Reunion

תכננתי חודש בראוניון אבל אני מסתפק ב 13 יום. היו תוכניות שהשתבשו שלא באשמתי. אז שכרתי רכב ונסעתי לטייל. המחשבה הראשונית הייתה לעשות סיבוב מכין להליכה הרגלית. יש פה אלפי ק"מ של שבילים, כמה שהאי הזה קטן.

כמו על הכוכב של הנסיך הקטן, וכמו בסתישע בה הייתי כבר לפני 7 שנים (לא להאמין איך הזמן עובר) גם פה יש שלושה הרי געש. ז"א יש שלושה שהיה אולי טעם לטאטא אבל עוד אחד ממש פעיל שעובר שינויים כל הזמן. התפרצות אחרונה ב 1998.

אני מתחיל במכתש של Salazie. קירות המכתשים בגובה של מאות מטרים. בהתאם, כבישים מאוד צרים הם התקן במכתשים האלו. צר ובעליה, לא מעט סיבובים חייבים לקחת במהלך ראשון. מידי פעם צריך לנסוע רוורס כדי לתת לרכב ממול לעבור.

שבט של אורגים מתיישב על מקבץ של במבוק ממש ליד הכביש. לא צריך להתאמץ לחפש.

מפלים יש בלי סוף. הזרימה בערוצים מאוד צרים, נפילה של הרבה מאות מטרים. המפל הזה נחשב אחד היפים שבהם. באמצע הדרך, הזרימה מסתתרת תחת מעטה של צמחיה וצצה לה יותר למטה. אי אפשר לראות את כל הגובה מנקודה אחת על פני הקרקע. ההליקופטר חג מעליו לפני שנכנס לערוץ הצר ממנו הוא בא. טס ישר לתוך הקיר והסתובב על הצד ממש ברגע האחרון. כמו רכבת הרים בלונה-פארק.

אחד אחר, נשפך כמו גשם על הכביש. עם כל כך הרבה מפלים חייבים להיות יצירתיים במתן שמות. לזה קוראים "להשתין באוויר". מכוניות עוברות ונשטפות ויש כאלה שעוצרות לקבל מנה יותר גדולה של ... מים.

הדרך מאוד יפה, הפוטנציאל להליכה רגלית נראה בינתיים טוב מאוד.

מילת המפתח פה היא "נראה". לא חשבתי עד הסוף בנקודה הזו. הענן הזה באמצע התמונה משמעותי. ב- 12:20 הוא מגיע מאיזור החוף המזרחי ומתיישב לו בדיוק במקומות שאני רוצה ללכת בהם. לא רק שהוא מסתיר את הנוף אלא הוא גם מרטיב את השביל ומכסה גם על הדרך. בקיצור, ממש לא רעיון טוב ללכת לבד. גם הציוד שלי לא בדיוק מתאים להליכה כזו. אז ויתרתי. הטיול משנה סגנון. הרבה מסלולים קצרים ומעגליים. אפקט ההליכה המתמשכת מאבד את הקסם שלו. לא מזג אויר כלבבי להליכה כזו. לקחתי טרמפ זוג צרפתי צעיר וכל הסיפורים שלהם הצדיקו את ההחלטה שלי לשנות כיוון.

הייתי אולי צריך להישאר שם עוד יום אבל מיהרתי לנסוע להר הגעש הפעיל, עליו כתבתי כבר בפוסט הקודם.

מהר הגעש נסעתי לשמורה בוטנית. הרבה צמחים יפים ומעניינים. שלטים מסבירים את המוצא של העצים ואם הם אנדמיים או לא.

בדרך עוד כמה אטרקציות בוטניות ביניהם גן שתול של מעל ל 100 סוגי דקלים. נקי, מאורגן עם שאיפות (על פי השילוט) להיות כמו הגן המפורסם במאוריציוס (אולי אוכל לבקר בו בשבוע הבא).

מעבר לצד שני של האי, ואני בדרך למכתש השני. (לשלישי אין גישה עם רכב בכלל. רק ברגל).

88 סיבובים יש בעליה למכתש שלCilaos . כך כתוב. לא ספרתי. הכבישים עוד יותר צרים מאשר במכתש הקודם. לא נעים. אין לי פחד גבהים בדרך כלל וגם לא פחד לנהוג במקומות קשים אבל פה נתקלתי בחוסר נעימות כלשהי. סלעים שנופלים לכביש כל הזמן לא עוזרים לתחושת ביטחון. הכפר הראשי במכתש הזה מקסים. גינות מטופחות כשבאחת מהן ציפור גן עדן שנראית ממש כמו ציפור.

אני אוסף טרמפיסט בדרך. הוא גר במכתש השכן. פעם בחודש הוא לוקח תרמיל גדול והולך למכולת. 3 שעות לכל כיוון. כשהוא שומע שאני מישראל הוא קורא כמה פעמים "הללויה" ומתעקש לקנות לי כוס קפה בבולז'רי בכיכר "העיר".

בצהרים, כמו בכל יום, הענן המנוול מגיע לקלקל לי את היום.

לפחות הוא מרטיב את הפרחים.

כפיצוי, אני נכנס לבית קפה להתחמם לי עם כוס שוקו חם. זה כמו אינטרנט קפה ובעל המקום גם מתקן מחשבים.

הוא אסף מכל מיני מקומות "ענתיקות" ומחשבים ישנים. ממש תענוג להיזכר בכל הדברים האלה. מחשבים שעבדתי עליהם וגם כאלה שהייתי מזיל ריר בגללם, על חלון הראווה שליד שלום במספרה שבסוף רחוב כצנלסון בגבעתיים. זוכרים מה זה לחייג?

יש במכתש הזה עוד כפרים ואחד מהם נקרא כפר החבלים כי הקימו אותו עבדים שברחו ממדגסקר ואפשר היה להגיע לכפר רק על ידי טיפוס על חבלים. מי משוגע שילך לחפש את העבד שלו בתנאים כאלה?

יומיים טיילתי ברגל במכתש הזה. הרטיבות הגדולה תרמה רבות לאוכלוסיית החזזיות והמגוון של הצמחיה אדיר.

מהמכתש יוצאים באותה דרך שנכנסים אליו, אין דרך אחרת. בקצה הזום של המצלמה צילמתי את החור שבקיר.

יש שתי מנהרות כאלה. גם האוטובוס עובר פה. רווח של שני ס"מ בכל צד.

אני חוזר לאיזור השפלה. אנחנו בעונת הקציר של קני הסוכר. טרקטורים גוררים עגלות עמוסות מכל עבר. באחד השדות שעדיין לא קצרו גם כובע נזיר שותף לחגיגה.

אפשר לקבל סכרת באי הזה. חוץ מקני הסוכר יש גם הרבה אננס.

לקראת סיום אני מתמקם בעיירה קטנה עם מרינה נחמדה. כדי להרים את הדגיגון הזה מהסירה שגררה אותו למזח, היה צורך ב 5 אנשים עם חבלים עבים במיוחד.

משם נסעתי לנקודת תצפית על המכתש השלישי שלMafate  שכאמור אין גישה נוחה אליו.

באחד מהכפרים האלה גר אותו טרמפיסט שלקחתי כמה ימים קודם לכן. יש כנראה מעברים יותר נמוכים ופחות תלולים מהקירות האלה.

ולפני סיום, גלויה סמלית מאוסף הטקסטורות  שלי

עוד מעט הטיסה למאוריציוס (או מוריס כפי שהמקומיים קוראים לאי). אי אחרון לפני הטיסה לישראל.

Piton de la Fournaise, Reunion

 אחת הסיבות העיקריות לביקור שלי בראוניון הייתה שיש על האי הר הגעש פעיל. טוב, הוא לא ממש פעיל כרגע, אבל בכל זאת, לא רואים כאלה כל יום, ואם אני כבר בשכונה אז למה לא לקפוץ לבקר.  בכל זאת, אתר מורשת עולמית.

ביום השלישי שלי באי הגעתי בערב לקרבת ההר. מצאתי לי מקום שינה באכסניית הולכי מסלול. יש הרבה כאלה כראוי למדינה מסודרת .

יש לא מעט חבורות צמחים באי הקטן הזה. זו הקרובה להר הגעש הפעיל יותר חד גונית ואחידה מאשר באחרות.

יצאתי לדרך מיד כשהתעוררתי ואחרי נסיעה קצרה והליכה של חצי שעה אחריה, הגעתי למצוק ממנו אפשר לראות את ההר, עם מספר יציאות משנה של לבה.

ירדתי מהמצוק להצטרף למטיילים שראיתי מלמעלה.

הלבה החדשה יחסית, סימון שבילים לא כמו אצלנו. יש סימן לבן כל צעד וחצי. לא סתם. אצלנו מסמנים כל כמה מאות מטרים, כדי שאפשר יהיה לעקוב אחרי המסלול בלי ללכת לאיבוד. גם כאן זה ככה, רק שהענן המעצבן יכול לגרום לכך שלא נראה קדימה יותר מכמה מטרים בודדים. לכן הסימון הצפוף הזה.

אני מגיע לקתדרלה. ככה קוראים למבנה גיאולוגי מעניין. מין מערה כזו שנוצרה ע"י פליטה של חומר בצורה של קירות סובבים חלל בצורת פירמידה.

זה גם הגובה של תחתית הלוע של הר הגעש מעבר למעלה ממול.

אצל הצרפתים כל דבר גבוה נמדד ביחס למגדל אייפל. גם לוע הר הגעש.

גם לצמרת של אייפל לא עליתי ברגל. לא השתמשתי בה, אבל שם יש מעלית.

אני מתלבט, להשקיע 6 שעות הלוך חזור להגיע לסף הלוע או לא? אני רואה את הענן מתקרב. מכיר אותו כבר מאתמול. יש לו כושר טוב יותר ממני. הוא יגיע לפסגה לפני. כבר היינו בצרפת בפסגת הר שלא ראינו יותר ממטר קדימה, אז בשביל מה להתאמץ?

בדרך חזרה, אני לא אשת לוט, אז כן הבטתי אחורה וראיתי אותו מטפס כמצופה.

בתמונה לא רואים עד כמה הוא גדול, אבל במקום שנסעתי אליו משם כבר ראו אותו בכל תפארתו. תראו איזה יופי נראה ערוץ הנחל ליד הגן הבוטני שהייתי בו.

טוב, אז אם אין מעלית לפסגה, אני לוקח משהו מקביל.

45 של טיסה. חוויה מהממת. קודם כל טיסה בתוך המכתשים האחרים (עליהם בפוסט הבא),

ואחרי זה להר הגעש עצמו. העלייה בהליקופטר יותר קלה מאשר ברגל, ועוברים גם מעל עוד לוע משני,

עד שמגיעים לפסגה.

על שאר האי בפוסט הבא.

Madagascar to Reunion

החזרה לטנה הייתה חוויה בפני עצמה. חוויה די מזוויעה. נסיעה של 24 שעות עם שלוש הפסקות של 15 דקות כ"א לאוכל ושרותים. אני דחוס ליד החלון בשורה האחרונה של המיניבוס. 6 נוסעים על 4 מושבים. בשורה הראשונה שוכב על הברכיים של האנשים גבר חולה, עם אינפוזיה שתלויה באלתור על חגורת הרכב של הנהג ויוצא לו קצף לבן מהעיניים. צריך לשאול מה זה הדבר הזה. הייתי בטוח שהוא לא ישרוד את הנסיעה הזו אבל הוא היה עדיין חי כשהגענו לבירה.

החלון שבור, אנחנו נוסעים בתוך ענן ואני לא מסוגל להגיע לתרמיל שלי שנמצא על הברכיים כדי להוציא עוד שכבה של לבוש. פשוט אין לי אפילו ס"מ לזוז. בטח שלא לפתוח את התרמיל.

לקח לי יום שלם להפשיר ולהזרים מחדש את הדם לכל מיני מקומות שהגוף שכח ממנו.

הייתי עוזב עוד קודם את מדגסקר אבל כל הטיסות היו מלאות.

הסתובבתי עוד קצת בעיר והתעצלתי לנסוע לעוד פארק. 3 מוניות לכל כיוון לא נראה לי מוצדק להשקיע. הייתי כבר בראש של ראוניון ותנאי הנסיעה כבר די נמאסו עלי.

זה נחמד לראות כלי רכב שנהגתי בהם לפני 45 שנה. לנסוע בהם בין הבורות בכבישים זה כבר סיפור אחר.

הייתי מספיק חכם להחליף את רב הכסף המקומי שהיה לי ליורו עוד בעיר, כי חנות החלפן השדה התעופה הייתה עדיין סגורה. מה שנשאר לי היה באמת כבר די סמלי. היה שם מישהו בצד ששמח להחליף לי את מה שנותר בשער איום ונורא. אז הפסדתי 3 יורו. ממש לא נורא.

בנוסף לכל הדברים שאסור להעלות על המטוס כמו פצצות, אקדחים ומספרים לצפורניים, בשדה התעופה במדגסקר אוסרים להעלות גם דברים נוספים. אלמוגים ואוצרות טבע אחרים נראו לי הגיוניים אבל די גיכחתי כשראיתי שאסור להעלות קופסאות שימורים. ובכל זאת הייתה זקנה שניסתה לקחת בסל 3 קופסאות אנשובי שהשוטרת החרימה לה בשמחה.

לסיכום, מאוד נהניתי ממדגסקר (הנוף, הטבע, החוויה עצמה) אבל היא לא מתאימה לסוג הטיול שלי. עדיף לשכור רכב 4X4, שני זוגות עם מדריך. מפסידים את החוויה של ההתערבבות עם האוכלוסיה המקומית כמו שהיה לי, אבל אפשר להספיק לראות יותר ובהרבה הרבה יותר נוחות.

ראוניון, זה כבר עולם אחר. היא לא מושבה של צרפת, היא חלק רשמי מהמדינה עצמה. כבישים סלולים בלי בורות, ודוכן של משרד התיירות כמו שרק הצרפתים יודעים לעשות. לפחות רבע שעה של שאלות ותשובות ואני יוצא עמוס בערמת מפות וברושורים.

הגעתי לציוויליזציה. בקטנה. כמו עיירות נידחות בצרפת. אוטובוס צריך להגיע עוד שעה ומונית לא בא לי לקחת. כמו כל דבר אחר פה, זה ממש יקר. מחירים כמו באירופה, יותר יקר מאשר בארץ. כרטיס סים עולה פי מאה מאשר במדגסקר. אני סתם מגזים בשביל המספר העגול. למעשה זה רק פי תשעים ומשהו. צריך לעשות מהפך מחשבתי אחרי המחירים שהכרתי בחודשים האחרונים.

אז החלטתי ללכת ברגל. 7 ק"מ מהשדה למלון. קטן עלי אפילו שהתרמיל די כבד. הרי בשביל זה הגעתי לכאן. ללכת הרבה ברגל.

יותר מזל משכל. אחרי שני הק"מ הראשונים שהיו די משעממים, חוץ מהצצה קלה למסלול מרוצים של אופנועים שעשו רעש נורא, מגיעים לטיילת יפהפייה, משולבת בפארק, שמשפחות מפקנקות במקומות המיועדים לכך, כולל מנגלים בנויים ושולחנות בטון לאורך כל הדרך.

לא יודע איך קוראים לעץ הזה בצד שמאל אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה את הפירות שלו.

זה נראה כמו שורשי אוויר של פיקוס אבל זה עץ אחר. לא יודע איך קוראים לו אבל הוא מאוד יפה.

לאורך הטיילת גם מצגת של תלמידים – פסלים מעיסת נייר של כל מיני חשובניקים שהכינו בשיעור מולדת.

הן מספרות לעוברים ושבים את פועלם של כל האנשים האלה. שומע בנט? תחזיר את שיעורי המולדת במקום כל השטויות שלך.

בסוף מגיעים לעיר.

אני זוכר מהמפה שבסוף בית הקברות אני צריך לשבור שמאלה. אני מנסה לקצר קצת ולחתוך לפני סוף בית הקברות ולעבור בתוכו. בכניסה שלט גדול ואני מתחיל לקרוא אותו ומתלבט אם הבנתי נכון. הסיפור מתחיל באזהרה מיתושים. מה הקשר?

יש. רק צריך להמשיך לקרוא. אנשים מביאים פרחים באגרטלים להניח על הקבר. באות יתושות ומטילות ביצים באגרטלים. מבקשים לשים את הפרחים בחול רטוב במקום.

אני מתמקם במלון ומחפש לי מקום לאכול. אין. הכל סגור. יום ראשון. מסעדות נפתחות רק ב 6 בערב. לעומת זאת יש הרבה חנויות עם גלידה וקרפים. צרפת או לא צרפת? לא רע. יקר כבר אמרתי? הולך לעוד לשכת תיירות כי בשדה לא הייתה להם מפה של העיר. גם קונה מפה טובה אחת ובסוף נכנס לבר. המלצרית מכינה לי בגט עם נקניק כמו שאני אוהב (הטבח עוד לא הגיע ואין אוכל מבושל) ואני טורף אותו על כוס בירה מקומית טעימה.

בניגוד לכל המקומות האחרים בהם ביקרתי בתקופה האחרונה, פה אפשר להסתובב גם בלילה אבל אני חוזר לחדר. יש הרבה שיעורי בית להכין. לתכנן את החודש באי המקסים הזה.

Ifaty & Mangily

כביש 7N מסתיים ב Toliare . עיר משעממת שאין בה שום דבר מיוחד. לילה שאין הרבה מה לספר עליו חוץ מארוחה טובה במסעדה של גרמני שהיגר למקום. גם לו וגם לצרפתי שישב לידי במרפסת יש ילדים מנשים מקומיות. הם נראים כמעט בגילי (חמישים וחמש מינימום עם הנחת תושב) והילדים פחות משלוש. אני בטוח שהם לא הנכדים למרות שלא שאלתי.

אייר מדגסקר דחו לי את הטיסה הבאה כבר פעמיים וזה היה המקום שהכי התאים לי לנסות גם לטוס ישירות משם לראוניון. לא הולך. למרות שבפירסומים של החברה יש קשר דרך הדרום אבל ראשית זה לא נכון, ושנית, גם דרך טנה הבירה אי אפשר לעשות טיסה עם קונקשן. חייבים לבלות לילה בבירה. אין רמזור ירוק. חוץ מזה, אין טיסות בזמן הקרוב. האלטרנטיבה היא מונית שרות. משהו כמו 24 שעות נסיעה. 1000 ק"מ בערך.

בבוקר נסעתי ליפעתי. אמרו שזה מקום יפה על החוף אבל אני נסעתי משתי סיבות אחרות. א. היו לי כל מיני מחשבות יצירתיות לעבור בדרך בחזרה לבירה בשדרת הבאובבים המפורסמת, וככה לחסוך את הסיוט של המונית. ב. סיפרו שיש יער באובבים יפה.

אני נוסע בטוקטוק (מוטו ריקשה הודית). בדרך מחסום משטרה. לוקחים את הדרכון ומעתיקים את פרטים. פעם ראשונה שזה קורה לי. ביציאה והכניסה לכל כפר יש שני מחסומים במרחק של כמה מאות מטרים ביניהם – של הג'נדרמריה ושל המשטרה. בפאתי ערים יש עוד שכבה של משטרה עירונית. סה"כ 6 מחסומים לעיר. שאלתי מה הם בודקים. את מספר הנוסעים, אמרו לי. טוב, אז בדקו. אז מה? לא עושים עם זה כלום. תכולה של200% ממספר נוסעים הרשום עובר בלי בעיה, כמו ששתי משפחות שלמות על משאית שכתוב עליה לאסור לקחת נוסעים. בחלק מהנסיעות ראיתי שרושמים את שמות הנוסעים שהזמינו מקומות מראש והמשטרה בודקת שהרשימה קיימת. הייתה יכולה להיות רשימה מועתקת מספר הטלפונים באותה המידה. אם היה ספר כזה, אבל כמובן שאין.

אני מגיע ומברר פרטים. לגבי קיצור הדרך, זה לא בא בחשבון. יש קטע קטן של 120 ק"מ של שביל שדורש 4X4 לפחות. אז אין ברירה. חזרה לטוליאר ומשם במונית השרות. אני מעדיף לעשות את זה רצוף ולא לחלק את הנסיעה לשניים עם לינה במלון באמצע. לסיים את זה מה שיותר מהר.

אני מגיע לכפר בשם מנגילי, שם הזמנתי לי בנגאלו לא רחוק מהים. אין חשמל רב היום בכפר הזה וגם מים לא כי המשאבה עומדת על חשמל. אבל החוף באמת יפה.

כשאני יורד מהטוקטוק, נגש אלי בחור צעיר ועוזר לי למצוא את מקום הלינה. בדרך כלל, כל עצירה כזו מזמינה נודניקים שבסוף מבקשים מתנה בשביל משהו שהייתי מסתדר גם בלעדיהם. מעצבן ומתיש.

מר בחור אומר שהוא מדריך שיכול לקחת אותי ליער לסיבוב של שעתיים. לא מבקש הרבה אז אני מתרצה וקובעים לאחר הצהריים כדי שתהיה תאורה יותר טובה לתמונות. מה כבר יכול להיות? הרבה ציפיות לא היו לי.

בשעה שקבענו אני הולך לנקודת המפגש. אמצעי התחבורה שהוא הזמין לי הוא 8X8. מסתבר שזה באמת הדבר שהכי מתאים לסיור הזה. גם זה חידוש. פעם ראשונה בכלי הרכב הזה.

מגיעים לבאובב הראשון בסיור הרגלי וההפתעה גדולה. אני מקבל הרצאה מפורטת על סוגי הבאובים השונים (יש 3 סוגים ביער הזה). על כל סוגי הצמחים, על הצליל שמפיקים כשדופקים על הגזע, השימושים הרפואיים, ועוד. תענוג.

כתבתי בפוסט של ג'מביאני בזנזיבר שסירת המפרשים מאוד משוכללת למרות שהיא נראית פרימיטיבית. לא ידעתי עד כמה. מסתבר שכל חלק עשוי מעץ אחר עם תכונות אחרות.

פה לפחות, את החלק העיקרי של הסירה מייצרים מבלזה – עץ קל מאוד שבארץ משתמשים בו הרבה בחוגי תעופה ליצירת טיסנים.

לסוג הבאובב הזה שלושה גזעים שיוצאים מאותו השורש.

הסיור מסתיים בסוג הגדול ביותר.

בעונה המתאימה, מניחים כוורת מעל הגזע ואפשר לראות את ה"מדרגות" שמסייעות לטיפוס.

למחרת אני עושה הליכה רגלית ארוכה מאוד לאורך החוף. קבוצה של ילדים ונערים מנסים ללכוד דגים ברשת.

הרבה תוצרת לא היה להם.

מפלס מי התהום גבוה כנראה במעט מאוד מעל מפלס הים של השעה הזו. הרועה חופר בתוך מי הים ויוצר מעיין והעיזים שותות מים מתוקים בים עצמו.

אני יושב ומעלה את הפוסט הזה במסעדה היחידה שיש בה אינטרנט. אפילו במלונות אין פה.

מחר לטוליאר, להזמין מונית לטנה ליום שלמחרת.

רוצה להיות כבר אחרי זה.