יום חמישי, 23 בפברואר 2012

Auroville

הישוב הקהילתי הזה מיוחד במינו בהודו ובעולם כולו. ל-”אמא" (כך כולם קוראים לה) היה חלום:



היא קיבלה תמיכה עולמית ואפילו הצליחה להעביר את החלום שלה לידי ביצוע.
בלב האיזור הצחיח הזה, היא מצאה פיקוס בנגלי ענק בקוטר של 50 מ',


והחליטה שמסביבו יבנו את הקהילה.
העץ נחשב לקדוש בהודו ומתאפיין בשורשי האוויר שיורדים לאדמה ומייצרים את ההמשך של העץ כשורשים רגילים.


ליד העץ, בנו מרכז למדיטציה. כיוון שאני לא בקטע הזה אין לי מושג מה זה אומר. המבנה מאוד מרשים. בשביל להכנס צריך תיאום מראש ובאים בחמש בבוקר. גם סתם לראות אותו מרחוק יש אדמיניסטרציה – לקבל אישור מעבר ולראות סרט על הקהילה (שלצערי לא ראיתי כי לא הגעתי בזמן הנכון).
הוא אמור לדמות את פרח הלוטוס בשיא פריחתו אבל לי הוא נראה הכלאה בין כדור גולף וחללית אם של חייזרים.


חיפשתי אנשים ירוקים קטנים בגינה המקסימה שמסביב למבנה ולא ראיתי.



למקום הגעתי עם ריקשה מפונדישרי. את סימון הפניה רואים ממרחק גדול (של מטר, אם יודעים מה לחפש).


פגשתי את יובל, ישראלי שגר במקום, שהכרתי לפני כמה שנים בארץ.
למרות ההתראה הקצרה (שלחתי לו מייל שאני מגיע כמה שעות לפני) הוא ארח אותי לצהריים והסביר לי באריכות על החיים במקום.

בארבע אחרי הצהריים, התחיל סיור ב Sadhana Forrest. מקום שמנוהל ע"י אבירם שהקים את החווה ועוסק בשימור/שיקום קרקע ויערנות.

הוא עושה פה עבודה נהדרת של פיתוח הסביבה שהיתה פעם מיוערת וכמו שאר האיזור כוסח לגמרי ולא נשארו בו הרבה עצים, למעט שיחי שיטה שמידי פעם מצליחים להגיע לגודל של עץ.
הוא מנסה להחיות סוגי עצים שהיו פה פעם ונכחדו, להשאיר את כל המים קרוב למקום נפילתם, ומשתמש בשיטות שתילה שמאפשרות לשתילים חדשים להחזיק מעמד ביובש הזה.


הם מבשלים בתנור jet stove שנקרא גם rocket stove שהצעתי להשתמש גם בכפרים שעבדנו בהם בנפאל. השריפה הרבה יותר יעילה משבתנור עץ רגיל ויש פחות עשן.
אבל צריך להכיר בזה שפחות עשן יותר טוב לריאות וזה לא תמיד פשוט לשכנע. לפחות בנפאל זה קשה.


כשאין מספיק חשמל כשמעונן והתאים הסולריים לא מספיקים אז מייצרים חשמל מאופניים מקושרים לאלטרנטור,


בנוסף לכל, יש גם דוגמא לבית עשוי משקי חול, שמתאים למקומות בהם יש הפרשי טמפרטורה גדול בין יום ולילה (לא כאן, אבל ההדגמה היא לצרכים חינוכיים).
הם גם מעבירים קורסים בחקלאות ברת קיימא ויש להם גם תוכנית שגרירים שהם תומכים בה – למי שמעוניין לקיים את העקרונות שלם במדינה שלו.


אחרי הרצאה קצרה וסיור בשטח חזרנו לבית גדול מדהים שעשוי מבמבוק, ששרד את הטייפון שהיה פה בסוף שנה שעברה.
לא כל הבתים מסביב לבית הגדול הצליחו לשרוד ועכשיו בונים אותם מחדש עם יסודות מעמודי גרניט קצרים יותר ועבים יותר.


בבית הגדול ראינו סרט על האיש ש"הלוחש לסוסים" נכתב עליו פחות או יותר וראינו גם הצגה של ילדים מקומיים. העצמת ילדים תוך שימוש בתיאטרון היה לנו גם בקטמנדו והיה מעניין להשוות.



בסוף ההצגה אחד ממדריכי הנוער עשה חיקוי יפה של מיקל ג'קסון וקיבלנו ארוחת ערב.
כל המתנדבים של היער עמדו בשורה בין האורחים והעבירו מהאחד לשני את הצלחות.
היה משעשע וטעים.


הזכיר לי סיפור של אבא שלי שהיה פעם בארוחת ערב כזו בצרפת בה הביאו כל מזלג בנפרד מסיבה רוחנית כלשהי.
בכלל, המתנדבים מתייחסים אל אבירם כאל גורו קדוש כזה.
הוא הזמין אותנו לבקר ולהרגיש בבית אבל שאמרתי לו שאני רוצה להשאר שם שבועיים אז הוא אמר שאי אפשר, רק למינימום של חודש.
הוא גם סיפר שלמקום אין גדרות בעיקרון, כדי שכולם יוכלו להגיע, ללמוד ולהרגיש בבית. זה היה רגע אחרי שביקש מאחד מהמתנדבים להביא את המפתח לשער.
לא עושה רושם שהוא מרגיש סתירה בין הדברים. לי זה קצת צרם.
הזכיר לי את ההצגה על I AM שהשתתפתי בה בעשור לתמרת.

אבל, למרות זה, אני באמת חושב שהוא עושה דברים חשובים. פילוסופיית העולם שלו דומה לשלי ברובה (למעט הטבעוניות) והוא גם יוזם ועובד קשה, אז אם זה מה שגורם לדברים להעשות אז כל הכבוד לו !!!

בין עשרות האורחים שהגיעו לסיור היו כמובן כמה ישראלים ואחד מהם עזר לי למצוא חדר מחוץ לקהילה.

בבוקר, לפני ההליכה לישוב, שתיתי לי מי קוקוס. המוכר ראה שיש לי מצלמה ביד והתעקש שאצלם אותו. תופעה שהכרתי גם מנפאל. סתם בשביל שיהיה בתמונה כלשהי, הרי אין לי דרך לשלוח לו אותה ואין לו דרך לראות אותה. אפילו לא התעניין לראות איך היא יצאה.

עצי הקוקוס הם העצים שסבלו הכי הרבה מהסופה כי כי כמו כל הדקליים יש להם שורשים קצרים במיוחד.


היום הזה היה מוקדש לשיטות בניה. הלכתי למכון למחקרי האדמה. בהתחלה חשבתי להרשם לקורס בניה בטכניקה מסויימת. דיברתי ארוכות בטלפון באנגלית עם המזכיר של המכון. כשהגענו לנושא ההרשמה, עברנו לעברית. עוד ישראלי אחד. בערך. דניאל עלה מרוסיה, היה בישראל 15 שנה ועכשיו גר באורוויל. כיוון שהמכון צרפתי, הוא מדבר אנגלית במבטא צרפתי.
לא הייתי שלם עם הבחירה של הקורס והלכתי לראות במה מדובר ואכן, מה שבאמת עניין אותי – בניה מלבנים דחוסות, הקורס בדיוק נגמר.
וויתרתי על הקורס שדיברנו עליו ובמקום זה קניתי את הספר (בעותק רך כמובן. גם בגלל המשקל שלא רציתי לסחוב וגם בגלל יערות הגשם באמזונס וגם בגלל זה שאני בגמילה מלקנות ספרים). אולי אלך לקורס בתחילת אפריל. נחייה ונראה. בכל מקרה, בטח אקדיש פוסט שלם על הנושא אז נוותר על זה כרגע.

במכון פגשתי צעיר מ Durban דרום אפריקה, שם ביליתי 3 שנים בתור ילד, והוא הפנה אותי לכמה מקומות מעניינים בסביבה. את הרחוב בו גרתי הוא לא הכיר ובשם של השכונה בה גרנו נזכרתי רק אחרי שנפרדנו.

המקום הראשון נקרא International House שמשמש מרכז למדיטציה ויוגה.
שני הבניינים הראשיים לא מעניינים כמו המקלחת בחוץ ועוד בית על גלגלים שנמצא בחצר.




המקלחת בנוייה מקליפה דקה,


והפנים נראים ככה.


הציפוי הפנימי בנוי ממראות שבורות שעושות אפקט מדהים למתקלח ולאלו שסתם מסתכלים כמוני.


יש שימוש חוזר בנורות ישנות כאלמנט דקורטיבי יפה מאוד. מבפנים,

ומבחוץ.


עוד מקום מעניין היה "המפעל" לייצור בלוקים. כאמור אכתוב על זה פוסט נפרד.

בערב, הלכתי לאחד מהמופעים הרבים שמתקיימים בקהילה.
שתי רקדניות צרפתיות (ככה נראה לי) במבחר ריקודים הודים, בשיתוף עם להקת תלמידות צעירות הודיות מקומיות.



נשארתי במקום עוד יומיים, בעיקר כי רציתי לראות עוד קצת ולבקר בבית חרושת שמייצר את המכונה הידנית לייצור בלוקים ונפלתי על יום ראשון שבו המפעל סגור.
למחרת הלכתי למפעל ודיברתי עם המנהל, שוויצרי לשעבר שכבר שנים גר במקום. קיבלתי ממנו אינפורמציה מפורטת. צריך להמשיך ולראות מה אפשר לעשות עם זה.

חוץ מזה, יש הרבה חקלאות אורגנית וגם ראיתי עוד דברים יפים, אבל הדבר הכי מרשים היה שימוש במערבולת מים בתור פסל דינאמי סביבתי.

יום שבת, 18 בפברואר 2012

רגע של קדושה


2005. הודו. דרמסאלה. במקדש של הדלאי למה. אחרי הנפאליות המשתתחוות לפני הפסל מאות פעמים אפיים ארצה ותלמידי חכמים בחברותא שמסיימים כל טיעון במין מחיאת ידיים טקסית, נכנסתי בחרדת קודש למקדש, לתפילה הבודהיסטית הראשונה שלי.
במרכז החדר, נזירים בגלימה האדומה, ממלמלים את התפילה שלהם, קוראים מחתיכות נייר בצורת סרגל.
אני לא מבין שום דבר אבל גם בבית כנסת אני לא מבין, אז זה בסדר.
מסביב יושבים הזרים שבאו לחזות במחזה, שומרים על דממת מוות.

פתאום צלצול פלאפון. אני נחרד. איזה אורח לא מכבד את המקום? את האירוע?
בשם כל הזרים, ממש לא נעים לי.

ואז אחד הנזירים מוציא את המכשיר מהגלימה שלו ואומר בקול רם: "הלו?”

מסתבר שגם אנשים שעושים עבודת קודש הם בסך הכל אנשים.

נזכרתי בסיפור הזה בגלל שני אנשים שפגשתי בטיול הזה, אחד בנפאל ואחד בהודו, שעושים עבודת קודש גם באידיאולוגיה וגם במעשה אבל כשזה מגיע לנושאים פרקטיים (נושאים מנהלתיים), הם שוכחים ממה שאמרו לפני שנייה ומתנהגים כבני אדם רגילים, עם דפוס מחשבה "רגיל", בעל אינטרסים ארציים לחלוטין.
אז תלוי איך רוצים להסתכל על זה – להגיד שהם אנשים צרי אופק שמקובעים בתפיסות עולם ובהרגלים שלהם ולא מסוגלים להסתכל מסביב ולצדדים ולנצל הזדמנויות, או ההפך – שגם אנשים קטנים וצרי אופק מסוגלים לבצע עבודת קודש. הבחירה היא של המתבונן.

הגעתי לפונדישרי – מושבה צרפתית לשעבר. יש הרבה תיירים צרפתים, בתים בסגנון צרפתי ברחובות עם שמות צרפתיים וראו פלא, הרחובות מוארים בלילה.



אבל זו עדיין הודו. ושלא נשכח את הקדושה – הנה לקסמי, הבבא סאלי המקומית, נותנת ברכה לאחד מהמתפללים במקדש.




יום שלישי, 14 בפברואר 2012

מארץ הצ'יאה לארץ הצ'אי


הטיול הזה להודו התחיל למעשה עוד בקטמנדו. נגמר להם הדיו לחותמות בשגרירות הודו בנפאל, אז הדרכונים הגיעו בשעה איחור. להזכיר לי לאן אני נוסע.
בתור, פגשתי איטלקי שמתכנן עם עוד שני חברים שלו, ללכת את דרך המשי מניו דלהי הביתה לאיטליה דרך פקיסטאן, אפגניסטאן, איראן, תורכיה, ומשם דרומה לאורך חופי הים התיכון עד לספרד, ומשם הביתה לאיזה כפר קטן בצפון איטליה.
אם הוא היה עושה את המסלול הצפוני יותר, אולי הייתי מצטרף אליו. מה שמביא לי רעיון אולי לטיול הבא. אם יאיר פרג'ון היה יכול לקנות גמל ושק אורז ולהסתובב בסיני אולי זה רעיון לא רע. צריך לבדוק.

אחרי שסיימתי להכניס את כל התיעוד של האיזור שלנו ל"ויקי" שהכנתי ל"תבל בצדק",אמרתי שלום לכל מי שנשאר בבית הגדול בקטמנדו ואופן לא מודע התנגנה לי בראש המנגינה של "צלילי המוזיקה" כשכולם אומרים שלום על הבמה ונעלמים אחד אחד.
מאוד מתאים לאווירה שהייתי בה.

הרבה לא ישנתי בלילה של הטיסה. תופעה שגיליתי כבר בקריביים - כשאני שם שעון מעורר אני ישן רע מאוד. בשלוש לפנות בוקר נמאס לי להסתובב במיטה מצד לצד, כך שהגעתי שלושת רבעי שעה לפני השעה שהייתי אמור להגיע ולפני ששדה התעופה קם משנת הלילה
נהג הטקסי ("סוזוקי מרוטי מרוטה") בחר בדרך הקצרה למרות שהיינו ממש קרובים לכביש הטבעת שהיה מביא אותנו צ'יק צאק לשדה. אם הוא היה סופר גם את הדרך שעשינו למעלה ולמטה במיליון הבורות שעברנו בדרך ושהוא הקפיד לא לדלג על אף אחד, הוא היה מגלה שעברנו הרבה יותר.

את כל תהליכי המעבר בשדה התעופה עשיתי פעמיים. בכל מקום הם שכחו להחתים את הטפסים שלי ונאלצתי לחזור ולעשות את הבדיקות שוב. "מוקדם בבוקר" אמרו בחיוך. גם אני חייכתי והכל היה בסזר.
בדלהי נפלתי על זוכת התחרות דיילת האיטית בעולם. שעה וחצי צ'ק-אין ועברתי אותה.

פירסומת לספרי דיאטה בחנות ספרים כוללת גם משקל. אני עולה עליו. ירדתי 4 קילו? כתוב שהמשקל לא מדוייק ואני יודע שירדתי קצת אבל 4? נראה מוגזם.

הטיסה שלי מדלהי לצ'נאי בוטלה אז עליתי על אחרת אחרת. ז"א שש שעות בשדה התעופה של דלהי.התוכנית שלי להגיע לצ'נאי עוד באור יום נזרקה לפח.
מקום משונה צ'נאי. יש אור ברחובות בלילה. לא רגיל לזה. לקחתי אוטובוס העירה. לא נורא יקר. אני לא בטח שלונלי פלנט כתב על האופציה הזו בכלל. האנשים באוטובוס נורא נחמדים.
אחת מהם הייתה בסמינר דתי בירושליים לתקופה של חודשיים. יש הרבה נוצרים בעיר. רואים את התמונה של השכן מנצרת לא מעט בשביל הודו.
עוד משהו. אמרתי שאלמד דבנגרי - הכתיב הנפאלי, כי גם ההינדים משתמשים בו וזה ישמש אותי בטיול הזה.
ידעתי שאני הולך למקום שלא מדברים בו הינדי אלא טמיל ושפות אחרות אבל שכחתי מהאופציה שגם הכתיב יהיה אחר. איזה באסה. לא שעמדתי בהחלטה שלי ללמוד נפאלי או דבנגרי כמו שהבטחתי לעצמי, אבל בכל זאת. אף אות לא מזכירה לי כלום.
לרחוב קוראים סלי. מעניין אם "רחוב" מרידור היה פה. היה יכול להיות די משעשע.

סיבוב קצר לחפש מלון. ההצקות של נהגי הריקשה מזכירים לי שלמרות מה שחשתי באוטובוס אני עדיין בהודו. מקלחת ונופל למיטה.
האיזור לא משגע בלשון המעטה אז בבוקר אני מחפש מלון חדש. עוד פעם הנהגים המציקים האלה. מתעלמים והכל בסדר. הולך לאיזור מומלץ ע"י לונלי פלנט. לא טוב בהרבה מהאיזור הקודם.

אני מלון טוב, מעט יותר יקר מהמלון הקודם אבל הרבה יותר נקי ומסודר. כמו בכל מקום בהודו, המלון צריך לצלם את הדרכון והויזה.מנהל המלון מתנצל שאין חשמל שעה אחת ביום והוא לא יכול לצלם כרגע.
הצחקתם אותי, שעה? אני רגיל לחשמל 10 שעות ביממה מקטמנדו.

אני חוזר לחדר. מסתפר ובתום השעה יורד,אחרי מקלחת שניה מתוך ארבע ביום הזה. חם ולח נורא. ברוך הבא להודו - מסאלה של רכבות ומבנים יפים.



אני מטייל ארבע שעות וחוזר למלון לעוד מקלחת.
העיר היא עיר נמל אבל אין טיילת כמו שהיית מצפה במקום כזה.
לעומת זאת, יש להם מצבה לזכרם של החיילים ההודים שנלחמו בארץ במלחמת העולם הראשונה. בקרבות בעזה, בשרון ומגידו.



רכבות, כבר אמרתי, חלק חשוב ביותר של הודו. אפילו קרונות רק לנשים. לשמור עליהם, לא כמו בבית שמש ובאוטובוסים למהדרין.




הודו היא ארץ של ניגודים. למי שצריך תזכורת, תראו איך נראה הכניסה לCT ו MRI. וזו כאמור ארץ שמשגרת לווינים לחלל ופיתחה לה פצצת אטום.



אני פוגש מהנדס איטלקי שעובד בבניה של הרכבת התחתית פה. תל אביב שומעת? מתי זה יקרה אצלנו?
האיטלקית שלי טובה מהאנגלית שלו. איך הוא מצליח לעבוד פה אני לא יודע.



הבנין היפה ברקע הוא תחנת הרכבת. הנה עוד אחד.




אני הולך להזמין סיור מאורגן למפלאלרם. כמו בכל דבר בהודו - יש למלא המון טפסים וכמובן אין עודף. אני מנסה לשלם בדיוק. לא הולך. מישהו לוקח את הכסף והולך לחפש לפרוט את הכסף.

לגבי הטיול ל Mamallapuram או Mahabalipuram (לכל עיר בהודו יש כמה שמות, לפי השפה, התקופה, מה שבא לכם) יש לי רגשות מעורבים. מעניין אבל פחות ממה שציפיתי.
הכי הרשים אותי השלט על איסור שימוש בשקיות פלסטיק, הייחוד אחרי קטמנדו. השלט לחוד והמציאות לחוד. שוויצריה זה לא פה.




ניסיתי רבע שעה לצלם פרפרים מוזרים ולא הצלחתי וגם לא את הסנאים. לא ידעתי שיש סנאים שחיים בטמפרטורות כאלה.

יום רביעי, 8 בפברואר 2012

שלום לך קטמנדו, שלום לך נפאל

שלום ולהתראות. אני מקווה לחזור לכאן ולטייל קצת יותר.
עכשיו קר, ירד היום גשם אחרי יותר מחודש. ט"ו בשבט. אפילו פה יודעים את זה. כולם נסעו לנטיעות ואני נשארתי בבית. נתפס לי הגב אתמול ואני צריך את המנוחה הזו.

אמרתי הרבה פעמים שלום ולהתראות ב-15 החודשים האחרונים והפעם זה לא שונה. היה טוב, מאוד נהניתי ויש הרבה זכרונות. יש לי עוד הרבה תמונות שאולי הייתי מעלה לבלוג הזה עוד קודם, אם היה חשמל, אם היה אינטרנט כשהיה חשמל ... לא שאני מקטר, בעצם כן, אני אוהב לקטר. זה מדרבן לשנות את המצב ולעשות יותר. לפחות אותי.

אז מה היה לנו?

קודם כל על העבודה במחנה החורף בבתי הספר. קודם כל המנגינה שלוותה אותי כל פעם בדרך לפעילויות. העייטים (אין לי זיהוי אמיתי, כבר כתבתי על זה - מישהו מתנדב?) כתבו על חוטי החשמל מנגינה חדשה כל יום.

למתקשים - מפתח הסול בצד שמאל של התמונה לא באמת היה שם. זה תוספת של הדמיון שלי.

אני מסיים השבוע קורס שלמדתי online בנושא Participatory Monitoring and Evaluation. אחד מהדברים שלמדנו עליו הוא השקר של ארגוני הסיוע. ז"א לא ממש שקר. התמונות היפות של הדברים המקסימים שעובדים ועוזרים למסכני העולם עובדים כשמצלמים אותם - כמה ימים או אפילו חודשים אחרי ההתקנה שלהם. הבעייה העיקרית שבלי תחזוקה זה מפסיק לעבוד מהר מאוד. לאנשים אין את המודעות שאת המתנות שהם מקבלים הם צריכים לתחזק על חשבונם וזמנם - בעצמם. תורמים לא מוכנים בדרך כלל לתרום כסף או כל מה שזה יהיה לתחזוקה, בטח לא לדברים שלא הם תרמו את הכסף להקמה שלהם.
הדוגמא בשטח שלנו הם השרותים הניידים בחצר בית הספר. לא הצלחתי לקבל תשובה לגבי כמה זמן הם עבדו. אף אחד לא זוכר, אם הם עבדו באמת אחרי הטקס.
ואם כבר מדברים על חצר בית הספר בקולישוור - אז הנה מה קורה מאחרי (האין) הגדר, על גדת הנחל - שפיכה והפרדת הזבל באופן ידני. מגיעה משאית, שופכת את תכולתה ותריסר אנשים מפרידים את התכולה לפי סוגים. 70% אורגני, ועל החלק הזה אחראיות הפרות.

מתקן פח האשפה (שק עם במבוק) זה המצאה של סתיו ואתמרם. סתיו מספר שהוא עבד שעתיים עם מקל כדי לחפור את היסודות למתקן בשש בבוקר כדי שיהיה מוכן ל- campaign הזבל החגיגי. לכל פעילות כזו קוראים קמפיין. בהתחלה זה הלחיץ אותנו עד שקלטנו שמאחורי המילה הזו לא עומד משהו בסדר גודל של הבחירות בארה"ב אלא פעילות הרבה יותר קטנה ומצומצמת, כמו לדוגמא הקמפיין לרחצת ידיים לפני אוכל ואחרי יציאה מהשרותים (אם יש כאלה).
המנהל לא התלהב במיוחד מה finger washing campaign כמו שהוא קרא לזה אבל נתן לנו לשחק עם הילדים ליד מיכל המים המזרזף עם סבון שהבאנו להם באופן מיוחד מהבית.


למחנה החורף הילדים (בעיקר ילדות בעצם) הגיעו במיטב מחלצותיהן, והיה מצחיק לראות איך הן מתמודדות עם הבגדים היפים האלה במשחקים השונים.


ולפעמים הביא גם אח או אחות קטנה.
חלק הגיעו בבגדים יפים וחלק מלוכלכים מאוד וראו שגם הם עצמם לא התרחצו בחודשים האחרונים. אבל אם היו להם חורים בבגדים זה לא אומר שזה מהזנחה. אולי בגלל שככה נראה לפעמים חבל הכביסה. התמונה מסווימבו ולא מקלימטי - משכונת יוקרה אמיתית!!

טוב, אז תופעות מוזרות לא חסרות וזה הכייף של להסתובב ולהיות מופתע כל פעם מחדש. האמת לא מפתיע אותי לראות אנשים יושבים ומתחממים במדורה, דווקא בכביש השואן ולא על מדרכה. ראיתי דברים כאלה גם באקוואדור.
אנחנו התחממנו מידי ערב לאורם של הנרות בחדר האוכל שלנו. חשמל לא היה לנו רב הזמן. רק 10 שעות ביממה וגם זה בדרך כלל בשעות השינה.

אני לא יודע אם אכתוב עוד פעם לפני שאטוס להודו. נחיה (אולי) ונראה.

יום חמישי, 2 בפברואר 2012

Swayambhunath ו- Patan

סיימנו את העבודה בקלימטי וחזרנו לסמינר סיום שעיקרו דוקומנטציה של מה שעשינו בשלושת החודשים האחרונים.
מבחינתי, זה רחוק מלהיות גמור - אני צריך להדריך ולעבוד על הויקי שארגנתי ל"תבל בצדק".

זה אומר שצריך להתחיל לסיים את הפוסטים שעדיין לא פירסמתי, לפני שאני ממשיך הלאה.
הפעם על שני מקומות מקסימים. הראשון, סווימבו, המקדש שמשקיף עלינו מלמעלה.
החל מהצד המזרחי,

דרך הקופים שבאמצע, שיורדים ממרומי המקדש אפילו עד אלינו, מחליקים על חוטי הטלפון ומציקים לאנשים מידי פעם,
עד ל-טין (כלומר 3) בודהה  במערב - צומת מרכז על כביש הטבעת, ממנו לקחנו אוטובוסים לכל מיני מקומות מעניינים.

אבל בדרך כלל, בקטמנדו אני הולך ברגל, אפילו לפתן בדרום העיר.
בפתן יש איזור עתיק כמו בכיכר דורבר שבמרכז קטמנדו. בשני המקומות האלה יש שומרים שדואגים לגבות כסף מתירים. על מה אני לא יודע. פה דווקא אני עוקף אותם בדרך כלל או שמסביר להם שאני לא תייר סתם ועוזבים אותי. האיזורים פתוחים לגמרי ולא מגודרים כך שלא בעייה לעקוף אותם.
מקדשים הראתי כבר אז צילמתי הפעם דווקא את הבריכה המרכזית.

יש בתוך מאגר המים גם מקדש, איפה לא? גם מסביב למאגר.

לא רק עתיקות יש בפתן, יש גם פקולטה להנדסה ובחצר שלה יש סימולטור פיזי, לא ממוחשב, של זרימת מים בנחלים. מאוד מעניין. אף פעם לא ראיתי כזה.
יש עוד הרבה דברים יפים ומעניינים בפתן כמו כלבו אמיתי, לא כמו כל הכולבואים במזרח המורכבים מכמה עשרות חנויות קטנטנות שמוכרות כולן את אותו הדבר, וגם את המרכז לחולצאות וחליפאות:
גם סווימבו וגם פתן היו כפרים נפרדים ולאט לאט נסגר המרחק ביניהם וקטמנדו והם חלק אינטגרלי מהעיר.
בפתן יש עדיין שדות חקלאיים בין הבתים.

בשני המקומות ובייחוד בסביבה של בית הספר בקולישוור שנמצא במפגש הנחלים שזורמים בקטמנדו (למעשה שתי תעלות ביוב) אפשר לראות את עיט הזבל, או לפחות ככה אני קורא להם. אבל על זה בפוסט הבא.