג'מביאני, פה השפה השולטת היא איטלקית.


הרבה יותר מכוון תיירות, מלונות בשפע, הרבה חנויות צלילה ושתדלנים שמסתובבים על החוף ודי מציקים. עם כל אחד אני משתדל להיות מנומס וסבלני למרות שדי קשה.
אין שונית בחוף המערבי של השפיץ של האי שנונגווי נמצאת בו ואפשר להתרחץ כמה שרוצים ומתי שרוצים.
הסירות מגיעות ממש קרוב לחוף. יש כרית (זה מה שלימדו אותנו בחיל הים התרגום ל TIDE – המחזור של גיאות ושפל) אבל אם עוגנים מספיק רחוק, לא צריך להתרחק הרבה, לא נתקעים על החול.

אני מצלם זוג איטלקים (איך לא) שעושים סלפי עם פרות לאלבום "אנשים מצלמים" בדף הפייסבוק שלי,


והרבה שקיעות. לפחות לא צריך לקום מוקדם בבוקר לצלם את הזריחה.

עוד יום ואני הולך ברגל ל-KENDWA. בכפר עצמו, פרוייקט מיחזור לתושבים. לדעתי, בכפר כזה אין בדרך כלל צורך בפרוייקט כזה כי הם באופן טבעי לא זורקים שום דבר ולכל עצם יש שימוש חוזר, לפחות מחזור אחד. הם לא מרשים למלונות להוסיף מהזבל שלהם. חבל. אולי היו יכולים לעשות מזה כסף שהיה יכול לאפשר להם להביא מים זורמים או חשמל לכפר.

לאורך החוף בסך הכל אותו הדבר כמו בנונגווי. מלונות, דייגים, מוצגי אומנות מקומיים ....
אני מקפיד על כיסוי ראש בהליכה (אחרת בשביל מה קניתי אותו) ומשקפי שמש. אבל כשחזרתי לנונגווי הורדתי הכל והתבשלתי בטן גב על החוף ובמים. חזרתי בזמן לחדר לפני שהפכתי להיות לובסטר צלוי.
בכל זאת בסוף עשיתי שנורקלינג. קמתי בבוקר והחלטתי להיות תייר. סירה גדולה, הרבה תיירים, אולי גם נראה יותר דברים.

הרבה סירות שטות לאי קטן שאומרים שביל גייטס קנה אותו ורוצה להקים שם מלון. מחפשים, מחפשים ולא מוצאים כמעט שום דבר. כמה דגים מסכנים ורב האלמוגים הלכו כבר לעולמם. יותר מידי תיירים מציקים להם ומכסים אותם בחול עם הסנפירים שלהם.
אחרי שעה וחצי של חיפושים, יורדים לחוף של האי הראשי של זנזיבר לארוחת צהרים.
הולכים הרבה מהסירה לחוף, זו שעת השפל וקצת פחות בדרך חזרה.

בכל זנזיבר יש גם הרבה גברים משבט המסאי, בתלבושת המסורתית שלהם, כולל המקלות (אלה קצרה עם כדור בקצה – הכל בגילוף אחד), מקל ארוך להישען עליו ועוד שבריה נגד האריות שאינם פה. התלבושת כוללת גם משקפי שמש אופנתיות בדרך כלל. למרות הצלייה, הם עדיין כהים ממני.

כמו בשאר המקומות, הנשים מחפשות צדפות מלאות לאכילה בלבוש מלא. הלבוש שלהם  מהווה ניגוד מדהים לתלבושת של התיירות.

עדיין רואים את המסורת בכל מקום, בשילוב עם הקידמה.

את המינגווי, אני מניח שהזקן הזה לא קרא.

בסך הכל, אם תשאלו אותי, עדיף ג'מביאני. אם נשארים שם כמה ימים אז אפשר לוותר על נונגווי.

ג'מביאני ממוסחרת גם היא אבל פחות המונית ויותר משפחתית. 

יום שבת, 19 באוגוסט 2017

Stone Town

"עיר אבן" היא בירת זנזיבר. קבעתי לי 4 ימים לשהות כאן אבל זה ממש בהגזמה. אין מה לעשות פה יותר מיום. אם מתעקשים, אפשר לעשות סיור לאי האסירים, לחוות התבלינים, ליער כלשהו, לא לראות דולפינים או לראות את הזנב שלהם, שנורקלים, צלילה – נורא תיירותי וממש לא בא לי לעשות את זה. הגרמנים שפגשתי בג'מביאני עשו חלק מזה – לא התפעלו בלשון המעטה.
זה בא לי טוב – התחלתי להתארגן למדגסקר והצלחתי להדביק את הפיגור של הפוסטים – גם זה משהו.
ביום הראשון, אכלתי צהריים עם טנזני שפגשתי בקמפלה, נולד באיזור הקילימנג'רו, עשה דוקטורט בהנדסה אזרחית בקנדה, עבד גם בניגריה, אדם מקסים. מתכנן להפגש איתו פעם נוספת לפני שאני עוזב את האי.
אני מתגורר בחדר, בצנטרום של הפיילה – במרכז העיר העתיקה.
המקום, כמו כל העיר הזו, עבש. הבגדים והמגבות לא מתייבשים.


הדבר היחיד שמצא חן בעיני זה עבודת העץ, בעיקר בדלתות.






אני מוקף במדרסות אבל האנשים לא כל כך יודעים ערבית, לפחות אלו שדיברתי איתם. בעיקר רדפו אחרי מדריכי תיירים "מוסמכים" ונהגי טקסי שגם ככה לא יכולים להיכנס לסמטאות של העיר עצמה.
השווקים לא משהו מעניין כל כך. אני נהנה בעיקר מבוטנים וחתיכות מקולפות של קנה סוכר. מסעדות נחמדות וטובות, בעיקר לאורך הים ואחת מהם איטלקית מקורית (בעלת הבית משם) עם גלידה לא רעה. טעם אבוקדו לא מזכיר את הפרי אבל ליים וקוקוס שטעמתי ביום הראשון, היו טעימים מאוד. הבורגר היה מעולה.
"המצודה" ממש לא מעניינת. אומרים שהייתה פה המלחמה הקצרה בעולם – הם נכנעו לאנגלים, אחרי 38 דקות.
"המוזיאון" נראה רע מבחוץ, אז אני מסתכן בניחוש שאומר שבפנים לא יכול להיות יותר טוב.


"שיא הפאר" הוא "בית הפלאות" שהיו לו כל מיני דברים "מודרניים" שלא נראו בשום מקום אחר בעיר.


מבחינתי, זה תחליף לבית הפלאות שפותח את הספר של קיפלינג "קים" שקראתי מאות אם לא אלפי פעמים. קיפלינג כתב את "קים" ב 1901. אני מניח שהמבנה נראה די דומה.
הספר פותח בזה שקים יושב על התותח "הזמזמה" ומשם הסיפור שאני כל כך אוהב מתגלגל הלאה.
חבל שהבחור הזה לא הודי או פקיסטני. זה היה עושה לי את היום.



יום שישי, 18 באוגוסט 2017

בוק לסירה

החלטתי לעשות "בוק" לסירה שתקועה מול הירידה לחוף, כדי לא להעמיס יותר מידי על הפוסט של ג'מביאני.
אחרי הלילה הראשון ירדתי לחוף עם הזריחה, בשיא הגיאות.

לאט לאט, השמש התחילה לעלות מאחורי העננים שבאופק.


התלבטתי אם להכנס למים כי כבר הפציעה קרן אור רצינית ראשונה.


פתאום מזג האויר השתנה.

התחיל לרדת גשם זלעפות. המקומיים אמרו שזה זרזיף לעומת מה שקורה פה בעונה הגשומה.

וענן כיסה את פני המים

לא לקח הרבה זמן והגשם נפסק והשמש הפציעה במלא הודה.

אחרי הצהריים הגיע שיא השפל



וחוזר חלילה.



יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

המסיבה של עבדול

את עבדול הכרתי בשש בבוקר. הוא שחה בים ואשתו השקיפה עליו מהמרפסת שמביטה אל החוף. ניגון הגלים בשיא הגאות שונה מהמנגינה של שאר היום וכמו תמיד כשאני שומע מוזיקה מעניינת אני רץ לחפש את המקור.
עבדול היגר לגרמניה מהכפר הזה בגיל 28 ועובד כנהג משאית. הוא התחתן עם קריסטן ויש להם שני ילדים. התופעה הזו של זנזיברים שהתחתנו עם גרמניות כנראה די נפוצה ופגשתי עוד כמה זוגות כאלה בהמשך.
הם הציעו לי כוס תה חמה וכמובן שלא סרבתי למחווה הזו.
מעט אחרי זה התחיל גשם ונשארתי להביט במתעמלים חולי כושר שעשו את התרגילים על החוף, אבל עליהם בפוסט אחר.
לעבדול אכפת מאנשי המקום והוא מקים מגרש העצמה שכולל גידול פרחים ועצים מסוגים שונים, כדי שהנוער המקומי ילמד ויתפתח.

הוא מקים במגרש גם מועדון ומעסיק שף שילמד אותם כישורי חיים גם קצת אחרת.

בדרך למועדון גם ראיתי מורה זקן שמלמד את התלמידים שלו את הקוראן בערבית, כיתה בחוץ, כמעט באמצע "הכביש". התביישתי לבקש לצלם.

עבדול זימן אנשים מקומיים

וגם זרים למסיבה. אותנו, הוא לקח לסיבוב במגרש והסביר לנו על סוגי הבננה השונים, ההשקיה הנדרשת וגם על שאר העצים, הפרחים והתבלינים. הוא גם חילק לנו גם עלי לימונית אותם אני שותה כל בוקר.

לכבוד האירוע, אנחנו וגם אנשים מהסביבה הכנו כמות רצינית של אוכל. כמובן שמיד התנדבתי להצטרף למאמץ המלחמתי ואלי הצטרפו גם אחרים.

הראשונות שהצטרפו היו שתי ילדות צעירות (הימניות). מהצבע שלהן אפשר לראות שהן מעורבות. בלי שפה משותפת עם הילדות המקומיות (הן מדברות ביניהן בגרמנית וזה די משעשע), הן הצליחו להסתדר ביחד במשחקי הפלאפון לא רע. כתבתי על זה כבר בפוסט מזמביה, שבני התערובת מקבלים בדרך כלל צבע מוקה יפהפה. מזל שזה לא מופיע בפסים כמו של זברה או בחלקים כמו אצל בעלי חיים אחרים.

המאכלים היותר מעניינים היו התמנון

ודג החרב (לא סגור על הסוג. דגים זה לא השטח שלי).

העבירו לאורחים טקס מעניין של טיהור בגרסא המקומית. קודם כל בישלו את העשבים והתבלינים

הושיבו אותנו במעגל

וכיסו אותנו בסדינים


המנחה של הטקס הכניסה את הסיר ונשמנו את האדים - אינהלציה נהדרת למערות האף והזעה מוגברת לניקוי נקבוביות העור.

אחרי שגמרנו לטרוף את האוכל, התיישבנו בסוכה ואחד מהאורחים פרט יפה על גיטרה שירים מקומיים וגם מוכרים יותר באנגלית.

לא נשארתי עד הסוף אבל זה היה אחה"צ-ערב מהנה מאוד.