אתמול הפלגנו לסנט קיטס, האי השכן מדרום. האי הוא "אנגלי" והיה טוב להיות "במקום אחר" לשם שינוי.
הטיול אורגן ע"י המתמחים של STENAPA, האגודה של הפארק הלאומי, אלה שגם שומרים על הצבונים עד לבקיעתם מהביצים.
היו 6 מהפארק הלאומי, אנחנו הארכיאולוגים שניים, עוד מורה צעיר להתעמלות וה"קפטן" כמובן.
התוכנית המקורית הייתה לצאת בשבע בבוקר ולחזור בערב לקראת השקיעה.
לא הצלחנו לסדר את הדרכונים ערב קודם ונאלצנו לחכות עד שמשטרת ההגירה תגיע לנמל ככה שיצאנו בתשע וחצי.
המשיט מכונה גדז'ט, לא יודע למה.
נראה כמו האח הצעיר של בוב מארלי. מחייך כל הזמן. מישהו כינה אותו "משיט של מהירות אחת". הוא מכיר רק את המהירות המקסימלית, 35 קשר ביום שקט ואתמול לא היה שקט בכלל.
סירה קטנה מקפצת על הגלים וכל פעם שהסירה נשטפת הוא צועק סוריייייייי אבל כמובן שלא מאט.
בקיצור, כמו ברכבת הרים של יורודיסני רק במשך שעה שלמה ולא רק 45 שניות.
אין לי מושג איך הסירה מחזיקה מעמד. הנפילה אחרי הקפיצה באוויר קשה וכואבת.
המתנדבים הביאו כמויות גדולות של בירה והיו עם בקבוקים ביד כל זמן ההפלגה אבל שתו בהפסקות כי אחרת היו שוברים את השיניים.
היה די משעשע לראות את אחת הבנות איך שיצאנו מהנמל, מין מבט כזה של - לא יכול להיות שזה קורה לי.
אז זהו גדז'ט - במסעדה בסנט קיטס,
אבל לא נקדים את המאוחר, קרו לנו עוד כמה דברים בדרך. סנט קיטס נמצאת כ 23 קילומטר (נדמה לי) דרומה מסתישע. הנמל העיקרי הוא לא בצד הקרוב לאי שלנו אז נאלצנו להפליג עוד כמה קילומטרים טובים על לנמל. האי "ענק" ביחס לגודל של האי שלנו, לפחות פי 8. לא מדדתי בדיוק.
בדרך, אחד המנועים הפסיק לשתף פעולה, אחרי כמה נסיונות כושלים בדרך, כשאחד מאיתנו מחזיק בהגה כשהוא מנסה לתקן את התקלה, נכנסנו למעגן קטן.
גדז'ט ניסה לתקן את המנוע ולקרוא למשטרת ההגירה להודיע שנחתנו באופן לא חוקי. לא התייחסו אליו, הוא בכל זאת עשה משהו ככה שהמנוע המשיך לעבוד קצת אבל לא להרבה זמן.
הגענו לעיר, וחנינו בין קטמראן גדול לפארי שלוקח תיירים לאי מדרום לסנט קיטס, גם הוא אנגלי (לכן תמיד אומרים סנט קיטס ונביס בנשימה אחת).
גדז'ט נעלם עם הדרכונים לחצי שעה עוד פעם, כמו בסתישע, להחתים אותם לכניסה למדינה החדשה.
לא מצליח להבין מה הם עושים איתם כל כך הרבה זמן.
בזמן שהוא נעלם, עמד לידינו אחראי הנמל והשגיח שלא נצא מהסירה. מי שהלך לשרותים הלך עם ליווי משטרתי.
איזור הנמל מאוד יפה, מלכודת לתיירים, דיוטי פרי שמקבל תיירים של אוניות פאר שבאים לקנות כל מיני סמרטוטים, יהלומים, אלכוהול ושאר ירקות כמו בכל נמל תעופה רגיל.
אנחנו הלכנו מיד לחנות גלידה, דבר שאין אצלנו באי.
קניתי את המנה הכי גדולה והתיישבתי על המדרכה בחוץ להנות מהגלידה ומהנוף.
אחרי שנרגענו עם הגלידה, המשכנו לכיוון ארוחת הצהריים. ביקשנו מגדז'ט שייקח אותנו למסעדה מחוץ לאיזור התיירותי, מקום שאנשים אמיתיים אוכלים שם.
המסעדה הייתה מצויינת ליד הכיכר המרכזית ותחנת המוניות של העיר בסביבה של בתים טיפוסיים לקריביים.
ישבנו במרפסת שמשקיפה על הכיכר ומוכר הקוקוס.
אחרי האוכל התפצלנו. הרבה זמן לא נשאר לנו בגלל היציאה המאוחרת והתקלה הטכנית. חלק לקח מונית לגן הבוטני ולראות קצת את האי, כמה בנות יצאו לשופינג בדיוטי,
ואני הלכתי לחפש את הבתים הישנים ואת השוק.
הכל כל כך צבעוני בצבעים פסטלים שמסתיר את הליכלוך שיש בדרך כלל בשווקים (או לפחות ממקד את העין בדברים אחרים).
וכמובן, יש גם את הכנסיה האנגליקנית, בדיוק אותה כנסיה כמו בניירובי (וכמובן גם בכמה מקומות באנגליה).
אותי דווקא שעשע לראות את הצריח של הכנסיה בהקשר אחר, ביחד עם תמונה של מישהו שאפשר לחשוב שהוא אלוהים.
אפשר לראות את העשן של המתחרים של הקנטקי פרייד צ'יקן - דוכני המנגל שממלאים את השוק. למעשה זה מה שיש שם - אוכל רחוב, כמה דוכני ירקות וזהו.
ארבע וחצי שקבענו להפליג זה כמעט חמש ב"שעון איים" העמסנו את עצמנו והתחלנו את הדרך חזרה.
מזל ששוב המנוע עשה צרות, ככה שיכולתי להוציא את המצלמה ולצלם קצת. כששני המנועים עבדו מלא לא היה סיכוי. הייתי עסוק בהשרדות, להחזיק חזק בשתי ידיים וגם ככה חטפתי מכה חזקה בגבה. פנס כחול, זכרון למעשה בראשית.
הפוזה של מנוחת הלוחם היא זמנית ביותר. רואים ברקע את הר הגעש שלנו והים בחזרה היה גם טיפה יותר שקט.
בדרך עוברים גם על פני המצודה שמוכרת כאתר מורשת ע"י אונסק"ו,
ומבשלות הסוכר עם הארובות שלהן בסביבה הכפרית.
לקראת שקיעה התחיל להיות לי קר והוצאתי את המעיל הכחול המתקפל שלי. זה עזר משהו, לא הרבה. השפריצים הרטיבו את כולנו מכף רגל עד ראש. החלטתי שזה לא עסק והכנסתי לכיסוי ראש של המעיל את המגבת הכחולה שלי. אחרי שהייתי תקופה חולה מצינון מראש רטוב ברוח החלטתי לעשות את הכל כדי שזה לא יפגע בתוכנית הצלילה שלי.
את הילדים זה מאוד שעשע וסטף החליט שאני נראה כמו דרדס. האמת שדי התפלאתי שהוא מכיר אותם. חשבתי שהוא צעיר מדי בשביל זה. ששרתי להם גם את המנגינה של הדרדסים הם התפקעו מצחוק בלתי נשלט. נראה לי שגם הבירה עזרה לזה.
בעקרון יש תמונה שלי בתחפושת הזו אבל זו שצילמה לא יכולה להוריד את התמונות מהמצלמה שלה כי הכבל היה בתיק של סטף שנגנב שלשום מהאוטו. בתיק היו בין היתר, 3 לפטופים ושני איפונים. הם השאירו את התיק כי בדרך כלל אין בעיות ובכלל אי אפשר לסגור את החלונות באוטו שלהם.
הפעם לא הצליח להם.
היא הבטיחה לי שתשלח לי את התמונה במייל, פעם כשתגיע בחזרה לאנגליה.
הבוקר ירדתי לחוף לצלילת צהרים. היה נהדר כרגיל.
הטיול אורגן ע"י המתמחים של STENAPA, האגודה של הפארק הלאומי, אלה שגם שומרים על הצבונים עד לבקיעתם מהביצים.
התוכנית המקורית הייתה לצאת בשבע בבוקר ולחזור בערב לקראת השקיעה.
לא הצלחנו לסדר את הדרכונים ערב קודם ונאלצנו לחכות עד שמשטרת ההגירה תגיע לנמל ככה שיצאנו בתשע וחצי.
המשיט מכונה גדז'ט, לא יודע למה.
סירה קטנה מקפצת על הגלים וכל פעם שהסירה נשטפת הוא צועק סוריייייייי אבל כמובן שלא מאט.
בקיצור, כמו ברכבת הרים של יורודיסני רק במשך שעה שלמה ולא רק 45 שניות.
אין לי מושג איך הסירה מחזיקה מעמד. הנפילה אחרי הקפיצה באוויר קשה וכואבת.
המתנדבים הביאו כמויות גדולות של בירה והיו עם בקבוקים ביד כל זמן ההפלגה אבל שתו בהפסקות כי אחרת היו שוברים את השיניים.
היה די משעשע לראות את אחת הבנות איך שיצאנו מהנמל, מין מבט כזה של - לא יכול להיות שזה קורה לי.
אז זהו גדז'ט - במסעדה בסנט קיטס,
בדרך, אחד המנועים הפסיק לשתף פעולה, אחרי כמה נסיונות כושלים בדרך, כשאחד מאיתנו מחזיק בהגה כשהוא מנסה לתקן את התקלה, נכנסנו למעגן קטן.
גדז'ט ניסה לתקן את המנוע ולקרוא למשטרת ההגירה להודיע שנחתנו באופן לא חוקי. לא התייחסו אליו, הוא בכל זאת עשה משהו ככה שהמנוע המשיך לעבוד קצת אבל לא להרבה זמן.
הגענו לעיר, וחנינו בין קטמראן גדול לפארי שלוקח תיירים לאי מדרום לסנט קיטס, גם הוא אנגלי (לכן תמיד אומרים סנט קיטס ונביס בנשימה אחת).
לא מצליח להבין מה הם עושים איתם כל כך הרבה זמן.
בזמן שהוא נעלם, עמד לידינו אחראי הנמל והשגיח שלא נצא מהסירה. מי שהלך לשרותים הלך עם ליווי משטרתי.
איזור הנמל מאוד יפה, מלכודת לתיירים, דיוטי פרי שמקבל תיירים של אוניות פאר שבאים לקנות כל מיני סמרטוטים, יהלומים, אלכוהול ושאר ירקות כמו בכל נמל תעופה רגיל.
אנחנו הלכנו מיד לחנות גלידה, דבר שאין אצלנו באי.
המסעדה הייתה מצויינת ליד הכיכר המרכזית ותחנת המוניות של העיר בסביבה של בתים טיפוסיים לקריביים.
הכל כל כך צבעוני בצבעים פסטלים שמסתיר את הליכלוך שיש בדרך כלל בשווקים (או לפחות ממקד את העין בדברים אחרים).
ארבע וחצי שקבענו להפליג זה כמעט חמש ב"שעון איים" העמסנו את עצמנו והתחלנו את הדרך חזרה.
מזל ששוב המנוע עשה צרות, ככה שיכולתי להוציא את המצלמה ולצלם קצת. כששני המנועים עבדו מלא לא היה סיכוי. הייתי עסוק בהשרדות, להחזיק חזק בשתי ידיים וגם ככה חטפתי מכה חזקה בגבה. פנס כחול, זכרון למעשה בראשית.
בדרך עוברים גם על פני המצודה שמוכרת כאתר מורשת ע"י אונסק"ו,
את הילדים זה מאוד שעשע וסטף החליט שאני נראה כמו דרדס. האמת שדי התפלאתי שהוא מכיר אותם. חשבתי שהוא צעיר מדי בשביל זה. ששרתי להם גם את המנגינה של הדרדסים הם התפקעו מצחוק בלתי נשלט. נראה לי שגם הבירה עזרה לזה.
בעקרון יש תמונה שלי בתחפושת הזו אבל זו שצילמה לא יכולה להוריד את התמונות מהמצלמה שלה כי הכבל היה בתיק של סטף שנגנב שלשום מהאוטו. בתיק היו בין היתר, 3 לפטופים ושני איפונים. הם השאירו את התיק כי בדרך כלל אין בעיות ובכלל אי אפשר לסגור את החלונות באוטו שלהם.
הפעם לא הצליח להם.
היא הבטיחה לי שתשלח לי את התמונה במייל, פעם כשתגיע בחזרה לאנגליה.
הבוקר ירדתי לחוף לצלילת צהרים. היה נהדר כרגיל.
