Sundrawati

בכפר היינו כבר לפני יותר מחודש וחצי ורק עכשיו אני מתפנה לכתוב על הביקור שם. תבל בצדק עובדת בכפר הזה והיינו שם כחלק מתהליך הבחירה היכן נהיה במשך כל ההתנדבות שלנו.

הגעתי לשם חולה. מצונן קשות. יצאתי בקטמנדו מהמקלחת (ואז היו עוד טמפרטורות סבירות יחסית), ישבתי בספריה, לא שמתי לב והתקררתי.
כשהגענו לכפר, אחרי אחד מטקסי הטיקה הרבים שהיו לנו, חילקו אותנו לזוגות ועלינו במעלה הגבעה החלקלקה,

להתמקם ל 3 לילות אצל המשפחה המארחת. אני עם ומירה (שבסופו של תהליך בחירת המקומות גם היא נמצאת איתי בקלימטי).

בעלי הבית נתנו לנו את הפנטהאוז וסבא וסבתא ישנו למטה. לא יודע בדיוק איפה. לא הייתי במצב של לבדוק. מים זורמים כמובן אין, חשמל מופיע לפעמים לרגע ונעלם. שרותים רחוק בחוץ - תא בגובה של מטר בערך ברוחב של חצי, להשתחל לשם כל בוקר הייתה משימה לא קלה בכלל.

אחרי שהתמקמנו הלכנו לראות את מרכזי הפעילות שלנו  - בתי ספר, חוות הדגמה, מועדון נוער, קבוצות נשים.
בין לבין, מבקרים גם את כל חברי הקבוצות השונות שמשתתפים בפעילויות השונות.
סופי היא יצור מדהים. תנו לה 2 שניות וכל העולם שמסביב הוא חבר שלה.

ואני, משתעל כל היום וכל הלילה.
הנוף מהמם ובין שיעול לשיעול אני מצליח לראות קצת דרך הערפל שמסביב.

הגידול העיקרי מסביב הוא דוחן.

על התונגבה המדהים שעושים ממנו עוד לא ידעתי אז ובהזדמנות אכתוב גם עליו.

אנחנו אוכלים בוקר וערב עם בעלי הבית. תיקשורת איתם כמעט בלתי אפשרית. מירה מנסה עם הנפאלי שלמדנו. לי אין סבלנות להוציא מילים בין שיעול לשיעול וגם חסר לי ידע. כזכור, הגעתי באיחור לנפאל, הפסדתי את 3 השעורים הראשונים וכל הזמן הרגשתי שאני רודף אחרי כולם ואחרי החומר.
ניצלתי את המצב שלי כדי לוותר על ארוחות הערב ולהתחמק מהרי האורז שהעמיסו על הצלחת שלי כל פעם.

כל התמונות כאן בפוסט בהמשך הן של מירה, מה שמזכיר לי ששכחתי לתת לה קרדיט על תמונת הדאל-באת באחד הפוסטים הקודמים.
יש לה מצלמת כיס Canon Powershot S90 בעלת איכויות טובות בהרבה מהמצלמה שלי שמזכיר לי שוב שאני רוצה להחליף אותה.
התמונה של השדות האלה, למשל,

אולי היא הצליחה לצלם ברגע שהערפל התפזר אבל גם ככה התמונה הרבה יותר ברורה מאשר התמונות שלי. אין מה לעשות, אסור להתפשר על הסנסורים של המצלמה.

את המדורה שעשו בערב לא ראיתי. הלכתי לישון מוקדם.

אחרי 3שת הלילות, נפרדנו מסבא,

סבתא, שתמיד ישבה במטבח עם כל העשן (הנפאלים מתעקשים לשאוף את כל הפיח הזה, לא מוכנים להשתמש בארובות בשום אופן),

וכמובן שלהתחמק מטיקה לפרידה אי אפשר היה. המזל שלנו שהמארחים היו עניים אז לא כיבדו אותנו בכל הממרח אלא באבקה ופרחים בלבד.

חזרנו את כל 8 השעות בחזרה לקטמנדו כשבתיק שלי גם מחברת שקניתי במרכז המסחרי (5 בקתות נוטות ליפול עשויות דיקטים וקרשים עקומים וחצי רקובים) מנייר שיוצר בבית החרושת המקומי מקליפות העץ שרואים בחזית התמונה.

Pokhara ו- Gorkha

אחרי כמעט חודשיים בנפאל, בא לי להחליף אווירה. משהו יותר נקי ומסודר. הנה פוקרה, לפי הסיפורים, מקום יפה ליד אגם, רק 5 שעות נסיעה במונית שרות - “מיקרובס". מיד קפצו לי לראש אינטרלאקן, אגם לוצרן, אגם קומו (שאותו לא ראיתי אפילו שטבלתי את רגלי במים – בגלל הערפל).

אז לא, אפילו לא טבריה מבחינת הנקיון. לא שחשבתי אחרת, אבל לפנטז מותר, לא?
הגעתי בדמדומים. ניערתי מעלי את כך נהגי הטקסי הנודניקים, חציתי את כך האיזור התיירותי (תואם התאמל בקטמנדו), נכנסתי למסעדה איטלקית והזמנתי לי פיצה. הדבר האמיתי, לא חיקוי מקומי.זה לא שאני לא אוהב את האוכל הנפאלי. ההפך הוא הנכון. עוד לא נפלתי אף פעם אחת אפילו שאני ניסיתי המון דברים. אבל לפעמים בא משהו אחר.
היה שם מסך ענק עם באזל נגד מינכן בכדור רגל, אז בכל זאת הפנטזיה שלי כמעט התממשה.

בכל מקום הפקיעו לי מחירים אבל בניגוד להרגלי החלטתי לתרגם הפעם הכל לשקלים, אז מה זה שקל אחד או יותר, או אפילו חמישה, על טיול כזה. למרות ההחלטה שלי זה עדיין מרגיז. הנפאלים יותר גרועים אפילו מההודים בקטע הזה.
גם במלון לא עמדתי על המקח מי יודע מה והורדתי אותם כמעט לחצי וגם זה היה הרבה יותר מידי. חדר גדול, מקלחת צמודה בלי מים חמים כמובן.

בבוקר קמתי מוקדם והלכתי לאורך חוף האגם. מצפון לעיר כפר דייגים יפה.

הם לא רק דגים אלא גם ממשיכים לעסוק בחקלאות כפי שאפשר לראות מערמת החציר שמהווה את הגג של הבית של הג'מוסים בדרך כלל.

 

הם דגו שפמנונים ענקיים. גם ככה אני שונא דגים והשפמנונים הם דגים מגעילים יותר מכל דג אחר.

ברקע אפשר לראות גם את מלכודות הדגים. המים מאוד שקטים, לא נקיים, כמו שהספמנונים אוהבים.

הלכתי לאורך האגם והסתכלתי על הדייגים והדייגות,

כשהחלטתי להסתובב ולחזור לעיר, עצר לידי מנהל בית הספר המקומי על אופנוע ושאל אותי אם אני צריך טרמפ חזרה לעיר. ידעתי שהוא מנהל בית הספר. פגשנו לא מעט כאלה ויש להם מין שטנצ' כזה, אפילו לא טרחתי לשאול, ברור לי שצדקתי.
הוא עצר מליון פעמים בדרך לשאול את כולם מה שלומם (למה הילד הבריז מבית הספר? אולי. הנפאלית שלי על הפנים) אבל בכל זאת הוא חסך לי את ההליכה כל הדרך חזרה.  בעיר ירדתי מהאופנוע והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס. מבחינתי מיציתי את המקום. מזג האויר היה ערפילי למדי ככה שלטפס גבוה לא היה כדאי, את האיזור התיירותי ראיתי כבר בלילה, אז מה נשאר? לשוט בשלווה על האגם? איך אומרים הפולנית? - ננוח כבר בקבר.
כמובן שאפשר לטייל הרבה בהרים מסביב אבל לי זה הספיק.
יש דברים יפים מסביב כמו המקדש הזה שראיתי מרחוק.

אבל את התמונה הזו ראיתי ככה רק אחרי שהגעתי הביתה בעזרת עיבוד תמונה. בשטח זה נראה ככה:

 הנופים מזכירים טיפה חלקים מסלוודור אם כי שפיץ אחד לבן של איזור האנפורנה מזכיר לנו איפה אנחנו. אבל מצד שני הפירסומות הענקיות של בירה "סן מיגל" מבלבלת את המסרים שהמוח מקבל מהעיניים.

התלבטות קצרה בין להמשיך ל Manakamana ו- Gorkha. האחרונה זוכה, בלונלי פלנט מדברים יותר מידי על הקרבת קורבנות במנהקמנה ולעומת זאת בגורקה מדגישים יותר את הארכיטקטורה הנווארית. זה מקום קדוש (איפה לא?), מקום ההכתרה ל המלך שגם הוא נחשב למופע של שיווה,

 

 אבל גילופי העץ זה הקטע היותר מעניין. זה ממש יפה. כבר ראיתי בכל מיני מקומות ופה אמור להיות השיא.

שעתיים באוטובוס וחצי שעה במיקרובוס ומגיעים. במיקרובוס 12 מקומות ל 25 אנשים, עוד 5 תלויים בחוץ בפתח של הדלת ועוד כמה על הגג. מי יודע כמה.

לא רחוק מ"התחנה המרכזית" (מקום ל 3 אוטובוסים ושני מיקרובוסים) מוזיאון גורקה – ארמון מהמאה ה-19 נוף מדהים, גן יפהפה וגילופי עץ יפהפיים. הממצאים לא משהו.
קנס מצלמה עולה פי 4 מכרטיס כניסה במחיר סביר דווקא. לא הוצאתי אותה ולא שילמתי.
בלונלי פלנט קוראים לזה "גזל לאור יום".
שיטוט קצר למציאת קלמנטינות לארוחה משולבת של צהריים – ערב (הפיצה מאמש עוד יושבת במקום של כבוד בבטן), מלון סביר ולמיטה עוד יותר מוקדם מהמוקדם מאוד הרגיל שלי. "מחר יום ארוך" ובין כה וכה אין מה לעשות בחוץ.

קמתי עם שעון מעורר (בפעם הראשונה בנפאל), יום ארוך מתוכנן לי להיום ואני רוצה לחזור לקטמנדו לפני חשכה.
בדרך אני עוצר לכוס "דוד צ'יאה" – תה עם חלב. משלם את ה 15 רופי המקובלים ומקבל 5 בחזרה. בעל הדוכן בדיוק הכין תה לבנות שלו והסתפק ב 10 רופיה. חוויה מתקנת. בדרך כלל מבקשים לכיוון ההפוך.
למבצר/מקדש הגעתי ברגלים רועדות, לא בגלל היופי ולא בגלל הקדושה אלא בגלל חצי מליון המדרגות שעליתי בדרך (הערכה גסה בלבד, לא ספרתי).
בדרך פגשתי מורה שעומד להביא לכאן את התלמידים שלו בעוד שבועיים. הוא טוען שהוא מלמד כבר 40 שנה, מאז שסיים כתה ח'. הכל יכול להות בנפאל.
כרטיס כניסה במחיר של המוזאון, ז"א הגיוני ביותר (בלונלי כתוב שזה חינם) והמורה מצליח לשכנע את החייל בכניסה שיוותר לי על קנס המצלמה. בין כה וכה אסור לצלם שם אז על מה לוקחים כסף אין  לי מושג. המקום כל כך קדוש שאסור להכנס עם דברי עור אבל המורה ממליץ לי פשוט להסתיר אותה עם הפליז שלי וככה אני נכנס מבלי שהמכנסיים יפלו לי מחוסר חגורה.

המקום יפה אבל קטן. המוזיאון הרבה יותר יפה לטעמי, אבל מהמרפסת רואים מעל לעננים של העמק את השפיצים הלבנים של האנפורנה.

יש מסביב יער ובו מקדשונים, פסלונים ומדרגות לגן עדן נוסח לד צ'פלין שמהם הלא-הינדים יכולים לראות את הטקסים שבארמון/מקדש ממול.

העיר והעמק שתחתיה מתחת לעננים. אולי הם יתפזרו יותר מאוחר. אני בין ראשוני המבקרים אז לא צפוף, נקי לא יהיה פה גם יותר מאוחר אבל אני אוהב לראות את העולם מתעורר לו לאט לאט.
את הדרך חזרה כבר עשיתי דרך שביל ארוך ומתפתל כולל הצצה חוזרת לגינה של המוזיאון עד ל"תחנה המרכזית".

בדרך, כמו שרואים בתמונה הקודמת, גם בתים מכל מיני סוגים והצבעים שלהם נראים די במקום דווקא, בניגוד לקאסבה של הרצליה.

כל הסיפור היה הרבה יותר קצר ממה שחשבתי שיהיה ויצאתי כבר ב 9 לכיוון קטמנדו.
את 24 הקילומטרים הראשונים עד לאוטוסטרדה גמענו במהרה תוך שעה וחצי, עוצרים כל 20 מטר להעלות ולהוריד נוסעים אבל מהרגע שהגענו לכביש הראשי הנסיעה הייתה כבר כמעט חלקה לגמרי עד לעיר.

Kirtipur

אני מנסה להשלים חובות לבלוג שלי.  בקירטיפור הייתי עם מזמן חוה והיא כבר מזמן בהודו. המקום נושק לקטמנדו ואפשר לראות אותו מחלון הבית שלנו בקלימטי. עיירה קטנה וחמודה ולידה גם האוניברסיטה הראשונה של נפאל אותה לא ראינו.

כמו כל הערים העתיקות האלו, העיר זרועה בגילופי עץ מדהימים שתקועים ככה סתם בקירות,

חזיתות שלמות, או סתם מרפסות.

גם במקדשים שלהם כמעט כל חתיכת עץ מגולפת, בתמונות של אלים, אלות וסתם פעילויות חברתיות מעניינות.
הקטע של הסקס בגילופים לא ברור ויש המון תיאוריות שרובן לא נראות לי הגיוניות.

המקדש עם הגילופים הקודמים נמצא על ראש הגבעה ודרך הפעמון רואים את קטמנדו וכמובן גם את סווימבו.

על כל שטח פנוי, כולל הגגות מיבשים את האורז שכל אחד מגדל בשדה הצמוד לבית שלו. אומרים שגם קטמנדו הייתה ככה עד לא מזמן.

הנשים עומדות ומנפות את המוץ מהתבן (אם ככה קוראים לזה גם במקרה של האורז),

התהליך הוא הכי לא יעיל שיכול להיות. האשה זורקת את הכל באויר כמו בבדיחה הידועה ומה שנופל בערמה נופל בערמה ומה שהרוח לוקחת הולך עם הרוח.
והגברים? כמו שגברים צריכים לעשות - משחקים כמובן.

מקירטיפור הלכנו לכפר סמוך. כבר לא זוכר את השם שלו. בדרך, פרחים יפים,

ואלומות כמו האלומות של יוסף רק של אורז.

עוד מקדשים ועוד מקדשים וגבר מעשן נרגילה יפהפיה.

זה היה יום חופש והילדים שחקו בחוץ,

והתנדנדו בג'ולה.

ככה קוראים לנדנדה פה. בהודו ג'ולה זה גשר. ככה מתגלגלת מילה ממקום למקום ומשנה משמעות.

סיימנו יום מהנה במקדש של גאנש. מזל שהריחות של הנחל לא עוברים בתמונה.

ברוכים הבאים ל- Kalimati

אחרי שבוע של מתח חולקנו לאיזורי מגורי הקבע שלנו. נו טוב, לא  ממש מתח כי היה לי ברור שרב האנשים לא רוצים להשאר בעיר - וזה היה מה שאני ביקשתי וקיבלתי.
זו השכונה שלי לשלושה החודשים הקרובים, אם כי גם במשך שלושת החודשים האלה יש לנו 3 סמינרים, בסווימבו (הבית המרכזי של תבל בצדק ליד המשרד) ועוד אחד במקום מרוחק אחר.

האיזור מזכיר במשהו את הדירה של עמרי. אנחנו בדירת גג, קומה חמישית, שני מפלסי גג שם עושים גם פעילויות של תנועת הנוער שלנו, מעל רחוב דומה לרחוב עליה, בין גשר Teku מצד אחד

וקלימטי צ'וק (צומת בנפאלי) מהצד השני,

בית אחד אחרי הגלב

השבוע, בניגוד להתאקלמות הגלובלית שעברנו בבית של תבל בצדק, עבדנו על הפרוייקטים של הקבוצה שלנו ממש.
עברנו בבתי הספר, בגנון של תבל בצדק, בפעילויות של תנועת הנוער ומפגשים של קבוצות הנשים.

עד סמינר העבודה ביום חמישי נפגוש עוד אוכלוסיה של "תושבי הנהר" בה אנחנו רוצים להקים קבוצת נוער.
כאן זה עולם הפוך. כיוון שהדליתים (הבלתי נגיעים) הם הקבוצה בתחתית (בעצם מתחת לתחתית) ההיררכיה של הקאסטות הם נדחקו לשוליים.
הם התמקמו להם באיזור הנחל שנחשב בכל העולם לאיזור שוליים כי מידי פעם הוא עולה על גדותיו. המגורים ליד הנחל מסוכנים והשכונות האלה מהווים בדרך כלל את הסלמז של הסלמז.
לכן "הבלאבתים" הם דליתים ואילו דיירים שלהם הם ברהמינים עניים שאומנם נמצאים בשלב העליון של ההיררכיה החברתית אבל הם כמעט חסרי כל. אחוזי הרבית שמשלמים ל"סוכנים"/בעלי בתים האלה אסטרונומיים בהשוואה לבנקים בארץ.
לא פלא שהעניים נשארים עניים. בתנאים כאלה כדאי לבדוק אפיקי השקעה פה. אני צריך לעבוד על זה.

את סדר היום הרגיל שלנו נתחיל רק בשבוע הבא אחרי "סמינר עבודה". אני מקווה שיהיה לי יותר זמן ברגע שתהיה לי תוכנית עבודה מסודרת. יהיו לי שני פרוייקטים אישיים:
הקמה של קבוצת גברים והקמה של מערכת ניהול ידע לכל הפרוייקטים של תבל בצדק. בשביל האחרון אני צריך אינטרנט. בינתיים עוד אין לי. בטיפול .
בינתיים אנחנו עסוקים עם פגישות ודיונים עד חשכה.

זה אומר שעוד לא התחלתי ללמוד נפאלי ודבנגרי (הכתב הנפאלי שמקובל גם בהודו - בהינדי). במסעדה, בארוחת הצהריים, אני עובר על התפריט לפי הסדר (כל מה שנכנס בערך לתקציב),
וסולטנה (מהצוות הנפאלי שלנו) עוזרת לי לקרוא כי התפריט כתוב נפאלי ללא אפילו זכר לאנגלית. אפילו "פריי רייס" - ככה אומרים בנפאלי אורז מטוגן, כתוב בדבנגרי.

גמר אוריינטציה

אתמול סיימנו את פרק האוריינטציה של ההתנדבות שלנו.
כאמור אני אחרתי בשבוע בגלל החתונה של עמרי אבל גם ככה, שלושת השבועות האלו היו עמוסים לעייפה.
בקושי היה זמן לנשום.
היה מעניין מאוד ועשינו המון ככה שלא נשאר לי זמן לכתוב פוסטים ויש לי כמה בקנה. מקווה שעכשיו יהיה לי יותר זמן.

הדבר היחיד שחששתי ממנו בהתנדבות הזו היה הנודניק התורן. הסיבה שאני לא מוכן לצאת לטיולים מאורגנים, גם לא באיומי אקדח, היא שבכל טיול כזה יש נודניק נוראי שמוציא את החשק מכל טיול.
אנחנו 22 איש וככל שאני מסתכל מסביב אני לא רואה את הנודניק הזה. כיוון שחייב להיות אחד, זה החוק, הלוגיקה אומרת שאני הנודניק הזה. אני מבטיח להשתדל להשתפר.

אז מה היה לנו -
למדנו הרבה, על גלובליזציה, צדק חברתי וצדק חברתי ביהדות, וכמובן נפאלי. שפה קשה וכיוון שהגעתי מאוחר הרגשתי שאני רודף כל הזמן אחרי הקבוצה. אני מתכנן להתחיל ללמוד הכל מההתחלה ברגע שנסיים להתמקם במקום הסופי שלנו.
זוטי המורה שלנו מלמדת גם בגנון ולכן לימדה אותנו בדרך משעשעת. מורה מעולה וכולנו אוהבים אותה מאוד. בשיעור האחרון היא לקחה אותנו אליה הביתה. היא שיפצה אותו יפה מאוד ומקווה להשכיר חדרים לזרים. נקי להפליא ולא רחוק מהתאמל - המרכז התיירותי. נראה לי שזה יכול להיות עסק משתלם לה ולשוכרים שלה.
אני תמיד מעדיף להיות בבתים ולא במלונות. יותר אישי ופחות מנוכר.

אנחנו מתנדבים בשלושה מקומות: בקלימטי (שכונה של קטמנדו שם אני אהיה שלושה חודשים), על מהדבסי כתבתי פוסט אחד ו Sundrawoti עוד כפר רחוק יותר מקטמנדו.
כשיהיה לי זמן אכתוב פוסט שלם על ארבעת הימים שהיינו שם. בעצם, יומיים - שלושה לילות כי הלוך וחזור זה 8 שעות כל כיוון.

כבר היה מזמן, אבל גם קבוצת הנוער של קלימטי באה לרקוד לנו לחג,

וכולם הצטרפו בשמחה. בסוף הריקודים הילדים אספו כסף
קצת דומה ל tricks or treat האמריקאי ב Halloween. כשעברתי בעיר אחר כך, ראיתי ילדים עוברים בין החנויות, שרים את השיר של הכסף ולפעמים מקבלים, לפעמים לא.

שירה המרכזת של המחזור הזה של ההתנדבות עשתה איתנו גם תרגילי צ'י גונג גם בבית שלנו וגם בטבע באחד הימים שהוחלט לשנות קצת את האווירה ולעשות שיעור במנזר בראש גבעה סמוכה.

ולסיום האוריינטציה, תום שהוא מדריך טיפוס לקח אותנו ליער שהיה שייך פעם למלך ועשינו פיקניק סביב מדורה,

סנפלינג וקצת טיפוס. היה נהדר לטפס קצת אחרי שלא עשיתי את זה כמה שנים.

אבל העוגן שהחזיר אותנו למציאות כל יום היה הדאל-באת, ארוחת האורז, עדשים במין נוזל כזה (לא הייתי קורא לזה רוטב כי זה דליל מידי), תפוחי אדמה וכרובית בקארי והאדום הזה - עגבניות עם טונה של פלפלים חריפים - המאכל החביב ביותר עלי.
יש כאלה שכבר לא יכלו לראות את זה כי זה חזר על עצמו ללא שינוי כל יום אבל אני חגגתי. כל כך אהבתי את זה. הקטנתי כמויות של אורז לקראת הסוף ובמקום זה שמתי לי בצלחת הר של תבשיל תפוחי האדמה הזה.
אם היו לי תקוות להוריד במשקל אז לא נראה לי שזה יקרה פה.