אוכל

הדיווח על הסמינר יחכה להזדמנות אחרת.

כבר נושבת לה רוח סתיו וכמו כמעט כל דבר אחר זה מגביר לי את התיאבון.

שחרית.

ברחבת חדר האוכל שולחן עם שתיה חמה, לחם וריבת מישמישים.

הלסתות מרעישות לי בראש. מפריעות לשקט של השחרית.

אבל בדרך כלל אני לא יכול להתאפק ומורח לי פרוסה בכל זאת.

הריבה כל כך טעימה.

ארוחת בוקר.

על השולחן משמאל לימין – מפיות נייר, מלח-פלפל-שמן, סחוג (מקומי מהמטבח), זיתים (מגדלים כאן כמה זנים), גבינה לבנה או שתיים (מהמחלבה המקומית כמובן. קממבר וגבינות צהובות קשות אחרות, לצערי, לא מגישים בחדר האוכל. אפשר לקנות בפונדק אם רוצים), עדשים מונבטות, מגש עם מבחר ירקות (כולל בצל ושום, לזעזועה של צלמת איטלקיה שהתארחה כאן לכמה ימים), רג'לה, ביצים קשות (לא מהתרנגולות המקומיות למרות שאת כל השאריות האורגניות נותנים להן לאכול. אני לא מכיר את התחום הזה כך שאני לא מכיר את התפוקה שלהן), לחם לבן מיובא ולחם חום אפוי במקום.

אירוע משברי בחיי הקיבוץ - לרגל המצב החליטו לקצץ בטחינה. מצרך יקר יחסית.

לא מגישים אוטומטית לשולחנות ומי שלא יכול בלי זה ניגש לשולחן של הטבעונים ולוקח לו לצלחת בנפרד.

כשנגמר משהו, מרימים יד והמלצרים מביאים מיד.

אין סוף לאוכל.

זה יוצר לי בעיה. הכל כל כך טעים, איך מפסיקים לאכול?

אני מנסה לפתח לי טכניקות.

כמו למשל,

כשנכנסים לחדר האוכל ממלאים שולחנות כמו בצבא. מתיישבים במקום הפנוי הבא.

אני משתדל שלא להשאר בסוף התור, כלומר, שתמיד יהיו אנשים שהגיעו לפני והם עדיין אוכלים, לא להשאר אחרון בשולחן, וכו'.

לא תמיד זה אפשרי, כי יש כאלה, דמויות אוליב אויל (אשתו הדקיקה של פופאי) שבוצעות בתיאבון רב מהזית וחותכות את עלה הפטרוזיליה לשניים כדי לא להעמיס על הבטן. לי לוקח יותר זמן לחסל את הצלחת.

סחוג - המתכון.

כוסברה

פלפל טורי חריף ירוק אחד על כמות נכבדה של כוסברה

שמן זית

מלח פלפל

אני מתחיל את היום עם לחם חום, מרוח בשכבה עבה של הסחוג הנהדר הזה ועל זה גבינה לבנה. רק אחר כך אני מתפנה לשאר הירקות.

הרב מכינים להם סלט. אני אוכל כל ירק בנפרד. אוהב להרגיש את הטעם של כל אחד מהם יותר טוב.

המלצרים מסתובבים ומוזגים יוגורט ולפעמים גם לאסי.

לא אוהב את הלאסי הזה. מתגעגע לבננה לאסי של המזרח.

לפעמים (פעמיים בשבוע, נדמה לי) יש גם "כבד עדשים". ממרח נהדר בטעם כבד אבל צמחוני.

כבד עדשים - המתכון.

עדשים

בצל מטוגן

ביצה קשה

מלח פלפל

וטוחנים כמו את הסחוג במעבד מזון.

במתכון המקורי כתוב 25 ביצים. אפשר להקטין כמויות אם כי לא מומלץ.

לא הבנתי את שאר הכמויות. צריך לעבוד לפי העין ולהתנסות.

צהריים.

סלט ירקות, חומוס, ירקות ממולאים, סוג אחד או יותר של אורז וכו'.

פעמיים בשבוע יש גם דג. רביעי נדמה לי ובימי שישי בערב.

הדגים מוציאים לי את הרוח החגיגית מהמפרשים של ארוחת השבת.

מה לעשות. החיים זה לא פיקניק.

ארוחת ערב.

אוכלים ברחבת חדר האוכל. מוציאים שני שולחנות לבופה. תפוחי אדמה, קישואים וכו' במגשים גדולים, סלט ירקות או מרק תורכי (מלפפונים, בצל ושמיר קצוץ ביוגורט), לחם חום ישר מהתנור...

השבת היינו (כ8 אנשים) תורני מטבח. הכנו אוכל ל 240 איש. עבודה אינטנסיבית מאוד.

פעם ראשונה שהכנתי אורז בכמות כזו. טוב, לא לבד.

השבוע הגשנו לשולחנות יין רוזה. בשבועות אחרים היו יינות אחרים. תוצרת מקומית כמובן.

עבדתי קשה כדי לטעום ולוודא שכל היין בסדר.

בשבת בוקר, בנוסף לחביתות, וירקות כרגיל, טוסטים עם תבלינים שקטפתי בגינה של בית האומנויות (אזוב וטימין, שום קצוץ ושמן זית).

מגשים על גבי מגשים בתנור אפיה גדול. כמה סבבים של לחם.

גם חדש וגם שאריות מהחלות שהכינו לשבת, גם מהלחם החום הנהדר.

הרבה לחם.

החלק הכי קשה בתורנות הוא לבחור שיר ששרים אותו לפני שכולם מתחילים לאכול בארוחת שבת.

מצאנו כמה דקות כדי לעשות חזרה גנראלית עוד באור יום, בייחד עם שחקני החיזוק שבאו להוסיף כמה כלים לחגיגה, והתוצאה היא לפניכם.

נגמרה לי הבטריה במצלמה באמצע צילום ההופעה כך שאין סרטון.

מצטער, לא חשבתי על זה בזמן.

את הסינרים הורדנו לפני ההופעה כמובן.

יש עוד אוכל והפסקות אוכל. אולי בפעם אחרת.

סדר יום

אם להאמין לאינטרנט, בנאות סמדר מתגוררת כת. אני עוד לא מצאתי אותה. אולי היא מסתתרת בדיר או במטע, שם עוד לא עבדתי.

אולי היו סממנים מסויימים להיות התושבים כת כאשר יוסף ספרא, המורה הרוחני של קבוצת המייסדים היה בחיים ושאלו אותו כל דבר. אבל הוא כבר לא בחיים כבר כמה שנים וחוץ מזה שמזכירים אותו מידי פעם במשפט שמתחיל ב- "יוסף אמר ש...", אין הרבה סממנים חיצוניים לכת הזו.

באופן די מעצבן, אין "כל כתבי יוסף" כך שקשה ללמוד מי הוא היה ומה הוא חשב, באופן מסודר.

יש כמה טקסים שיכולים להראות מוזרים, אבל בסך הכל זוהי קהילה ששמה לה כמטרה (אם הבנתי נכון) ללמוד, מתוך רצון לחיות ללא קונפליקטים, כל אדם עם עצמו, עם הקהילה ועם הסביבה ומנסה לחיות את המטרה הזו.

את היום מתחילים בחמש ורבע - "שחרית". יושבים בחדר האוכל, ברחבה או על הדשא מחוצה לו בדממה מוחלטת, משהו כמו רבע שעה, עשרים דקות. בימים של בציר, עושים את זה באחת הסוכות שקרובות לכרם. אני לא יודע מה האחרים עושים בזמן הזה. אני מקשיב להתעוררות של הבולבולים.

אחרי השחרית, יש לפעמים גיוסים לבציר, קטיף פרי, עישוב בגן התבלינים וכו'.

אחרי זה אוכלים. 10 דקות לפני הארוחה מצלצלים בגונג. שומעים אותו למרחקים.

עוד אחד מהדברים המשונים במנהגי המקום הוא שלא מדברים בחדר האוכל.

על רקע השקט הזה ,הרעש של עשרות אנשים, לוקחים ירקות ממגש במרכז השולחן וחותכים אותם קטן קטן על הצלחת שלהם מחריש אזניים.

אחרי הארוחה, יוצאים לרחבת חדר האוכל עם שתיה חמה (אני עם לואיזה וקצת גרניום) מפטפטים קצת וב9 עוד גונג (קטן יותר) והולכים לעבוד.

אי אפשר בלי הצילצולים האלה. רב האנשים בלי שעון ובלי פלאפון.

לפעמים גם נאספים לפני הפיזור לענפים השונים, כדי להיפרד מאנשים ששהו תקופת זמן בקיבוץ.

לפני הסמינר (על זה בפוסט הבא) עבדתי בעיקר בעיבוד פרי (כשהלסת עסוקה מידי פעם – לדר מישמיש ושזיפים, זיתים,תמרים, …). חוץ מזה עבדתי בחדר אוכל, "נהג מונית" לצומת קטורה, כוננות שער (הסבר עוד מעט), בפונדק, וחדר אוכל ילדים.

ביום שישי כולם עובדים בתחזוקת הקיבוץ. אני משובץ בדרך כלל בענף הנוי – גיזום, עישוב וכו'.

ב 11, עוד הפסקה. יושבים ביחד ומנהלים שיחה אחת. ז"א כל הקבוצה משתתפת באותה שיחה ולא מתפצלים לשיחות של צמדים או שלשות. יש לא מעט מתנדבי חו"ל כך שבדרך כלל השיחה באנגלית.

עובדים עד ארוחת הצהריים. בארוחה, כמו בשאר הארוחות, שקט יחסי, ויש מלצרים כדי לצמצם את התעבורה בחדר האוכל. אם חסר משהו על השולחן, מרימים יד והמלצרים מביאים השלמות.

יש גם ביביסיטרים שמקבלים את התינוקות כדי שההורים שלהם יוכלו לאכול בשקט.

אחרי ארוחת צהריים, עוד טקס מוזר. בעברית קוראים לו "שלאף שטונדה”.

באינטרנט כתוב שהחברים מתבדלים מהחיים בחוץ ונועלים את השערים של הקיבוץ.

זה קורה בשעה שתיים, אז כולם פורשים למנוחת הצהריים ולא רוצים שאנשים מבחוץ יסתובבו בשטח הקיבוץ ללא השגחה. כונן השער מסתובב ברכב ופותח את השער לאנשים שיש להם סיבה להכנס.

אני מת על פרשנים שכותבים באינטרנט כל מיני שטויות בלי לנסות לברר את האמת. שלא נבלבל אותם עם עובדות.

ברבע לחמש, פגישת עבודה בחדר האוכל. לא כולם מגיעים. משלימים חוסרים בסידור העבודה, בדרך כלל – שומרים ללילה.

בהזדמנות זו, מתנדבים חדשים מציגים את עצמם.

היה מדהים לראות איך רב הקיבוץ זכר את השם שלי כבר ביום הראשון.

לי לקח המון זמן לזכור שמות ויש עדיין אנשים שאני לא זוכר את שמם.

ניסיתי להצמיד בזכרון שמות של אנשים חדשים לתמונות של אנשים שאני מכיר באותו השם. בדרך כלל זה עובד. לא תמיד.

לפעמים אני מחליט שהשם שלהם מתאים לפרצוף שלהם. גם זה עובד לפעמים. יש אחת שיש לה "פרצוף של דניאלה" ואני מתבלבל עם השם האמיתי שלה לעיתים קרובות.

הסברתי לה שגם עם השמות של הילדים שלי אני מתבלבל אז שלא תעלב.

בכל יום יש מישהו בשבתון, מסתובב בקיבוץ ורואה דברים שהוא לא רואה ביום יום ומקבל פרספקטיבה חדשה. בפגישה בחמש הוא מספר מה הוא עשה ומה הוא הרגיש ביום הזה.

עובדים עד ארוחת ערב.

ביום שישי, עוד פעילות משותפת לפני הארוחה - מעגל בלבן. מין ריקוד של כמה דקות שמקורו כנראה בשעורי התנועה שמתקיימים בערבים. מסובך לי הריקוד הזה. ריקוד הוא לא הצד החזק שלי.

אחרי הריקוד, מוציאים את השולחנות לרחבה ולפני שמתחילים לאכול, תורנות השבת במטבח שרה שיר לכל הסועדים, לפי בחירתה.

אחרי ארוחת הערב יש התקבצויות ללימוד, את הנושא המשותף לקיבוץ שדיברתי עליו בהתחלה, תנועה, אימפרוביזציה וכו'.

אני הולך לישון בערך בעשר. לפעמים על גג המבנה שלי, במלון מליון כוכבים.

בשבוע האחרון התחיל להיות לח, אז נכנסתי פנימה.

זהו, מספיק להפעם. אני הולך לישון.

נאות סמדר – הנחיתה

אני כאן כבר חודש. על המקום שמעתי מחוה. אחר כך התברר לי שנמרוד בילה כאן שלושה ימים כשעשה את שביל ישראל, דורון הבן של קויה גר כאן עם משפחתו ואפילו, אורי, הדוד שלי, כיוון להם פעם את הפסנתרים.

ירדתי מהאוטובוס בפונדק של נאות סמדר והלכתי ברגל לעבר המגדל היפה של מרכז האומנויות שנראה מרחוק כמו מבנה מהאגדות.

חשבתי על זה שבעצם הלכתי לאיבוד לפני המון זמן ולא ברור לי בדיוק מתי זה קרה.

הרי רצינו פעם לגור בערבה ואיכשהו הרצון הזה נעלם, בדרך של ההתנהלות של הטייס האוטומטי, מלימודים ללימודים, מעבודה לעבודה.

בסופו של דבר, לא הגענו לערבה. לא יודע למה. גם נעמי לא.

אולי היינו יותר מאושרים אם זה היה קורה. אי אפשר לדעת.

מיקמו אותי במבנה של שני חדרים עם שרותים ומקלחת משותפים. יותר טוב ממה שיש לי בתל אביב, אמר לי נמרוד. טוב שיש מישהו שמבין אותי. (בינתיים, עברתי למקום אחר עם שותף לחדר, אבל על זה בפעם אחרת).

שמתי את הדברים שלי בחדר ויצאתי לסיבוב הכרות. יש המון פינות חמד, אגם קטן ובריכה לשחיה לידו, בוסתן עם עצי פרי מסוגים שונים, חורשת תמרים, כרמי זיתים ויין, עוד בריכה קטנה בפסגה של גבעה והרבה סוכות שלא הבנתי בהתחלה את המשמעות והשימוש שלהם. על זה בפעם הבאה.

יש גם מלכודת נמרים עתיקה עם שלט שחוק לידה שמצהיר שהמלכודת היא אתר ארכיאולוגי. השלט לא מתוארך. אני לא חושב שהוא מהתקופה הנבטית כי הוא כתוב עברית, אבל הוא נראה עתיק.

בכל החגיגה הזו נטועים מבנים מכל מיני סוגים ובחלקם מגדל קירור הפועל לפי השיטה הפרסית העתיקה, כפי כפי שמתואר גם באתר האינטרנט של הקיבוץ.

והנגב עצמו, מחוץ לנאות המדבר הזו, מרחבים ...

בשבילי, האוכל – גן עדן קולינרי, פשוט וטעים. איך מפסיקים לאכול, הלחם, סחוג, כבד עדשים. הכל תוצרת בית. פירות, גבינות מהמחלבה, זיתים ממטעי הזיתים, יינות טובים מהיקב, לדר מישמיש ושזיפים ....

אמרתי לעצמי, שכדי שארגיש בגן עדן, חסר לי רק דבר אחד קטן – אספרסו טוב.

למחרת, נשלחתי לעבוד בפונדק והדבר הראשון שנלכד במבט היה, מה אם לא, מכונת אספרסו מפוארת. מאז אני מתנדב לעבוד שם כל שבת.

חם פה ויבש. כולם שואלים אותי איך אני מסתדר עם החום. לא מבין למה. מזג האויר הזה הוא בדיוק בשבילי.