Flora and Fauna – The Cape

  

לא יכול שלא לכתוב על המטרונית. לא מכיר את זו של חיפה, אבל פה עסק ממש עובד. תחנות אוטובוס סגורות ואוטומטיות. הכל עובד על רב-קו. אי אפשר לשלם על האוטובוס. מסלולי נסיעה לאוטובוס עובדים ואף אחד אחר לא נוסע בהם. אני משוכנע שאם היו מעתיקים את הסידור הזה לירושלים ותל אביב, לא היה צורך ברכב-ת קלה.

היום הבא בסביבות קייפטאון מוקדש לבעלי חיים: פינגווינים וכלבי ים.

בבוקר אני יוצא מהבית, נוסע במטרונית ומגיע לתחנה המרכזית. עובר לתחנת הרכבת ממול ולוקח את הרכבת עד סוף הקו – ל"עיר של סיימון".

עוד קצת הליכה ברכבת בעיר, עד שמגיעים לאיזור הפינגווינים. הפינגווינים על החוף, מתערבבים בבני אדם שמשתזפים להם בין הסלעים. אני מחליט לא לרדת לחוף ולהסתפק בהליכה לאורך הטיילת. מידי פעם מגיע פינגווין תורן כדי לבדוק את התיירים ולדווח לחבר'ה שלו שמתחרדנים להם על הסלעים החמים.

שומרים עליהם ומטפחים אותם.

אפילו בונים להם קינים. אחת הבעיות העיקריות שיש בפרוייקטים שלי, לא רק באפריקה, זה חוסר במספרי בתים. נקודות ציון כמו – "הכיכר שבה הפרה מתה" (השם נשאר אפילו אם היא מתה לפני חמישים שנה) או "הבית הצהוב" אפילו כשהוא צבוע ירוק שנות דור, מאפיינות הרבה מדינות. פה פתרו את הבעיה לפנגווינים כדי שידעו איך להכווין את האורחים לתה של שעה 5.

אחרי גלידה איטלקית אמיתית,

אני חוזר לרכבת המקרטעת וחוזר חצי דרך לתחנה אחרת ממנה אני לוקח מונית שרות למפרץ הוט, שם מחכים לי כלבי הים. לי ולעוד כמה עשרות תיירים. רוח נוראית, החול מכסה את הכביש וקשה לראות לאן נוסעים.

בנמל הסירות, מחכים לנו המקומיים עם הופעה של המוזיקה הפרואנית המסורתית.

רב כלבי הים משתרעים להם על אחד מהמזחים ממול אבל שניים שלושה באים ליהנות מהתיירים. כמה ילדים מכינים להם מטעמים (לכלבים, לא לתיירים).

חלק מהתיירים מלטפים את הכלבלבים ואחרים מצטרפים לסלפי.

שתיים שלוש מסעדות יש שם, כמובן על טהרת הדגים. אני קורא את התפריט בייאוש, מסתכל מסביב ורואה שמלצרים מובילים גם דברים אחרים. אני שואל ונותנים לי תפריט אחר, יותר נורמאלי. בשמחה אני מאתר בו מנה של קלמארי וצוריסוס. היה מאוד טעים!

אני עולה על סירה שבדרך כלל עושה סיור לאי כלבי הים. אם תייר אז תייר עד הסוף. אני וקבוצה של סינים. מנסים לצאת מהמפרץ לים והסיניות עוברות מצהוב ללבן. רב החובל מסתובב ועושה סיור ממונע בתוך הנמל. אחרי ההפלגה עם שרגא, בשבילי, ים סוער זה כסף קטן.

החזרה לעיר ומשם לחדר שלי, במטרונית. סיור לאורך החוף. גם זה טיול יפה בפני עצמו.

אחרי יום פאונה, היום האחרון הוא יום פלורה. הגנים הבוטניים.

אותה רכבת כמו אתמול אבל צריך לרדת באמצע הדרך. קיבלתי מידע לא נכון בתחנת המידע לתיירים ואני יורד בתחנה הלא נכונה. בקופה של התחנה, הודית קטנה מסבירה לי במבטא אפריקנרי מה עלי לעשות. המבטא המפתיע מכניס אותי להלם לשנייה אבל אני מתאושש מהר ומצליח להבין מה היא אומרת. חזרה ברכבת, אוטובוס שאני הנוסע היחיד בו ואני מגיע לגן. חוויה מדהימה. אין הרבה גנים כאלה. גם יותר יפה מזה שבדרבן שכתבתי עליו לפני כמה פוסטים. מוצא חן בעיני אפילו יותר מהקיו בלונדון.

הרבה הסברים והמון מחשבה השקיעו בגן הזה.

הגן מחולק לאיזורים. לפי סוגי צמחים וגם לפי נושאים: צמחי ריח, תבלינים, צמחים בסכנת הכחדה וכו'

אפילו מסלול הליכה בגובה צמרות העצים

אני חוזר ומסתובב קצת בעיר, ובערב מזמין את מרילין למסעדה קרובה. המסעדה די עמוסה ושוכחים אותנו. לא נורא למרות שאני קם ממש מוקדם. היה ערב טעים ומהנה ביותר.

לפנות בוקר אני לוקח מונית שהזמנתי מראש לשדה התעופה. טעיתי בחישוב הזמנים כי הטיסה הראשונה היא פנימית ליוהנסבורג וצריך להגיע רק שעה מראש, הנהג גם הוא הוסיף לשולי הביטחון שלי עוד חצי שעה, כך שאני מגיע ממש מוקדם לשדה. הטיסה בחזרה ללוסקה עברה בלי אירועים מיוחדים.

יש לי הרגשה שהטיולים שלי הולכים ומשתפרים. המגמה הזו מוצאת חן בעיני. יש למה לצפות.

Capetown

היום הראשון לשנה, לפני הצהריים וירדתי מהרכבת המטרופוליטנית במרכז העיר. די שומם ולא מעניין. אני מחפש איך להגיע לחדר שלי. הפעם AirBnB, לא במרכז העיר, על משהו שנקרא אי שגשר מעץ מחבר אותו "ליבשה". לא ממש אי, אבל יש גוף מים כלשהו, דומה לנחל, שמבדיל אותו. הרעיון היה שזה סוף הטיול, לא שחיתי בים כבר הרבה זמן (בזמביה אין ים כמובן, אוגנדה על אגם ויקטוריה עם בילהרציה...).

לא לקחתי בחשבון את הזרמים באוקיאנוס. מסתבר שבמפרץ הזה שולט זרם שבא חסר טמפרטורות לחלוטין היישר מהקוטב הדרומי. נכנסתי למים עד גובה רבע הקרסול ואחרי שתי דקות לא הרגשתי את הרגל יותר. האתר הוא מקום פופולרי לאוכלוסייה המקומית והייתי מופתע (בלי שום סיבה מוצדקת) שכל האוכלוסייה שחורה. לעומת זאת כל המצילים והיו לא מעט כאלה על כסאות מוגבהים בלי סוכת מציל, על טהרת האוכלוסייה הלבנה. שוב, תהפוכות ביטול האפרטהייד – שלבנים יצילו שחורים? שומו שמיים. (ההר הזה נדחף לכל תמונה, אי אפשר להיפתר ממנו).

בדרום אפריקה לוקחים ברצינות את בעיית האלכוהול ברחובות שמביאה להרבה אלימות. אסור לשתות ברחובות ואסור להביא בקבוקי אלכוהול לים. שורה של שוטרים חוסמים את הגישה לחוף ומי שמוצאים בכליו מהחומר האסור נקנס והבקבוק מוחרם. הם לא ישראלים, אז להעביר את הוודקה לבקבוק מים כנראה שלא עולה על דעתם. בצד מכונית המשטרה ובה שני שוטרים שבקושי עומדים בקצב כתיבת הדוחות. עד הערב המכונית מתמלאת כמו מכונית של סיטונאי בסבב חלוקה לבארים.

החדר שלי בחצר של בית בקומפאונד מוקף גדר עם תיל דוקרני והרבה שומרים. שכנה של בעלי הבית שנמצאים בחופשה בקנדה, מקבלת את פני ולוקחת אותי לחוף. יש תחרות מפרשיות. מאתגרת אותי למצוא את הדרך חזרה לחדר. נו באמת, הלוואי שהייתי יודע ללכת לאיבוד.

הגעתי לשלב השלישי של היציאה של תחרות מקייפטאון לריו – שלב מפרשיות המהירות. הקטנות והאיטיות יותר יצאו כבר בשבוע שעבר.

אני מתארגן בחדר ויוצא לטייל בחוץ. בסוף מתיישב שמסעדה/בר ליד החוף. קונה לי בירה בבר ומתיישב בוורנדה, הבירה עושה אותי רעב?. מזמין משהו לאכול ומחכה. ומחכה. ומחכה. בסוף אמרתי למלצר שאני מוותר והלכתי. לא הזיז לו במיוחד. האמת שלא הייתי רעב וסתם בא לי לאכול משהו כי ראיתי שכולם אוכלים. חזרתי לחדר ומרילין, אורחת של בעלי הבית הזמינה אותי לכוס יין. היא מאכלסת את הבית ומטפלת בכלב שלהם בהעדרם. הביאה גם את הכלב שלה ושלושתם מסתדרים יפה ביחד.

למחרת יצאתי לעלות להר השולחן, מרילין אמרה לי בערב הקודם שחייבים להיות שם מוקדם כי אחרת יש תור ארוך לרכבל. למרות שהגעתי מוקדם, היה שם כבר תור ארוך. למעשה שניים. אחד לאלה שהזמינו כרטיס באינטרנט ואחד לאלה שלא, כמוני למשל. לא נראה לי שהיה הבדל באורך התורים. החלטתי לעלות ברגל. איזה מזל. בערב הקודם אמרתי למרילין שבסך הכל התאכזבתי כשראיתי את ההר. ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים בתמונות ובחיים האמיתיים הוא לא נראה שונה ומרשים יותר. אני בטוח שאם הייתי עולה ברכבל ההרגשה הזו הייתה נשארתי לי.

העלייה בשיפוע מטורף של 40 מעלות. שניים וחצי ק"מ על רווח אנכי של יותר מ-1000 מ'. יש כמה מסלולים בהתחלה ואני בוחר בזה שהשיפוע בהתחלה גדול יותר ושיש בו פחות מטיילים. המסלולים נפגשים באיזשהו מקום ועומד שם מתנדב מבוגר ומפנה אותי למעיין קטן עם מים זורמים. לא תכננתי לטפס ולא הבאתי מים. בלי מים, הוא אומר, אתה לא עולה.  הרגעתי אותו שאני יודע מה שאני עושה ושאסתדר. הוא אומר שבלחות של העננים בעליה אזיע כמו חזיר. כשמתברר לו שאני יהודי, הוא מתנצל על האמירה הזו. הרגעתי אותו שאני מת על בייקון ושזה בסדר.

העלייה מאוד קשה וכל כמה דקות אני עוצר להחזיר את הנשימה. בחצי הדרך רואים כבר את הקצה אבל זו אשליה שהסוף קרוב. כשרואים כתם קטנטן אדום וכשמבינים שהכתם זז והוא שייך לבן אדם שלא יותר גדול מפיקסל בתמונה, מבינים שיש עוד דרך ארוכה ושכדאי לעצור וליהנות מהנוף.

מאחורינו כל המפרץ והעיר שלחופו. מבעד לערפל אפשר לראות גם את האי שאני גר עליו.

כשעולים עוד קצת בערוץ  מגיעים לקירות הסלע שסוגרים על הדרך, עם עץ שגדל בחריצים ונראה כמו בונסאי מחוסר משאבים לגידול.

הקירות מזמינים טיפוס עם חבלים אבל לא ראיתי פעילות כזו בשם מקום על ההר.

העננים שיורדים גם הם בערוץ הזה מקררים מאוד. לא דאגתי מהתייבשות כמו שדאגתי מהיפותרמיה. אני חושב על להתקפל ולרדת בחזרה, אבל האור מבעד לעננים מזמין ואני מחליט להמשיך הלאה בכל זאת.

בסוף מגיעים למדרגות הסופיות שמזכירות לי את השיר של לד צ'פילין על המדרגות לגן עדן.

הגעתי לסוף המעלה עם מחשבה די מטרידה. עזרתי ל משהו כמו 100 אנשים לרדת כשעליתי במעלה. נניח ש 40 מהם מקומיים. עם 25% אנשים נגועים באיידס בדרום אפריקה, ז"א שסטטיסטית נתתי יד ל 10 נשאים. לא נעים.

לרדת הרבה יותר קשה לי, בדרך כלל. לא המשכתי לפסגה הכי גבוהה. כמה מ' כבר לא ישנו הרבה. הלכתי עוד ק"מ לכיוון התחנה העליונה של הרכבל. כשיש חורים בעננים אפשר לראות את הכפרים "שמאחורי ההר" אחת, שתים, שלוש.

למרות שאמרו לי שאי אפשר לקנות כרטיס לרכבל למטה, אני מנסה בכל זאת. בחנות המזכרות המוכרת שואלת אותי – "עלית עם הרגליים האלה?". אין לי אחרות, אני אומר. כשהיא נרגעת, היא מספרת לי שמכירת הכרטיסים מתבצעת בבניין של הרכבל למעלה. מזל גדול. קודם כל, היה תור ארוך לבית הקפה. שנית, קניית הכרטיס הייתה פשוטה מאוד. שלישית, גם בבניין השני היה בית קפה, בלי תור, השוקו החם היה מצויין והצלחתי להתחמם תוך כדי שאני מסתכל על הנוף המרהיב מאחורי זכוכית.

כשירדתי לכיוון הרכבל, איכשהו מצאתי את עצמי בראש התור (לא ארוך כמו שהיה בעליה, אבל בכל זאת) כשהסדרנים מאיצים בי להחתים את הכרטיס ולהיכנס. וויתרתי על המחשבה ללכת לסוף התור וירדתי למטה.

מהרכבל התחתון החלטתי ללכת ברגל כמה קילומטר ל"חזית המים" – האזור שבו הכל קורה. בדרך, קרנבל בתי ספר. עוצרים את התנועה, אבל מידי פעם משחררים את התנועה המצטלבת כדי למנוע פקקים. יצירתי ועובד כי כולם ממושמעים. אצלנו זה לא היה עובד, נראה לי.

"חזית המים" הוא איזור הנמל הישן. יש מרינה יפה, שני גשרים מתרוממים או מסתובבים כדי לתת למפרשיות או סירות מנוע גבוהות לעבור. מיליוני תיירים. מסעדות. חנויות יוקרה וגם חנות לציוד מחנאות. קניתי לי גדג'ט שמזמן רציתי ולמרות האווירה התיירותית כל כך די נהניתי.

חזרתי לחדר עייף ומרוצה.

Stellenbosch

בניגוד לנסיעת הלילה הקודמת, לסטלנבוש הגעתי ממש מוקדם בבוקר. כלומר קצת אחרי ארבע ירדתי מהאוטובוס וחיכיתי עד שהשאטל הגיע. אחרי נסיעה לא ארוכה נחתנו בעיירה. העיירה היא בעצם קמפוס אוניברסיטאי שנמצא בלב איזור היין בפאתי קייפטאון.

גם אחרי חמש בבוקר לא הייתה בו הרבה תנועה בגלל חופשת הקיץ. ללכת למלון לא היה טעם. מוקדם מידי. התגלחתי והתרעננתי בשירותים של מקדונלדס אבל לא נשארתי לארוחת בוקר כי הצוות היה מוכרח להשמיע מוזיקה בפול ווליום. לא הולך בייחד עם האוזניים שלי.

אכלתי ארוחת בוקר במקום אחר ומשכתי עד שבע וחצי ע"י שוטטות ברחובות היפים עד שהגעתי למלון. השארתי את התיק והמשכתי בטיול. ברחובות העיירה אי אפשר להישרף כמו שנשרפתי בדרבן. מעל כל המדרכות עצים שמרככים את קרינת השמש. מזכיר עיירות אוניברסיטאיות באירופה כמו באקס-אן-פרובנס.

בקצה העיירה, שמורת טבע.

המשימה העיקרית היא לשמר את הנוף הטבעי של העמקים מסביב שנכחד כמעט לגמרי עם יצירת הכרמים.

בנוסף, יש גם חלקים שתולים של צמחים מרחבי דרום אפריקה. הפאונה כוללת נחשים, סנאים, צב גדול וכל מיני עופות.

הגברת שבתמונה הזכירה לי את שמוליק שטיינברג שסיפר איך יצא למכור כאלה (או דומות להן) לדרום אפריקאים לצרכי האבקה טבעית.

בשמורה גם מין בית ספר לקיימות ואיכות הסביבה. מביאים לכאן ילדים מכל בתי הספר בסביבה. חדר הרצאות שבו יש גם אקווריומים עם נחשים ובחוץ בית מבקבוקי מים ממוחזרים.

בערב הלכתי לאיזור התיירותי

ובחרתי במאכל היחיד לדעתי שתרבות האכילה האנגלית תרמה לעולם - Shepard's Pie. טוב לא היחיד, אפשר להוסיף לקטגוריה המאוד רזה הזו את ה- Rice Pudding.

למחרת לקחתי סיור יקבים. בחור מאוד נחמד אסף אותי בבוקר מהחדר במלון במיניבוס. הצטרפתי לזוג מאנגליה, זוג משוודיה, זוג אמריקאי וזוג גרמני. הסיור כלל 3 יקבים. 3 מתוך כ250 שנמצאים ממש לא רחוק אחד מהשני.

הראשון היה הכי יפה ויזואלית. "חדר" הטעימות היה מרפסת על אגם מלאכותי עם צמחיה מהממת.

טעמנו 5 סוגים של יין, מהלבן הקל עד לאדום הכי כבד.

משם נסענו לא רחוק ליקב השני. פיספסנו את הכלב העצבני שיצא לסידורים.

גם פה טעמנו מעל 5 סוגי יינות וקיבלנו, כמו ביקב הראשון הסברים על כל המרכיבים של היין וההיסטוריה של היקב עצמו.

ביקב השלישי גם אכלנו צהריים במסעדה שביקב, מסעדה ברמה גבוהה מאוד.

אחרי היקב השלישי התפזרנו (חופשת חג המולד ולכן זה הסתייים מוקדם יחסית). המדריך החזיר אותי למלון. אחרי כ 20 סוגי יינות זה ממש לא שינה כלום כי בין כה וכה כמות האלכוהול הפריעה להבנה של הסברים נוספים. גם ככה אני לא זוכר הרבה מעבר לזה שמאוד נהניתי.

המלון היה המלון היקר בטיול הזה, מלון בוטיק שבו לי הייתה יחידת דיור נפרדת.

הנסיעה הקצרה למחרת בבוקר בין סטלנבוש לקייפטאון הייתה הנסיעה היחידה שלא תכננתי מראש. ידעתי שאסתדר. פקידת הקבלה המליצה לי לקחת מונית (במחיר של יום סיור היינות) אבל אני בחרתי ברכבת (במחיר של בקבוק קולה).

רכבת מטרופולין ישנה, משנות החמישים אולי (לפחות נראית ככה) עם האוכלוסייה המקומית שאולי פקידת הקבלה לא הייתה מוכנה לנסוע איתם באותו הקרון.

כפי שראיתי גם אחר כך בקייפטאון, יש מנהג מקומי שבו עולות לקרון עיוורת ומובילה שלה. הולכות עד סוף הקרון וחוזרות עם מה שקראתי אחר כך "שיר העיוורים". אוספות נדבות בכוס ובתחנה יורדות ועוברות לקרון הבא.

גם לקייפטאון הגעתי די מוקדם בבוקר ועל כך בפוסט הבא.

Port Elizabeth

ההפתעה הראשונה שלי התרחשה כבר בתחנת האוטובוס עוד בדרבן. לא ידעתי שגם כושים מדברים ביניהם אפריקנס. דרבן היא עיר של אנגלית ומעט האנשים שהכרתי אז וגם הפעם מדברים בשפה של הבורים ("איכרים" בהולנדית).

הייתה רוח נוראית לאורך החוף, ובכלל, ולכן הגעתי לתחנה 4 שעות לפני הזמן. לקחתי אוטובוס לילה של חברת Intercape. אוטובוס מהסרטים. שכלולים כאלה ראיתי עד עכשיו רק בסרטים. אבל אפריקה זו אפריקה והשירותים שבסוף האוטובוס הפסיקו לעבוד דווקא לפני שרציתי אותם לקראת סוף הנסיעה. בחרתי בחברה הזו כי באתרים של החברות האחרות היה יותר מסובך להזמין את הכרטיסים. בהתחלה חשבתי לקנות כרטיס  hop on hop off בחברה אחרת, ולעלות ולרדת בכל מיני מקומות בדרך הארוכה לקייפטאון (יותר מ 1660 ק"מ). כשנכנסתי לפרטים של התכנון התברר לי שאין לי מספיק זמן לעשות את זה ולמזלי הבחירה של החברה (אותה בחרתי גם לנסיעת הלילה השנייה) הייתה מוצלחת מאוד.

האוטובוס עזב את דרבן בחמש אחר הצהריים וירדתי ממנו ב 9 בבוקר, במגרש החניה ליד העיריה שמשמש גם את חברת האוטובוסים. בניגוד לדרבן, כאן חברות האוטובוסים מפוזרות בכל רחבי העיר.

בהתחלה חשבתי לטייל בעיר לפני שאני מגיע למלון אבל בתכנון לא לקחתי בחשבון את כל העליות והירידות בעיר והחלטתי לנסוע למלון, לפחות לשים את התיק. בניגוד לדרבן שהתאכסנתי ב AirBnB, כאן לקחתי Backpackers Hostel. לגוון. מקלחות משותפות. אז מה. יש חדרים משותפים ל 8 אנשים. אני לקחתי חדר משלי.

ירדתי מהגבעה (המצודה עם התותחים ממש ליד המלון) והלכתי כמה ק"מ לכיוון החוף. בדרך מבנה מוזר. בזיליקה כמו של כנסיה, אבל מגדל הפעמונים נראה כמו מגדלור. התפעלתי ממה שנראה לי רעיון מקורי שנראה לי מתאים לעיר חוף עם נמל גדול מאוד. כשהתקרבתי ראיתי שזה בכלל מסגד.

הטיילת ארוכה אבל הרבה פחות מזו של דרבן. המון תיירות פנים (זו גם חופשת הקיץ של בתי הספר וגם חופשת חג המולד). על ספסל בטיילת שני ילדים ניסו לכייס אותי. השארתי את תיק הצד פתוח כי זה שימש אותי להסתרת המצלמה כשאני לא מצלם. אומרים לא להחזיק דברי ערך גלויים כי רמת הפשע בדרום אפריקה נחשבת מאוד גבוהה. ישבתי על ספסל עגול ואחד הילדים ישב לידי והסיט את תשומת ליבי והשני הגיע מהצד השני ושלח את ידו לתיק הפתוח. הרגשתי מיד וחטפתי את התיק. מזל שהם היו לא מקצועיים.

לאורך הטיילת מלונות, מספר מרכזים מסחריים וקזינו. באחד מהם נכנסתי לחנות פרוזן יוגורט מדהימה. גם אירגון ותפעול מדהימים של מכונות לקהל, עשרות תוספות ופינוקים וגם הגלידה עצמה מדהימה.

בדרך חזרה נכנסתי למכולת למלא את כל הנוזלים שהשארתי בדרך החמה. זה נראה כמו חנות משכונאים בטלוויזיה האמריקאית. יותר גרוע מחנות החלפת כספים ישראלית . יש "חדר קבלה" וסורגים לשולחן של העובד במכולת. מבקשים מה שצריכים והעובד מביא את הסחורה ומוסר אותה דרך החלון הקטן. שאלתי את בעלת המכולת מתי אם שדדו אותה וכמה פעמים. להפתעתי היא אמרה שזה מעולם לא קרה והיא גם לא מכירה אישית מקרים כאלה. גם במלון רמת האבטחה כזו וגם הם אמרו שמעולם לא היה להם אירוע. נראה לי שמציירים את המצב יותר גרוע ממה שהוא באמת. ולא רק כאן.

מכשיר כרטיס האשראי לא עבד במלון ונאלצתי ללכת ולהחליף כסף. לכל מקרה כדי שלא אתקע. בסניפי הבנק השכונתיים לא מחליפים מטבע זר ונאלצתי ללכת לקצה השני של העיר לסניף מרכזי כדי לבצע את ההחלפה. אחרי עמידה ארוכה בתור, הגעתי לפקידה. מלאתי טפסים, היא התקשרה לבנק המרכזי לבקש שערים, הביאה עוד פקידה שתבדוק, צילמה דרכון, מלאתי טפסים כבר אמרתי? מספר נעלים של סבתא שלי הם לא ביקשו. נראה לי שזה הדבר היחיד שברח להם מהתחקיר. אם הייתי יודע שזה יהיה ככה הייתי מושך מהקיר. דקה ונגמר (לפחות ככה נראה לי) בלי לספר להם את קורות חיי.

גם בית כנסת יש להם, עם עיטור של מגן דוד בסגנות רצועת קשירה קלטית.

גם אתר זיכרון יפה לעובדי העיריה שנפטרו (במילוי תפקידם וגם אחרי). אומנות רחוב מרשימה.

במלון הספקתי לקרוא ספר של הסופרת של "אדונית התבלינים". ספר שלישי אחרי השניים שקראתי בערבים בדרבן – אחד על התכנון העירוני של יוהנסבורג והשני דמיוני על תקופת כיבוש מצריים ע"י החיקסוס. זה היתרון של לינה במקומות כמו המקומות בהם אני ישן. אנשים קונים ספרים ומשאירים אותם כדי להקל על המשקל של התיקים.

האטרקציה העיקרית ביום השני (למעשה השלישי, אם לוקחים את היום הראשון שהגעתי ב9 כיום מלא), הייתה מבשלת הבירה בשם Bridge Street. מבשלת בוטיק עם בר ומסעדה. ביקשתי סיור וטעימות וכיוון שלא נרשמתי מראש לסיור כזה, בעל המבשלה עשה לי סיור פרטי עם הסברים וטעימות.

הכל היה נהדר, כולל הסיידר והכי מצא חן בעיני ה Black Dragon Stout ממנו שתיתי מיד כוס מלאה. רק שליש, בכל זאת עדיין מוקדם בבוקר.

סתם גרפיטי יפה על קיר תמך

דפנות של מוניות ישנות

ועוד גליונות מתכת שנראים כמו חוברת ציור של מישהו, על גרם מדרגות במרכז העיר.

ועדת קישוט של העירייה פעילה, יצירתית ובעלת טעם טוב.

קצת לפני שעליתי על האוטובוס כדי לבלות עוד לילה בדרכים, מצאתי מצבה לזכרם של כל יורדי הים שחיפשו את Prester John, עם תאריך מוזר שנראה לי טעות – 1145 עד 1646.

כשחזרתי לזמביה, חיפשתי מי זה היה. מעניין מאוד. מסתבר שהייתה אגדה שהיה שליט כזה במזרח. נוצרי. שהצלבנים חשבו שהוא אוטוטו בא להציל אותם מידי המוסלמים. יש חוקרים שחושבים שהכוונה הייתה לג'ינגי'ס חאן שהיה סובלני לכל הדתות וכנראה הייתה לו גם אשה נוצריה. אחרים המציאו קשרים לכל מיני ממלכות בכל מיני מקומות, ביניהם אתיופיה הנוצרית. על חיפושים אחריו בדרום אפריקה לא קראתי. אני גם לא מבין את תאריך סיום החיפושים. מה קרה, ב 1646 מצאו אותו? והוא נעלם שוב?

מי שבא לו לחפש את התשובות לשאלות האלה מוזמן, ומתבקש לעדכן אותי.

אני כותב את הפוסט הזה בקיגלי, רואנדה, קצת לפני הטיסה בחזרה ללוסקה. יש לי עוד 3 פוסטים בקנה ואני מתקשה למצוא זמן לכתוב אותם. מלחיץ.