הפלגה על הזמבזי

ביום השלישי בליוינגסטון עשיתי מה שתיירים מערביים עושים: טיסה והליקופטר והפלגה על הנהר.

תמונה אחת מהטיסה פרסמתי בפוסט הקודם. הטיסה כולה 15 דקות והחלטתי אחרי כמה תמונות שאני צריך לבחור בין לצלם ובין ליהנות מהנוף ובחרתי בדרך השנייה.

הטיסה שרפה לי את כל הבוקר ואחרי הצהריים באו לקחת אותי מהמלון להפלגה. בחרתי בסירה "עממית" עם מקומיים ותיירים ממדינות "לא מפותחות". נראה לי יותר נחמד ואכן צדקתי. סירת התיירים הלבנים נראתה יותר סטרילית וקרה.

לעומת זאת הסירה שלנו – שני בידונים ממתכת,

מעליהם משטחי מתכת (2 קומות),

וחפלה כל ההפלגה. טבח שעבד קשה על הבשרים

עם הנקניקייה הדרום אפריקאית (Boerewors) כלומר, נקניקיה של איכרים (בורים).

אכול ושתו כפי יכולתך (ע"ע למה קניתי גביע קטן של גלידה איטלקית ביום הזה).

האוכלוסייה מגווונת, הודים שהביאו אוכל שלהם, ערבים (לא בדקתי מאין – לא רוצה להסתבך) עם נשים מכוסות מצויידות ברעלה עם חריץ בגובה האישון אבל גם דרך החריץ הזה ראו שהן מכוערות, זוג מניו זילנד שמלמד בקטאר ובאו לחופשה וכמובן הרבה מקומיים.

שתי בנות הגיעו לחופשה מלוסקה. עובדות באחד מערוצי הטלוויזיה.

שעתיים וחצי של הפלגה, בעיקר של שתייה ואוכל, נחיריים של היפופוטמים ציפור יפה דומה לקורמוראן (אבל לבנה) וקרוקודילון מתחרדן שאני לא בטוח שהוא לא היה מפלסטיק כדי שהתיירים לא יתבאסו שלא ראו כלום.

עד השקיעה.

למחרת עליתי על אוטובוס ללוסקה באור יום. 7 שעות די משעממות. נוף מונוטוני שחוזר על עצמו. הנהג עם דרגות של קולונל, כמו קברניט של מטוס. הדרגות הצדיקו את עצמן. הוא באמת היה נהג טוב.

Victoria Falls

 לא יודע למה האנגלים ציינו את נפילתה של ויקטוריה (במדרגות?) אבל המקומיים קוראים למפלים Mosi-oa-Tunya (העשן הרועם), שם יותר מוצלח לדעתי ומשקף את המציאות. אפשר לראות את עמוד "העשן" של הרסס (במרכז התמונה) של המפלים ממש מרחוק (קשה לי לכתוב "מפל" ביחיד, זה לא נראה מתאים).

חשבתי שאחרי איסלנד, שם לכל אחד יש מפל בחצר האחורית, אתלהב פחות. אבל, זה משהו אחר. קיר / שבר באמצע נהר רחב והמון המון (עוד המון אחד) מים נופלים ומרססים את כל הסביבה.

מונית שרות מהעיר לכניסה לפארק עולה פחות מדולר. בכניסה, תור לא קצר בדלת הראשית וליד הכניסה עוד דוכן והאיש שעומד שם נראה מחזיק בכרטיסים לפארק. אין אף אחד לידו. אני ניגש לשאול מה ההבדל בדוכנים. אין, הוא אומר לי. הכל אותו הדבר. אז למה אין תור פה? אני שואל. הוא מושך בכתפיים. לא מעניין אותו. אני קונה כרטיס והכל בסדר. מוזר. אני נכנס לפארק המגודר. והולך בעקבות השלטים. משפחה של בבונים מטיילת גם היא ומשתלבת בין האנשים ומתעלמת מהם במופגן. לא נראה לי שהם קנו כרטיסים.

אחרי כמה מטרים דוכן להשכרת מעילי גשם. המעילים רטובים משני הצדדים ולכן הם משכירים עוד שכבה מפלסטיק. אני מוותר על השכבה הנוספת. רק חשוב לי שהמצלמה והתיק יישארו יבשים. לדעתי החלטה נכונה. גם ככה כל מי שראיתי יצא רטוב מהסיפור הזה. מה שהיה שונה בין האנשים היה רמת הזרימה של המים על הגוף. מי שהיה בלי מעיל גשם, נרטב עד לשד עצמותיו, הוא וכל מה שהיה עליו. כאמור, עם מעיל גשם אחד, התיק נשאר יבש. עם המעיל והמעיל הנוסף דמוי שקית ניילון גדולה – אולי קצת פחות מים, לא בטוח. ההליכה ברסס, קרוב למפלים גורמת לזרימת מים גם בתוך המעיל (כי החלטתי שאני הולך עם ראש גלוי). הייתי מוכן לזה – בגדים קלים ונדיפים.

על הגשר, לא העזתי להוציא את המצלמה, אפשר לצלם רק עם מצלמת צלילה. זה לא רסס, זו מקלחת. גם מרחוק רואים את המים שהולכים בהם.

>

אחרי סיבוב קצר ממש אבל ממש קרוב למפלים, הלכתי לאטרקציה לא פחות מעניינת שנקראת "סיר רותח". המים פורצים דרך פתח צר מאוד לשבר מקביל, שם הם נתקלים בקיר ומסתובבים במספר מערבולות אימתניות לפני שהם ממשיכים הלאה, מתחת לגשר, עוד סיבוב (הפעם בזימבבואה – המפלים הם בגבול) והלאה בגבול שבין שתי המדינות לכיוון הים.

לצורך כך יורדים מהמפלס העליון של המפלים למפלס התחתון.

עוד תמונה לאלבום אנשים מצלמים" בפייסבוק שלי,

הרהורים וקצת מנוחה לפני העלייה התלולה.

קצת מזכיר לי את הירידה ללוע הר הגעש בסתישע אבל אחרת, כי יש גשר גדול ממול ממנו אנשים עושים באנג'י כל הזמן.

מהאוויר רואים את כל הסיפור הזה: המפלים שמסתתרים מאחורי הרסס בחלק העליון של התמונה ו"הסיר הרותח" מאחורי החלק הימני של הגשר. אחרי שפירסמתי את הפוסט הזה מצאתי תמונה יותר יפה. גם צילם באויר החופשי ולא דרך חלון כמוני וגם עיבוד תמונה יותר מוצלח.

ביציאה, בבון מוצא בקבוק קולה, והסתום הזה שופך את הקולה על הרצפה בשלוקים קטנים ומלקק. לא יכול לבקש קש?

אני הולך לכיוון של הגשר. הגשר עצמו לא שייך לאף מדינה אבל רצו שאלך להוציא ויזה זמנית לזימבבווה. תור ופקידים, לא בשבילי. וויתרתי.