יום שבת, 6 באוקטובר 2012

הסערה בערב סוכות


כשחזרתי לנאות סמדר נעלמו השמיים, מלון מליון הכוכבים נעלם לו.
הם היו מעוננים ורק הירח ביצבץ בקושי.

בשבת היה רמז קלוש למה שהולך להיות בהמשך. הפסקת חשמל של כמה דקות בכל האיזור. מהגבעה של יעלון הכל מסביב היה שחור שחור.

בניית הסוכה הענקית הסתיימה וכל השולחנות הועברו אליה מחדר האוכל, עבור הסעודה החגיגית ובכלל לשאר ימי חול המועד.


אחרי הצהריים, סערת חול מדהימה. האוויר צהוב כהה, רוח פראית.

הנוף מהגבעה ביעלון היה מדהים. סופת ברקים במערב, מהסוג הזה שרואים בסרטים על רודפי ההוריקנים. מאות ברקים בעוצמות שונות, זה אחר זה וביחד. בלי הפסקה.

התיישבנו בסוכה. השולחנות ערוכים. התחיל טיפטוף. המונים יוצאים מהסוכה ועומדים בגשם. במקום שהיורה הוא גם המלקוש, וגם זה לא בכל שנה, זה אירוע של ממש. מעורר התרגשות.

חוזרים פנימה. אחרי שתי דקות מתחיל גשם יותר רציני. צוחקים. מחכים שיעבור. זה לא קורה.


הטיפות גדלות כל הזמן והדגים המטוגנים במגשים על השולחנות מתחילים לחזור למקורות, להרגיש כמו בבית.

מתחילים להחזיר את השולחנות פנימה לחדר האוכל. המפות הלבנות נצבעות באקוורל חום.
כל האבק שהיה באוויר מתערבב עם הטחינה והסלט.
עומדים סביב השולחנות והכסאות הרטובים ושרים שירי גשם.
הגשם הופך לברד בגודל של גרגירי חומוס ענקיים בקוטר של כמעט 2 ס"מ ומצטבר בערמות על הקרקע. מה יהיה עם הזיתים על העצים?

צוות המטבח ממלא את חובתו ושר מזמור לחג.

אני עובר דרך המטבח, חוטף קצת מהסירים, מאמץ לי בקבוק יין מיותם וחוזר ברגל ליעלון. הייתי בפונדק בבוקר. לחץ מטורף של כל אלו שירדו לאילת שלא אפשר לנשום לרגע וגם לא הצלחתי לישון בצהריים.

בגשר האירי הראשון בין הקיבוץ ליעלון המים הגיעו רק לגובה 5 ס"מ.
בשני, הזרימה הייתה כבר יותר עמוקה, משהו כמו 15 – 20 ס"מ.
האורות של הקיבוץ ממול השתקפו במאות שלוליות שבינינו.

מסתבר שירדו 20 מ"מ – הממוצע השנתי תוך כמה דקות.


הייתי בלי מצלמה. התמונה שלמעלה היא סתם עוד אחת מהשקיעות המהממות פה.
החמצה בהנצחה של רגעים גדולים ומאושרים.



יום שני, 1 באוקטובר 2012

קצת על הסמינר בנאות סמדר


הגעתי לנאות סמדר בגלל הבנייה בבוץ. האמת שחוה העלתה את הרעיון לבקר פה עוד לפני ששמעתי על המקום באורוויל שבהודו. במכון המחקר הצרפתי שם, שוב סיפרו לי על נאות סמדר.



התברר לי שהעבודה כרוכה בסמינר. בונוס מבחינתי. הזדמנות ללמוד ולגדול.
קוראים לזה סמינר מחוסר שם יותר טוב. בעמוד הפייסבוק [לינק לעמוד] של הסמינר כתוב בין היתר:
"היום, עשרים ושלוש שנים לאחר הקמתו, קיבוץ נאות סמדר, המשמש בית לקהילה לומדת, הינו נווה מדבר גדול ומשגשג המושך אליו מאות צעירים בכל שנה. ביחד אנו בוחנים בפועל כיצד ניתן לקיים חברה מתוקנת שחיה בשלום עם האדם ועם הסביבהלימוד ומחקר בשאלות יסוד בקיומנו”.

היו היו שתי האחזויות נח"ל במרחק של קצת פחות משני קילומטר אחת מהשניה – שיזפון ויעלון. שתיהן נינטשו. נאות סמדר הוקמה בשיזפון ויעלון עמדה ריקה. בשלב כלשהו, צורפה יעלון לנאות סמדר ושם אנשי נאות סמדר מקימים את המדרשה.



אנחנו בונים את המדרשה והמדרשה בונה אותנו" – זה בערך הרעיון של הסמינר.
היינו 8 אנשים + שני מדריכים. בנוסף לעבודת ההקמה של המדרשה, עסקנו גם בשאלות היסוד.

אלי, אחד מהמדריכים, הגדיר את המטרות בערך ככה (אם הצלחתי להבין את הכתב שלי):
1. לייצר צופה שיודע להתבונן בלי שיפוט עצמי בעצמנו ובעולם כולו
2. להתחבר לעבודה ולראות מה העבודה מביאה לנו ואיך היא מחברת אותנו לקרקע
3. להביא את התמונה לשפיות, לא לתקן אלא כדי להגיע לעידון ברמת ההבנה
4. לנסות לגעת במקור של הכל. קשה להגדיר מה זה בדיוק. זה קשור לדממה, במקום שהמחשבה לא משתלטת, מודעות, קשב.

מידי פעם הגיעו גם לערב עבודה קבוצות מבחוץ – קיבוץ עירוני מנצרת עלית, קבוצה מהרדוף וקבוצה מבית ברל, והשתתפו איתנו, קצת בניה וקצת בדיון על נושאים מעניינים.


בנינו את מה שנדרש בשלב הזה של בניית המדרשה – קירות מלבני בוץ וטיח בוץ, פרגולות עץ, ברזלנות לקורות בטון, קירות תומכים מאבן בגינה ושבילי אקרשטיין בין הבתים החדשים.
עבדנו גם בבית האומנויות – עבודה אומנותית בעץ לייצור מתלים למעילים בחדרים החדשים וגם אהילים יפים מנייר. השתמשנו בכל מיני כלים שלא יוצא לגעת בהם במקומות אחרים – מערבלי ביטון (גם לבוץ), טרקטורים, מלגזות ...


את הבתים הישנים של יעלון, עטפו בחבילות חציר לבידוד ואת הקש טיחו בבוץ, שמיוצב באמצעות שמן כנגד מים.
יש כבר 6 חדרים מוכנים, בהם מתגוררים כשבאים לסמינרים קצרים של שבוע וכשאין סמינרים משכירים את החדרים לארוח. קיימת גם מחשבה לבנות במקום מרכז למטיילי אופניים.




אנחנו שיפצנו את השישיה השניה והתגוררנו בשישיה נוספת שתשולב בקומפלקס בהמשך, אחרי שיבנו את מבני הציבור של המדרשה.


3 פעמים בשבוע שולבנו חצי יום בסידור העבודה של הקיבוץ. אני עבדתי בצוות הטכני (בתור שיפוצניק), בעיבוד פרי ובפונדק. אחרים עבדו גם בדיר ובמחלבה. כמובן שהשתתפנו גם בתורנויות בחדר האוכל, ניקיונות ב"נוי" ובגיוסים של בציר, קטיף נשירים ועישוב בגן הירק.

חנה, המדריכה השנייה גם העבירה לנו מפגשי אימפרוביזציה.
היו לי 4 מפגשי אימפרוב בתל אביב, לפני שטסתי לנפאל ככה שזה לא היה חדש בשבילי.
גם הפעם נהניתי עד הגג, למרות ששוב שרירי החיוכים כאבו לי בטירוף.


עוד מדף הפייסבוק:

"הסמינרים במדרשה מאפשרים לצעיר לשאול את השאלות שמעסיקות אותו ביחד עם עוד שכמותו ובליווי של אנשי המקום … לעצור את שטף החיים לפרק זמן קצר ולטעום טעם של התבוננות משותפת בתוך חיי מעשה עשירים ומגוונים”.


בין לבין, בנוסף לעבודה או במקומה, ישבנו, כקבוצה, ועסקנו בשאלות מעניינות.
קיבלנו משימות מאתגרות, שיוציאו אותנו מאיזור הנוחות שלנו, כדי להתנסות בדברים ובאופני התנהגות חדשים, שונים מההתנהלות היום יומית שלנו.
פעם בשבוע הקראנו דו”ח שתיאר מה עבר עלינו בשבוע שחלף.
היה מאלף. הסתיים עם טעם של עוד. יש עוד הרבה פעילויות מעניינות בקיבוץ ויש לי הרגשה שרק גרדתי את פני השטח.


לראש השנה חזרתי לשבועיים לאמא שלי בתל אביב להפגש עם הילדים.
אחרי חודשיים בנאות סמדר, ההלם התרבותי שחטפתי כשעליתי על הרכבת בבאר שבע היה גדול יותר מכל אלו שחוויתי בכל מסעותי. אלו שכתבתי עליהם בבלוג הזה וגם באלו שהיו לפני כן.


יום שישי, 7 בספטמבר 2012

גדיד


בליל ירח מלא, אחרי ארוחת ערב, יצאנו לגדיד (קטיף תמרים). זהו עיסוק מרכזי בחיי הקיבוץ וההתרגשות סביבו גדולה.
עובדים בלילה כשהטמפרטורות קצת יותר נמוכות כדי שהתמרים לא יהיו קווץ' כשהם נופלים מהעץ. המטע נמצא בעמק, סמוך ממש לכביש הערבה, כ 12 ק"מ מהקיבוץ.

כמו שאפשר לראות בתמונה, התמרים מבשילים בזמנים שונים, כך שצריך לעבוד על עץ כמה פעמים לפני שקוטפים את הכל.



את הקטיף מבצעת המנערת – מכונה דמויית רובוטריק, שמחבקת את העץ, מנערת אותו ואוספת את התמרים שנפלו.


יש לה 3 מפעילים – המנער שמניע את המפלצת, ושני אוספים שיושבים על כל "יד" של המנערת. הם אוספים את התמרים שנופלים מהעץ לשמלות שאוספות את הפרי אל מסוע שנמצא בכל "יד", אל ארגזים אותם הם מעבירים לעגלת המיון.
ברגע הראשון זה די מגניב לעבוד בגובה הזה אבל בעגלה יותר נחמד כי יש יותר אקשן. לפעמים מסיימים את המיון של המנה הקודמת לפי שהמנערת מגיעה ונשאר קצת זמן לפטפט.




הרובוטריק מתכופף כדי לשפוך את התכולה שלו לעגלה. מהמשטחים צהובים והמחוררים שבתמונה, גולשות להן חמישיות של ארגזים אותם ממינים לתמרים מוכנים לאכילה ולכאלה שצריך לחכות קצת כי הם עדיין צהובים ברובם.



בשתיים בלילה, הפסקה. כמו בכל הזדמנות בנאות סמדר, עוד פעם אוכלים. לקפה ולתה שהוכנו על המדורה היה אותו טעם. נראה לי ככה. אני הרחתי את הקומקומים וזה הספיק לי אבל האחרים אישרו את הניחוש שלי. הסתפקתי ברימון, הרבה מים ולחם. לפני שיצאנו, הספקתי לעבור דרך המטבח ולהחרים לחם שיצא ישר מהתנור. אין כמו לחם טרי !!! אין עוגה שתשווה לו. ועל הלחם הספציפי הזה כבר השתפכתי, עד כמה שאני זוכר, בפוסט קודם או שניים.


מעגלת המיון מערימים את ארגזי התמרים במשטחים מוכנים להסעה לבית הקירור. המג'הול הוא הפרי הכי נחשב אבל לי הוא בשרני ומתוק מידי, בדיוק מה שאוהבים בדרך כלל ולכן הוא יותר יקר בשוק. זה לא אומר שלא ביצעתי בקרת איכות לפרי כל כמה דקות.



חזרנו ב5 בבוקר. לא הייתי עייף בכלל. בסידור העבודה היינו כתובים במשבצת של "נחים מהלילה". איזה כייף.


יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

אוכל


הדיווח על הסמינר יחכה להזדמנות אחרת.
כבר נושבת לה רוח סתיו וכמו כמעט כל דבר אחר זה מגביר לי את התיאבון.

שחרית.

ברחבת חדר האוכל שולחן עם שתיה חמה, לחם וריבת מישמישים.
הלסתות מרעישות לי בראש. מפריעות לשקט של השחרית.
אבל בדרך כלל אני לא יכול להתאפק ומורח לי פרוסה בכל זאת.
הריבה כל כך טעימה.

ארוחת בוקר.

על השולחן משמאל לימין – מפיות נייר, מלח-פלפל-שמן, סחוג (מקומי מהמטבח), זיתים (מגדלים כאן כמה זנים), גבינה לבנה או שתיים (מהמחלבה המקומית כמובן. קממבר וגבינות צהובות קשות אחרות, לצערי, לא מגישים בחדר האוכל. אפשר לקנות בפונדק אם רוצים), עדשים מונבטות, מגש עם מבחר ירקות (כולל בצל ושום, לזעזועה של צלמת איטלקיה שהתארחה כאן לכמה ימים), רג'לה, ביצים קשות (לא מהתרנגולות המקומיות למרות שאת כל השאריות האורגניות נותנים להן לאכול. אני לא מכיר את התחום הזה כך שאני לא מכיר את התפוקה שלהן), לחם לבן מיובא ולחם חום אפוי במקום.

אירוע משברי בחיי הקיבוץ - לרגל המצב החליטו לקצץ בטחינה. מצרך יקר יחסית.
לא מגישים אוטומטית לשולחנות ומי שלא יכול בלי זה ניגש לשולחן של הטבעונים ולוקח לו לצלחת בנפרד.

כשנגמר משהו, מרימים יד והמלצרים מביאים מיד.
אין סוף לאוכל.
זה יוצר לי בעיה. הכל כל כך טעים, איך מפסיקים לאכול?
אני מנסה לפתח לי טכניקות.
כמו למשל,
כשנכנסים לחדר האוכל ממלאים שולחנות כמו בצבא. מתיישבים במקום הפנוי הבא.
אני משתדל שלא להשאר בסוף התור, כלומר, שתמיד יהיו אנשים שהגיעו לפני והם עדיין אוכלים, לא להשאר אחרון בשולחן, וכו'.
לא תמיד זה אפשרי, כי יש כאלה, דמויות אוליב אויל (אשתו הדקיקה של פופאי) שבוצעות בתיאבון רב מהזית וחותכות את עלה הפטרוזיליה לשניים כדי לא להעמיס על הבטן. לי לוקח יותר זמן לחסל את הצלחת.

סחוג - המתכון.

כוסברה
פלפל טורי חריף ירוק אחד על כמות נכבדה של כוסברה
שמן זית
מלח פלפל

אני מתחיל את היום עם לחם חום, מרוח בשכבה עבה של הסחוג הנהדר הזה ועל זה גבינה לבנה. רק אחר כך אני מתפנה לשאר הירקות.
הרב מכינים להם סלט. אני אוכל כל ירק בנפרד. אוהב להרגיש את הטעם של כל אחד מהם יותר טוב.

המלצרים מסתובבים ומוזגים יוגורט ולפעמים גם לאסי.
לא אוהב את הלאסי הזה. מתגעגע לבננה לאסי של המזרח.

לפעמים (פעמיים בשבוע, נדמה לי) יש גם "כבד עדשים". ממרח נהדר בטעם כבד אבל צמחוני.

כבד עדשים - המתכון.

עדשים
בצל מטוגן
ביצה קשה
מלח פלפל
וטוחנים כמו את הסחוג במעבד מזון.
במתכון המקורי כתוב 25 ביצים. אפשר להקטין כמויות אם כי לא מומלץ.
לא הבנתי את שאר הכמויות. צריך לעבוד לפי העין ולהתנסות.

צהריים.

סלט ירקות, חומוס, ירקות ממולאים, סוג אחד או יותר של אורז וכו'.
פעמיים בשבוע יש גם דג. רביעי נדמה לי ובימי שישי בערב.
הדגים מוציאים לי את הרוח החגיגית מהמפרשים של ארוחת השבת.
מה לעשות. החיים זה לא פיקניק.

ארוחת ערב.

אוכלים ברחבת חדר האוכל. מוציאים שני שולחנות לבופה. תפוחי אדמה, קישואים וכו' במגשים גדולים, סלט ירקות או מרק תורכי (מלפפונים, בצל ושמיר קצוץ ביוגורט), לחם חום ישר מהתנור...

השבת היינו (כ8 אנשים) תורני מטבח. הכנו אוכל ל 240 איש. עבודה אינטנסיבית מאוד.
פעם ראשונה שהכנתי אורז בכמות כזו. טוב, לא לבד.
השבוע הגשנו לשולחנות יין רוזה. בשבועות אחרים היו יינות אחרים. תוצרת מקומית כמובן.
עבדתי קשה כדי לטעום ולוודא שכל היין בסדר.

בשבת בוקר, בנוסף לחביתות, וירקות כרגיל, טוסטים עם תבלינים שקטפתי בגינה של בית האומנויות (אזוב וטימין, שום קצוץ ושמן זית).
מגשים על גבי מגשים בתנור אפיה גדול. כמה סבבים של לחם.
גם חדש וגם שאריות מהחלות שהכינו לשבת, גם מהלחם החום הנהדר.
הרבה לחם.

החלק הכי קשה בתורנות הוא לבחור שיר ששרים אותו לפני שכולם מתחילים לאכול בארוחת שבת.
מצאנו כמה דקות כדי לעשות חזרה גנראלית עוד באור יום, בייחד עם שחקני החיזוק שבאו להוסיף כמה כלים לחגיגה, והתוצאה היא לפניכם.




נגמרה לי הבטריה במצלמה באמצע צילום ההופעה כך שאין סרטון.
מצטער, לא חשבתי על זה בזמן.
את הסינרים הורדנו לפני ההופעה כמובן.

יש עוד אוכל והפסקות אוכל. אולי בפעם אחרת.

יום שבת, 18 באוגוסט 2012

סדר יום


אם להאמין לאינטרנט, בנאות סמדר מתגוררת כת. אני עוד לא מצאתי אותה. אולי היא מסתתרת בדיר או במטע, שם עוד לא עבדתי.

אולי היו סממנים מסויימים להיות התושבים כת כאשר יוסף ספרא, המורה הרוחני של קבוצת המייסדים היה בחיים ושאלו אותו כל דבר. אבל הוא כבר לא בחיים כבר כמה שנים וחוץ מזה שמזכירים אותו מידי פעם במשפט שמתחיל ב- "יוסף אמר ש...", אין הרבה סממנים חיצוניים לכת הזו.
באופן די מעצבן, אין "כל כתבי יוסף" כך שקשה ללמוד מי הוא היה ומה הוא חשב, באופן מסודר.

יש כמה טקסים שיכולים להראות מוזרים, אבל בסך הכל זוהי קהילה ששמה לה כמטרה (אם הבנתי נכון) ללמוד, מתוך רצון לחיות ללא קונפליקטים, כל אדם עם עצמו, עם הקהילה ועם הסביבה ומנסה לחיות את המטרה הזו.

את היום מתחילים בחמש ורבע - "שחרית". יושבים בחדר האוכל, ברחבה או על הדשא מחוצה לו בדממה מוחלטת, משהו כמו רבע שעה, עשרים דקות. בימים של בציר, עושים את זה באחת הסוכות שקרובות לכרם. אני לא יודע מה האחרים עושים בזמן הזה. אני מקשיב להתעוררות של הבולבולים.
אחרי השחרית, יש לפעמים גיוסים לבציר, קטיף פרי, עישוב בגן התבלינים וכו'.
אחרי זה אוכלים. 10 דקות לפני הארוחה מצלצלים בגונג. שומעים אותו למרחקים.

עוד אחד מהדברים המשונים במנהגי המקום הוא שלא מדברים בחדר האוכל.
על רקע השקט הזה ,הרעש של עשרות אנשים, לוקחים ירקות ממגש במרכז השולחן וחותכים אותם קטן קטן על הצלחת שלהם מחריש אזניים.

אחרי הארוחה, יוצאים לרחבת חדר האוכל עם שתיה חמה (אני עם לואיזה וקצת גרניום) מפטפטים קצת וב9 עוד גונג (קטן יותר) והולכים לעבוד.
אי אפשר בלי הצילצולים האלה. רב האנשים בלי שעון ובלי פלאפון.
לפעמים גם נאספים לפני הפיזור לענפים השונים, כדי להיפרד מאנשים ששהו תקופת זמן בקיבוץ.

לפני הסמינר (על זה בפוסט הבא) עבדתי בעיקר בעיבוד פרי (כשהלסת עסוקה מידי פעם – לדר מישמיש ושזיפים, זיתים,תמרים, …). חוץ מזה עבדתי בחדר אוכל, "נהג מונית" לצומת קטורה, כוננות שער (הסבר עוד מעט), בפונדק, וחדר אוכל ילדים.
ביום שישי כולם עובדים בתחזוקת הקיבוץ. אני משובץ בדרך כלל בענף הנוי – גיזום, עישוב וכו'.

ב 11, עוד הפסקה. יושבים ביחד ומנהלים שיחה אחת. ז"א כל הקבוצה משתתפת באותה שיחה ולא מתפצלים לשיחות של צמדים או שלשות. יש לא מעט מתנדבי חו"ל כך שבדרך כלל השיחה באנגלית.

עובדים עד ארוחת הצהריים. בארוחה, כמו בשאר הארוחות, שקט יחסי, ויש מלצרים כדי לצמצם את התעבורה בחדר האוכל. אם חסר משהו על השולחן, מרימים יד והמלצרים מביאים השלמות.
יש גם ביביסיטרים שמקבלים את התינוקות כדי שההורים שלהם יוכלו לאכול בשקט.

אחרי ארוחת צהריים, עוד טקס מוזר. בעברית קוראים לו "שלאף שטונדה”.
באינטרנט כתוב שהחברים מתבדלים מהחיים בחוץ ונועלים את השערים של הקיבוץ.
זה קורה בשעה שתיים, אז כולם פורשים למנוחת הצהריים ולא רוצים שאנשים מבחוץ יסתובבו בשטח הקיבוץ ללא השגחה. כונן השער מסתובב ברכב ופותח את השער לאנשים שיש להם סיבה להכנס.
אני מת על פרשנים שכותבים באינטרנט כל מיני שטויות בלי לנסות לברר את האמת. שלא נבלבל אותם עם עובדות.

ברבע לחמש, פגישת עבודה בחדר האוכל. לא כולם מגיעים. משלימים חוסרים בסידור העבודה, בדרך כלל – שומרים ללילה.
בהזדמנות זו, מתנדבים חדשים מציגים את עצמם.
היה מדהים לראות איך רב הקיבוץ זכר את השם שלי כבר ביום הראשון.
לי לקח המון זמן לזכור שמות ויש עדיין אנשים שאני לא זוכר את שמם.
ניסיתי להצמיד בזכרון שמות של אנשים חדשים לתמונות של אנשים שאני מכיר באותו השם. בדרך כלל זה עובד. לא תמיד.
לפעמים אני מחליט שהשם שלהם מתאים לפרצוף שלהם. גם זה עובד לפעמים. יש אחת שיש לה "פרצוף של דניאלה" ואני מתבלבל עם השם האמיתי שלה לעיתים קרובות.
הסברתי לה שגם עם השמות של הילדים שלי אני מתבלבל אז שלא תעלב.

בכל יום יש מישהו בשבתון, מסתובב בקיבוץ ורואה דברים שהוא לא רואה ביום יום ומקבל פרספקטיבה חדשה. בפגישה בחמש הוא מספר מה הוא עשה ומה הוא הרגיש ביום הזה.

עובדים עד ארוחת ערב.

ביום שישי, עוד פעילות משותפת לפני הארוחה - מעגל בלבן. מין ריקוד של כמה דקות שמקורו כנראה בשעורי התנועה שמתקיימים בערבים. מסובך לי הריקוד הזה. ריקוד הוא לא הצד החזק שלי.
אחרי הריקוד, מוציאים את השולחנות לרחבה ולפני שמתחילים לאכול, תורנות השבת במטבח שרה שיר לכל הסועדים, לפי בחירתה.

אחרי ארוחת הערב יש התקבצויות ללימוד, את הנושא המשותף לקיבוץ שדיברתי עליו בהתחלה, תנועה, אימפרוביזציה וכו'.

אני הולך לישון בערך בעשר. לפעמים על גג המבנה שלי, במלון מליון כוכבים.
בשבוע האחרון התחיל להיות לח, אז נכנסתי פנימה.

זהו, מספיק להפעם. אני הולך לישון.

יום שבת, 11 באוגוסט 2012

נאות סמדר – הנחיתה


אני כאן כבר חודש. על המקום שמעתי מחוה. אחר כך התברר לי שנמרוד בילה כאן שלושה ימים כשעשה את שביל ישראל, דורון הבן של קויה גר כאן עם משפחתו ואפילו, אורי, הדוד שלי, כיוון להם פעם את הפסנתרים.

ירדתי מהאוטובוס בפונדק של נאות סמדר והלכתי ברגל לעבר המגדל היפה של מרכז האומנויות שנראה מרחוק כמו מבנה מהאגדות.



חשבתי על זה שבעצם הלכתי לאיבוד לפני המון זמן ולא ברור לי בדיוק מתי זה קרה.
הרי רצינו פעם לגור בערבה ואיכשהו הרצון הזה נעלם, בדרך של ההתנהלות של הטייס האוטומטי, מלימודים ללימודים, מעבודה לעבודה.
בסופו של דבר, לא הגענו לערבה. לא יודע למה. גם נעמי לא.
אולי היינו יותר מאושרים אם זה היה קורה. אי אפשר לדעת.

מיקמו אותי במבנה של שני חדרים עם שרותים ומקלחת משותפים. יותר טוב ממה שיש לי בתל אביב, אמר לי נמרוד. טוב שיש מישהו שמבין אותי. (בינתיים, עברתי למקום אחר עם שותף לחדר, אבל על זה בפעם אחרת).

שמתי את הדברים שלי בחדר ויצאתי לסיבוב הכרות. יש המון פינות חמד, אגם קטן ובריכה לשחיה לידו, בוסתן עם עצי פרי מסוגים שונים, חורשת תמרים, כרמי זיתים ויין, עוד בריכה קטנה בפסגה של גבעה והרבה סוכות שלא הבנתי בהתחלה את המשמעות והשימוש שלהם. על זה בפעם הבאה.



יש גם מלכודת נמרים עתיקה עם שלט שחוק לידה שמצהיר שהמלכודת היא אתר ארכיאולוגי. השלט לא מתוארך. אני לא חושב שהוא מהתקופה הנבטית כי הוא כתוב עברית, אבל הוא נראה עתיק.



בכל החגיגה הזו נטועים מבנים מכל מיני סוגים ובחלקם מגדל קירור הפועל לפי השיטה הפרסית העתיקה, כפי כפי שמתואר גם באתר האינטרנט של הקיבוץ.

והנגב עצמו, מחוץ לנאות המדבר הזו, מרחבים ...



בשבילי, האוכל – גן עדן קולינרי, פשוט וטעים. איך מפסיקים לאכול, הלחם, סחוג, כבד עדשים. הכל תוצרת בית. פירות, גבינות מהמחלבה, זיתים ממטעי הזיתים, יינות טובים מהיקב, לדר מישמיש ושזיפים ....

אמרתי לעצמי, שכדי שארגיש בגן עדן, חסר לי רק דבר אחד קטן – אספרסו טוב.
למחרת, נשלחתי לעבוד בפונדק והדבר הראשון שנלכד במבט היה, מה אם לא, מכונת אספרסו מפוארת. מאז אני מתנדב לעבוד שם כל שבת.

חם פה ויבש. כולם שואלים אותי איך אני מסתדר עם החום. לא מבין למה. מזג האויר הזה הוא בדיוק בשבילי.  

יום שישי, 20 באפריל 2012

Hampi


שתי נקודות עוגן היו לי בטיול הזה – נקודות שקבעו לי את את מתווה המסלול: אורוויל והאמפי.
לאורוויל הגעתי בשבוע הראשון ואני מסיים בהאמפי.

האמפי היא עיר מיוחדת במינה.
קודם כל, האמפי הוא המקום היחיד שאני זוכר שכולם חייבים להתייצב במשטרה להרשם מיד איך שמגיעים.
חם מאוד כאן. השוטרים יושבים מעולפים בוורנדה של מבנה עתיק מאבן שיסט אפורה, המקסימום שהם מוכנים להשקיע זה להזיז את האצבע כדי להצביע על ספר אורחים פתוח על ספסל במרכז חדר גדול וריק (למעט הספסל וכסא לידו), והתייר הולך ורושם את עצמו בספר.
יכולתי לכתוב מה שרציתי. השוטרים אפילו לא הזיזו את הראש כדי לראות אם באמת כתבתי שם משהו, שלא לדבר על לוודא את התוכן (כל פרטי הדרכון, הויזה, מה אני עושה בארץ וכו'. מספר נעליים לא צריך).
זה אולי מסביר את נהגי האופנועים בני העשר וקצת. שוטרים הם לא ראו ברחובות כבר מזמן כנראה.
לעומת זאת, זוהי עיר ללא סמים (אני לא בטוח, הציעו לי) ואלכוהול (את זה לא רואים על המדפים ובמסעדות).
עונשים חמורים יוטלו על העבריינים, לפחות ככה כתוב על השלטים.
מי בדיוק יעשה את זה? השוטרים האלה מהוורנדה?

האמפי בזאר, זה המקום בו אני מתמקם. הישראלים מתמקמים בדרך כלל בצד השני של הנחל, אבל השרות של סירות לצד השני הפסיק לפני שהגעתי בערב, אחרי 12 שעות נסיעה באוטובוס מקומי מהסאן.
גם לא ראיתי ישראלים בכל הזמן שאני פה. המסעדות של איציק, דודו ודומיהם סגורות.

אפשר לראות את מסעדת הגג של האכסניה שלי, בצד ימין של המקדש. הבניין האחרון.


את כל המעברה הזו מסביב למקדש הזה הולכים לגרוס עד עפר ולבנות פה גן.
התושבים קיבלו צו פינוי והם מנסים להציל את כל מה שאפשר מהבית שלהם לפני שיבואו להרוס אותו.

בטח יבנו גדר מסביב וכרטיס להודים יעלה 10 רופי ו250 לזר כמקובל (לא הרבה פחות מלילה במלון, לשם השוואה).
יש לי הרבה מה להגיד על ההבדל הזה במחירים. אולי בפעם אחרת.
הכרטיס טוב לכל האתרים שמצולמים עליו לכל היום !!! אמר לי בגאווה לא מוסתרת קופאי אחד. לך תסביר לו שהמרחק בין האתרים הוא מאות קילומטרים ואת מה שמשתמע מזה.
כשמחשבים זמן נסיעה בין מקומות, באוטובוס מקומי, מחלקים את הקילומטרים ב 20 קמ"ש, אבל גם עם הליקופטר לא היה עוזר במקרה הזה.

על העיר העתיקה לא אכתוב. המקום מאוד פופולרי בסרטי עלילה היסטוריים של בוליבוד. אפשר למצוא גם המון תמונות באינטרנט.
4000 דונם (נדמה לי) של עיר בצורה בת 500 שנה בערך, מלאה בשרידים של מקדשים, ארמונות, בריכות רחצה וכו'.


גם אורווה לפילים יש עם השפעה מוסלמית.
הצחיק אותי כי הזכיר לי בדיחה שאבא שלי סיפר לי כשהייתי ילד.
היה פעם תייר נודניק מאמריקה שעל כל דבר שהראו לו בתל אביב הוא אמר "אצלנו זה יותר גדול".
בסוף הנהג הראה לו את בית מעריב וסיפר לו שזה בית שימוש לפילים.
“ובאמת האמנת לו?" שאלו אותו כשחזר לאמריקה.
“בהתחלה באמת פקפקתי" הוא אמר, "אבל השתכנעתי שראיתי את גלילי הנייר הגדולים”.


יש גם המון מבנים נוספים מחוץ לחומות. בזאר מקורה ענקי מחוץ לעיר שסיפק סחורות להרבה מאוד אנשים, וכמובן עוד מקדשים.


הולכים בכל הארכיטקטורה המדהימה הזו עוד ועוד (בחום של בקעת הירדן ביום חם במיוחד) וזה פשוט לא נגמר.


עץ קדוש ליד הנהר, בדרך ל.... עוד מקדש, אלא מה.


כמו כל עץ גדול, הוד קדושתו נשמר ביחד עם כל מיני מצבות שמבטאות בקשות של מאמינים, סמלים של אלים וכו', כמקובל בכל העולם. שאלתי את הקוף, הוא לא ביקש מהעץ כלום.

עוד דבר שהעיר מפורסמת בו זה הבולדרים. כל האיזור הזה מסולע. מכוסה באבנים של 300 –500 טון. עליתי על כמה מהם כדי לתפוס זויות צילום קצת יותר טובות מאשר אפשר למצוא בין האבנים. גליתי שלהגיע למרומי הבולדר אני יכול אבל לרדת זה כבר סיפור יותר מסובך.
את זה למדתי כבר לפני 7 שנים בבית הספר לטיפוס במנאלי. סנדי המדריך שלי הורה לי לרדת אחרי שהגעתי לאן שהייתי צריך להגיע, באותה דרך שטיפסתי.
אנחנו רגילים להגיע לפסגה, לחייך חיוך נצחון ולרדת "בסנפלינג".
לא לקח לי הרבה זמן להזכר בעובדה הזו והפסקתי את הטיפוסים האלה מהר מאוד.


להגיע לצד השני של הנחל זו לא בעיה. יש סירת מנוע קטנה שמסיעה תיירים ומקומיים (כולל האופנועים שלהם) את כמה המטרים, מצד לצד.
דרך אחרת היא להשתמש בסירה, כמו סירת הדייגים הזו – סלסלת קש גדולה מצופה בתחתית אטומה יחסית (לא לגמרי, אני די נרטבתי) עם משוט אחד.
מסתובבים סביב מרכז הסירה יותר מאשר מתקדמים.


את הדייגים האלה פורשים רשת צילמתי באגם מלאכותי שיצרו כארבעה קילומטרים מעבר לנהר.

כל יום יצאתי להליכה וחזרתי אחרי לא יותר מחמש שעות כדי לא למות מחום או להתייבש.
באחד הימים עברתי ליד הבחור הזה. לא רחוק מהאקוודוקט, הוא התיישב על הכביש. סימן את הטריטוריה שלו עם כמה קופסאות סיגריות מעוכות וזהו, יש לו מקום של קבע עלי אדמות.


הגעתי לפני שבוע כבר וסיימתי כמעט את כל מה שיש לראות.


צילמתי בשקיעה,


ולקום לזריחה, נו, זה כבר בעייתי, אולי מחר.

זה אומר שיש לי שלושה ימים לנוח לפני הנסיעה הביתה.
לא הצלחתי למצוא טיסה שתביא אותי לניו דלהי בבוקר.
לטוס יום קודם ולחפש מקום לישון שם לא בא לי, אז החלטתי על רכבת. 48 שעות נסיעה עם החלפה אחת בגואה. מחלקה שניה בלי מיזוג אויר.
אני שונא מיזוג. בטיול הקודם נסעתי במיזוג מוורנאסי עד למערות אלורה ואג'נטה (23 שעות נסיעה אם אני זוכר נכון), קפאתי מקור והייתי חולה שבוע. לא תודה.
מקווה שיהיה מעניין.
מניו דלהי אני טס לתל אביב דרך לונדון (שינוי לי מועדי טיסות אז לא הייתה לי ברירה כי לא יכולתי להגיע לקונקשן) !! אז מה זה כבר עוד יומיים ברכבת.