Antsirabe

זהו. הצלחתי לצאת מטנה. לקחתי מונית לתחנה המרכזית דרום. נסיעה של חצי שעה בפקקים. סיפרו לי שזו השכונה הכי אלימה בעיר.

עוד לפני שמגיעים, תוך כדי נסיעה, שתדלן פותח את הדלת של המונית, כדי לעזור לי להגיע למיניבוס החביב עליו. למעלה מחמישה אנשים "עוזרים" לי לנהל משא ומתן עם הנהג. אני לא רוצה לשים את התרמיל על הגג. מי יודע אם אראה אותו יותר אם הוא ייסע שם למעלה. אנחנו מסכמים שאני משלם שני מקומות ליד הנהג והתרמיל נשאר איתי. מאוד נוח ולא יקר בכלל.

נוסעים כשהאוטו מתמלא. עשר מכוניות חונות במקביל ואין סדר. ז"א שהמכוניות מתמלאות במקביל. יושבות כל המכוניות האלו, חצי מלאות ואף אחד לא זז.

מגיע נוסע, מתנפלים עליו שבעה אנשים ומושכים לו את התיק לכיוון של המכונית שלהם. מסכן אחד, כמעט קרעו לו את התיק. לקח שעתיים לזוז. בקטנה.

נוסעים על ה - N7. לא יודע איך הגיעו למספר הזה. במדגסקר שני כבישים בין עירוניים עם טאנה ב’צטלבות. אז איך שבע. צריך להיות מקסימום ארבעה, אם מחלקים את הכבישים לשניים משני הצדדים של עיר הבירה.

ההתחלה די משעממת. לא הבנתי למה הנהג פרט שטר גדול לקטנים לפני התחלת הנסיעה. נראה לי מוזר. היה הגיוני בעיני שיעשה ההפך. כל כמה ק"מ בדיקה משטרתית. עכשיו אני מבין. אבל לא הבנתי מתי כן משלמים להם ומתי לא ובייחוד איך יודעים. את הנהג לא שאלתי. נראה לי שהוא לא יודע צרפתית.

השעמום הזה מעורר בי את החשד שאולי כבר התרגלתי, אולי אני מטייל כבר יותר מידי והכל נראה לי אותו הדבר. אני לא מספיק לעבד את המחשבה הזו עד הסוף והנוף מתחיל להיות יותר ירוק, יותר הררי. מקסים. אני מנסה לחשוב מתי הייתה לי נסיעה יותר מהנה מזו ולא מצליח להיזכר בדבר כזה. זנזיבר הייתה אחרת לגמרי. די הזכירה לי את החצר האחורית של גואה, קצת כמו סלבדור. הדרך בין ארושה לדאר הייתה שטוחה ורחבת ידיים. משהו אחר. רואנדה הייתה גם היא הררית אבל אחרת. אולי חלקים מהטיול בדרום אפריקה.

הכביש אמנם דו מסלולי אבל מסלולים צרים למדי. הנהג נוהג מוזר משהו. כשיש מקומות שאפשר להרביץ מהירות הוא דווקא איטי. בשטחים עירוניים יחסית הוא ממהר, הכל כדי לעבור ולהעלם. בטח עוצם עיניים בסיבובים כדי לא להיבהל.

חורשות אורנים מזן שאני לא מכיר. לוכדים בהם שרף. הייתי מת למצוא משהו כמו הרדזינה היוונית, אבל הם משתמשים בשרף סתם ליצירת הפחמים. לא הבנתי איך.

משטחי דשא ענקיים ליד הנחלים מכוסים כולם בבגדים צבעוניים. כנראה שלא מאמינים פה בחבלי כביסה.

נוחתים בתחנה המרכזית של אנטסירבה שנמצאת בקצה הצפוני של העיר. מכאן ממשיכים בריקשות, או כאלה של אופניים או כאלה של דו רגליים. אני בוחר בסוג הראשון. בחור צעיר נחמד וחבר שלו מגיע להציע לי טיול של שבוע. יש לו תעודת מדריך מוסמך. אגודת המדריכים של אנטסירבה. כמו אגודת המדריכים של פתח תקווה כזה. הם שניהם נראים לי אמינים. אני משלם לשניהם מקדמות ומקבל קבלות.

למחרת ג'ורג' אסף אותי עם ריקשה ממונעת, הודית כזו. נוסעים לכפר קרוב. היום הוא חג שמתרחש פעם בשבע שנים בו לוקחים את המתים לטייל.

הדרך קשה והריקשה מתפתלת בין הבורות והאבנים. רכב 4X4 לא היה עושה את זה יותר טוב. אני מתחיל לקבל מושג אמיתי וקרוב על הדרכים באי הזה. כמו שכתבתי בפוסט הקודם היה לי קשה להאמין שהמצב הוא כזה. אבל, עובדה.

מגיעים לכפר.

זה הרחוב הראשי.

אנחנו חונים ליד הכנסייה של הכפר.

קודם כל חייבים להשתתף בסעודה החגיגית. אנחנו מביאים בקבוק רום ובחגיגיות נותנים אותו למוכתר. אחרי תודות הוא רושם את השי ואנחנו מחכים שיכניסו אותנו לחדר האוכל.

ספסלים לאורך שני טורי שולחנות. מחכים בסבלנות שיגישו את האורז והבשר. האנשים באי עניים וזו הזדמנות למלא את החסר. טעמתי מהאורז כף אחת ובבשר לא נגעתי. לא נראה לי. גם ממי האורז שחילקו לקינוח התעלמתי.

כשכולם מסיימים, ראש הכפר בא להודות לכל הנוכחים על שבאנו לחלוק איתם את השמחה, וקדימה עוד מחזור של אוכלים.

בינתיים, שותים רום, בירה ומחכים. אני עושה סיבוב קצר בכפר. חלקות הגידול קטנות ובחלקן מגדלים לבנים. ז"א, נותנים לבוץ לשקוע ואחר כך כורים אותו ומייצרים לבנים.

החגיגה מתחילה רק בשתיים אחרי הצהריים. בינתיים, מסתובבת גם קבוצה של מנגנים בין הבתים ומנגנים קטע לכל משפחה שמשתתפת בריקודים.

האמת שהיא התחילה באופן מעשי יום קודם. המשפחה שמרכיבה את תושבי הכפר הלכה לקבר המשפחתי וקראה בשמות של כל המתים. הם מאמינים שאם שוכחים מישהו, הוא לא יגיע לחגיגה ולא ימצאו את גופתו.

בשעה היעודה, כולם הולכים לקבר ומוציאים את הגופות.

שמים בחוץ ועוטפים אותן מחדש

חגיגה שלמה. תזמורת וריקודים. כמובן שלא שוכחים לכתוב על החבילה את השם כדי לא להתבלבל. תערובת של גופות, אנשים רוקדים, ארטי-קרטיב וקוקה קולה.

את מה שהזקן סיפר על הגופה העטופה שלרגליו לא הבנתי.

לפני סיום, עולים על הקבר כל המכובדים, שרים את ההמנון, מישהו מברך ואחרי זה הופעה של הליצן של הכפר.

אחרי זה לוקחים את הגופה, שמים בארון כדי שיהיה יותר קל לטייל איתה בתהלוכה מסביב לקבר. לזה כבר לא נשארתי.

אני כמובן אטרקציה. לא בטוח שהיה בכפר לבן אי פעם. אולי חוץ ממיסיונרים. בין אלו שבאים לדבר איתי, בחור צעיר שמדבר גם אנגלית. הוא ואחותו מורמונים. המיסיונרים הצליחו איתו.

הוא אומר שאצלם מקובל שהטקס הזה מקורו ביהדות דווקא. עובדה שאת העצמות של יעקב העלו מארץ מצריים. אני נותן לו הרצאה קצרה על מנהגי הקבורה בימי בית ראשון ועומד על כמה הבדלים זניחים במנהגים.

הקבר בפנים דווקא מעלה הרבה דברים משותפים.

חוזרים למלון. המדריך שאמור לקחת אותי למחרת מגיע להגיד שהקבוצה הבריזה לו.

הצעתי אלטרנטיבה שיותר מתאימה לי ממה שהיה לו בראש ואנחנו יוצאים לדרך מחר בבוקר.