הישוב הקהילתי הזה מיוחד במינו בהודו ובעולם כולו. ל-”אמא" (כך כולם קוראים לה) היה חלום:
היא קיבלה תמיכה עולמית ואפילו הצליחה להעביר את החלום שלה לידי ביצוע.
בלב האיזור הצחיח הזה, היא מצאה פיקוס בנגלי ענק בקוטר של 50 מ',
והחליטה שמסביבו יבנו את הקהילה.
העץ נחשב לקדוש בהודו ומתאפיין בשורשי האוויר שיורדים לאדמה ומייצרים את ההמשך של העץ כשורשים רגילים.
ליד העץ, בנו מרכז למדיטציה. כיוון שאני לא בקטע הזה אין לי מושג מה זה אומר. המבנה מאוד מרשים. בשביל להכנס צריך תיאום מראש ובאים בחמש בבוקר. גם סתם לראות אותו מרחוק יש אדמיניסטרציה – לקבל אישור מעבר ולראות סרט על הקהילה (שלצערי לא ראיתי כי לא הגעתי בזמן הנכון).
הוא אמור לדמות את פרח הלוטוס בשיא פריחתו אבל לי הוא נראה הכלאה בין כדור גולף וחללית אם של חייזרים.
חיפשתי אנשים ירוקים קטנים בגינה המקסימה שמסביב למבנה ולא ראיתי.
למקום הגעתי עם ריקשה מפונדישרי. את סימון הפניה רואים ממרחק גדול (של מטר, אם יודעים מה לחפש).
פגשתי את יובל, ישראלי שגר במקום, שהכרתי לפני כמה שנים בארץ.
למרות ההתראה הקצרה (שלחתי לו מייל שאני מגיע כמה שעות לפני) הוא ארח אותי לצהריים והסביר לי באריכות על החיים במקום.
בארבע אחרי הצהריים, התחיל סיור ב Sadhana Forrest. מקום שמנוהל ע"י אבירם שהקים את החווה ועוסק בשימור/שיקום קרקע ויערנות.
הוא עושה פה עבודה נהדרת של פיתוח הסביבה שהיתה פעם מיוערת וכמו שאר האיזור כוסח לגמרי ולא נשארו בו הרבה עצים, למעט שיחי שיטה שמידי פעם מצליחים להגיע לגודל של עץ.
הוא מנסה להחיות סוגי עצים שהיו פה פעם ונכחדו, להשאיר את כל המים קרוב למקום נפילתם, ומשתמש בשיטות שתילה שמאפשרות לשתילים חדשים להחזיק מעמד ביובש הזה.
הם מבשלים בתנור jet stove שנקרא גם rocket stove שהצעתי להשתמש גם בכפרים שעבדנו בהם בנפאל. השריפה הרבה יותר יעילה משבתנור עץ רגיל ויש פחות עשן.
אבל צריך להכיר בזה שפחות עשן יותר טוב לריאות וזה לא תמיד פשוט לשכנע. לפחות בנפאל זה קשה.
כשאין מספיק חשמל כשמעונן והתאים הסולריים לא מספיקים אז מייצרים חשמל מאופניים מקושרים לאלטרנטור,
בנוסף לכל, יש גם דוגמא לבית עשוי משקי חול, שמתאים למקומות בהם יש הפרשי טמפרטורה גדול בין יום ולילה (לא כאן, אבל ההדגמה היא לצרכים חינוכיים).
הם גם מעבירים קורסים בחקלאות ברת קיימא ויש להם גם תוכנית שגרירים שהם תומכים בה – למי שמעוניין לקיים את העקרונות שלם במדינה שלו.
אחרי הרצאה קצרה וסיור בשטח חזרנו לבית גדול מדהים שעשוי מבמבוק, ששרד את הטייפון שהיה פה בסוף שנה שעברה.
לא כל הבתים מסביב לבית הגדול הצליחו לשרוד ועכשיו בונים אותם מחדש עם יסודות מעמודי גרניט קצרים יותר ועבים יותר.
בבית הגדול ראינו סרט על האיש ש"הלוחש לסוסים" נכתב עליו פחות או יותר וראינו גם הצגה של ילדים מקומיים. העצמת ילדים תוך שימוש בתיאטרון היה לנו גם בקטמנדו והיה מעניין להשוות.
בסוף ההצגה אחד ממדריכי הנוער עשה חיקוי יפה של מיקל ג'קסון וקיבלנו ארוחת ערב.
כל המתנדבים של היער עמדו בשורה בין האורחים והעבירו מהאחד לשני את הצלחות.
היה משעשע וטעים.
הזכיר לי סיפור של אבא שלי שהיה פעם בארוחת ערב כזו בצרפת בה הביאו כל מזלג בנפרד מסיבה רוחנית כלשהי.
בכלל, המתנדבים מתייחסים אל אבירם כאל גורו קדוש כזה.
הוא הזמין אותנו לבקר ולהרגיש בבית אבל שאמרתי לו שאני רוצה להשאר שם שבועיים אז הוא אמר שאי אפשר, רק למינימום של חודש.
הוא גם סיפר שלמקום אין גדרות בעיקרון, כדי שכולם יוכלו להגיע, ללמוד ולהרגיש בבית. זה היה רגע אחרי שביקש מאחד מהמתנדבים להביא את המפתח לשער.
לא עושה רושם שהוא מרגיש סתירה בין הדברים. לי זה קצת צרם.
הזכיר לי את ההצגה על I AM שהשתתפתי בה בעשור לתמרת.
אבל, למרות זה, אני באמת חושב שהוא עושה דברים חשובים. פילוסופיית העולם שלו דומה לשלי ברובה (למעט הטבעוניות) והוא גם יוזם ועובד קשה, אז אם זה מה שגורם לדברים להעשות אז כל הכבוד לו !!!
בין עשרות האורחים שהגיעו לסיור היו כמובן כמה ישראלים ואחד מהם עזר לי למצוא חדר מחוץ לקהילה.
בבוקר, לפני ההליכה לישוב, שתיתי לי מי קוקוס. המוכר ראה שיש לי מצלמה ביד והתעקש שאצלם אותו. תופעה שהכרתי גם מנפאל. סתם בשביל שיהיה בתמונה כלשהי, הרי אין לי דרך לשלוח לו אותה ואין לו דרך לראות אותה. אפילו לא התעניין לראות איך היא יצאה.
עצי הקוקוס הם העצים שסבלו הכי הרבה מהסופה כי כי כמו כל הדקליים יש להם שורשים קצרים במיוחד.
היום הזה היה מוקדש לשיטות בניה. הלכתי למכון למחקרי האדמה. בהתחלה חשבתי להרשם לקורס בניה בטכניקה מסויימת. דיברתי ארוכות בטלפון באנגלית עם המזכיר של המכון. כשהגענו לנושא ההרשמה, עברנו לעברית. עוד ישראלי אחד. בערך. דניאל עלה מרוסיה, היה בישראל 15 שנה ועכשיו גר באורוויל. כיוון שהמכון צרפתי, הוא מדבר אנגלית במבטא צרפתי.
לא הייתי שלם עם הבחירה של הקורס והלכתי לראות במה מדובר ואכן, מה שבאמת עניין אותי – בניה מלבנים דחוסות, הקורס בדיוק נגמר.
וויתרתי על הקורס שדיברנו עליו ובמקום זה קניתי את הספר (בעותק רך כמובן. גם בגלל המשקל שלא רציתי לסחוב וגם בגלל יערות הגשם באמזונס וגם בגלל זה שאני בגמילה מלקנות ספרים). אולי אלך לקורס בתחילת אפריל. נחייה ונראה. בכל מקרה, בטח אקדיש פוסט שלם על הנושא אז נוותר על זה כרגע.
במכון פגשתי צעיר מ Durban דרום אפריקה, שם ביליתי 3 שנים בתור ילד, והוא הפנה אותי לכמה מקומות מעניינים בסביבה. את הרחוב בו גרתי הוא לא הכיר ובשם של השכונה בה גרנו נזכרתי רק אחרי שנפרדנו.
המקום הראשון נקרא International House שמשמש מרכז למדיטציה ויוגה.
שני הבניינים הראשיים לא מעניינים כמו המקלחת בחוץ ועוד בית על גלגלים שנמצא בחצר.
המקלחת בנוייה מקליפה דקה,
והפנים נראים ככה.
הציפוי הפנימי בנוי ממראות שבורות שעושות אפקט מדהים למתקלח ולאלו שסתם מסתכלים כמוני.
יש שימוש חוזר בנורות ישנות כאלמנט דקורטיבי יפה מאוד. מבפנים,
ומבחוץ.
עוד מקום מעניין היה "המפעל" לייצור בלוקים. כאמור אכתוב על זה פוסט נפרד.
בערב, הלכתי לאחד מהמופעים הרבים שמתקיימים בקהילה.
שתי רקדניות צרפתיות (ככה נראה לי) במבחר ריקודים הודים, בשיתוף עם להקת תלמידות צעירות הודיות מקומיות.
נשארתי במקום עוד יומיים, בעיקר כי רציתי לראות עוד קצת ולבקר בבית חרושת שמייצר את המכונה הידנית לייצור בלוקים ונפלתי על יום ראשון שבו המפעל סגור.
למחרת הלכתי למפעל ודיברתי עם המנהל, שוויצרי לשעבר שכבר שנים גר במקום. קיבלתי ממנו אינפורמציה מפורטת. צריך להמשיך ולראות מה אפשר לעשות עם זה.
חוץ מזה, יש הרבה חקלאות אורגנית וגם ראיתי עוד דברים יפים, אבל הדבר הכי מרשים היה שימוש במערבולת מים בתור פסל דינאמי סביבתי.
