חברון שלי

ר' ישראל יפה כונה "המדפיס מקפוסט" והיה לו ברוסיה (היום - ביילורוס) בית דפוס בו הודפסו ספרי תנועת החסידות. הוא עלה לארץ והתיישב בחברון בסביבות 1822.
בכורו, אפרים, שהיה אחד משני בניו שעלו עוד לפניו, נשא לאשה את חאשע.
הם ילדו את ר' ישראל דב בער, שנשא לאשה את פרידה ועבר לגור בצפת.
בתם פרל, התחתנה עם חיים דוד אפשטיין - הסבא של אבא שלי, אבא של סבתא נחמה. פרל קבורה בבירות. עברתי ליד בית הקברות ולא ידעתי שהיא שם. הוא קבור בראש פינה. אין לי מושג למה.
זה מה שאביבה נאמן, שכתבה את הספר "חברון שלנו" רשמה לי פעם.

כשיצאה ההזמנה של "תבל בצדק" לסיור בחברון, לא יכולתי לפספס את זה. פעם אחרונה שהייתי בחברון הייתה בטח לפני יותר מ-30 שנה.
בשבילי חברון זה קודם כל הטבח ב 1929 - החלק בנרטיב הלאומי שקבע שאי אפשר לסמוך על הערבים - יום אחד הם החברים הכי טובים שלך ולמחרת הם שוחטים אותך.
גם ה"שרמוטה" - הדוסית היהודיה שהראו בטלויזיה איך היא עומדת מתחת לחלון של ערביה ומציקה לה וקוראת לה "שרמוטה" כל הזמן.
וגם חיילי גולני שהצטרפו למסיבת ריקודים של חתונה של פלסטינאים מקומיים.
וכמובן, גם הרקע המשפחתי שלי, בוני בית הכנסת הישן של חב"ד.
נכון, יש שם גם את מערת המכפלה.

הסיור הוא במסגרת Hebron Dual Narrative Tour - חצי יום עם מדריך ישראלי וחצי יום עם פלסטיני(אית - במקרה שלנו). דו שיח של חרשים.
חצי היום הראשון הוא עם לנה. מדריכה מנוסה, מתנצלת מראש שהיא לא יודעת את כל העובדות והמספרים. לא יכלה לברר באינטרנט? לבושה במעיל כבד ביום קיץ חם. שיער מכוסה בקפידה.
מתחילים בחצי המוסלמי של מערת המכפלה. לקחו המערה וחילקו  אותה לשניים. אם היו יכולים לחלק את השלדים של האבות והאמהות כנראה שהיו עושים גם את זה. השלדים עצמם במערת קבורה רחוק למטה. יש פיר שדרכו אפשר "להריח את הקדושה" כל הדרך למעלה ממערת הקבורה.  אין כמעט מתפללים, רק תיירים, בעיקר מוסלמים.

כבר עברנו בדיקה של משמר הגבול בכניסה. ממשיכים לעיר העתיקה דרך שערים בניהולם של חיילי גבעתי. אנחנו על תקן של תיירים זרים. לישראלים לא נותנים להכנס. לא מדברים עברית אפילו בינינו. שערים וגדרות הופכים להיות פריטי הנוף הדומיננטיים.

החיים של הפלסטינאים בלתי נסבלים. יש checkpoints מכל עבר והתושבים נתונים לגחמות של החיילים. לא בא להם לפתוח אז אי אפשר לעבור. מספרים לנו על מקרה שלא נתנו לאמבולנס לעבור והחולה מת. עוד יותר מעצבן הוא היחס של מתנחבלים. מציקים לערבים כדי שירצו לעזוב. מעל רחוב השוק יש רשת. הערבים אומרים שזה כדי שהמתנחלים לא יפגעו בעוברים ושבים. את החיתולים המלוכלכים ושאר הזבל שהם זורקים אין דרך לנקות. היהודים אומרים שהרשת נועדה להגן על הבתים של היהודים מבקבוקי תבערה.
הצבא יושב למעלה ולא עושה כלום. אנחנו פה כדי להגן על היהודים לא על ערבים הם אומרים (זה מה שהערבים אומרים, לא יודע אם זו אמת. אני לא הייתי כזה. שמרתי בגזרת שכם גם על הערבים, מתושבי ברכה ואיתמר שהתעללו גם בנו החיילים).

מבקרים במוזיאון. פתאטי. מוצגים עלובים ללא סדר. הכיתוביות ליד הארונות לא נכונות. אין זכר להתיישבות יהודית כמובן. כאילו לא היינו פה מעולם. לא בעת העתיקה ולא בעת החדשה.

מנסים לשאול על 1929, על המשפחה שלי ושאר היהודים שישבו פה מאות שנים. נאדה. מיד מעבירים נושא. היהודים כולם מתנחלים. זה שהם מתגוררים בבתים בבעלות יהודית ושהם גורשו מהם אחרי הטבח ע"י הבריטים הס מלהזכיר.

ניקח מחק ונמחק אותם וייתמו כל צרותינו.

מבקרים אצל כמה משפחות ושומעים כמה שהם סובלים. אצל אחת מהם אוכלים צהריים.
מסתיים החלק הפלסטיני. עוברים לצד השני של הכביש לבית הדסה. פה אנחנו כבר ישראלים. נכנסים למוזיאון שמנציח את הרוגי הטבח. מיכה מנסה פעם ראשונה, לברר למה לא מזכירים את זה שהיו כאלה שהסתירו את היהודים והגנו עליהם. הוא שואל את זה שוב כשאנחנו עולים לתל רומידה. שם הוא כבר זוכה לתשובה - היו כאלה שהגנו על השכנים הקרובים להם וטבחו בכאלה שגרו יותר רחוק כך שערבי הוא רע מיסודו.
את ההדרכה אנחנו מקבלים ליד החפירות. גם הבתים של היהודים פוגעים בעתיקות. רציתי לשאול איך הם מרגישים לחרבן לדוד המלך על הראש אבל וויתרתי.
עוברים ליד כל מיני אתרים שהדביקו להם שמות של קדושים עתיקים, יורדים לרחוב השוהאדה. רחוב "האפרטהייד" - גירשו משם את כל הערבים. טיהור אתני. כל כמה מטרים יש מצבה לזכר יהודים שנרצחו ע"י ערבים. לא ברור לי מי השאהידים. היהודים או הערבים.
כמו בכל מקום בארץ, השלטונות מתנכלים לאזרחים. פה זה מקבל משמעות פוליטית, כמו כל דבר בחברון.

חברון עיר מסובכת. חלק ישראלי וחלק פלסטנאי. יש גם חלק פלסטינאי בשליטה ישראלית. לעבור מאיזור לאיזור זה סיפור. לך תבין באיזה איזור אתה נמצא, מה מותר ומה אסור.
עוברים דרך בית הכנסת שהקימה המשפחה שלי. בית הכנסת של חב"ד. תחת הכיבוש הירדני (ככה לימדו אותנו בבית הספר) בית הכנסת נהרס לגמרי. איזה משפט יפה. נהרס. מעצמו. לערביי חברון לא הייתה יד במעל. הקימו אותו מחדש. לא מעניין.
חוזרים למערת המכפלה. הפעם לצד היהודי. מתחילים במדרגה השביעית. עד כאן נתנו ליהודים להגיע כדי להתפלל, עד 1967. אחד התירוצים למה לא לתת לערבים לשלוט במקום.
הסבכה המרובעת על הקיר היא המצאה "מודרנית" שתפקידה לתת לטומאה לצאת כדי שכהנים יוכלו להתפלל בפנים. עבודת אלילים במאה ה-21.

פה מותר לגברים ולנשים להתפלל ביחד. מדהים, לא?
בפנים, בעזרת נשים, אחת מהן מסמסת לאלוהים או שהיא נזכרה תוך כדי לבקש סליחה ממישהו לקראת יום הכיפורים?

הודנו למדריך אליהו ממבקשי שלום ירושלים  וחזרנו לירושלים. המצב מתסכל ומעצבן.

הדרך הביתה מכרתים

זהו. עברו להם 10 שבועות של הפלגה באיי יוון. לוונציה לא הגענו אבל ראינו הרבה מקומות מעניינים אחרים.

את רתימנו עזבנו לקראת זריחה והתחלנו את מסעינו מזרחה, הביתה. אחרי השקיעה הגענו ללגונה של Spinalonga.  העגינה הייתה ברוח נוראית. שרגא נשאר במשמרת עוגן כדי לוודא שאנחנו לא גוררים אותו ושהוא מחזיק מעמד. כשהגיע התור שלי הוא החליט שאין סיבה להעיר אותי והכל בסדר. בכל זאת התעוררתי ב 4 לפנות בוקר וישבתי בחוץ כרבע שעה על סיפון הסירה המתנדנדת והמסתובבת ברוח וחזרתי למיטה. בשש, עוד לפני השקיעה, עקרנו משם.

באפרוריות הזריחה והמבט מול השמש, נראה שהמבצר הוונציאני (כמובן) שעומד על האי שיוצר את ה"כאילו" לגונה היה היפה מבין אלו שראינו בהפלגה הזו.

המשכנו ל Sitia - "התחנה האחרונה ברכבת זו", 4 שעות בים "רוחני" וגלים גבוהים.
רשיד עזר לנו להקשר למזח. צעיר מצרי בן 28, חולה געגועים למשפחה ולמדינה שלו שאין לו יותר. בא לקשקש איתנו כל ערב ועשה כל מאמץ לעזור. אחותו נפטרה מסיבה שלא ברורה לי, אח שלו נורה ע"י שוטר לובי כשניסה לדוג בימים הטריטוריאליים שלהם, כמו שניסה לדוג במים של ישראל. עובד כעוזר דייג על סירה מקומית. רחמנות עליו.

בבוקר שלמחרת הלכתי למוזיאון הארכיאולוגי. המוזיאון מקסים ולדעתי יותר מוצלח מהמוזיאון בהרקליון, למרות שלפי השלט בכניסה, הוא עדיין בבניה. לא לכל החלונות יש הסברים. הביא לי את החשק לנסות להתמודד עם פיענוח כתב Linear A שלא פוענח עד היום - אחד הדברים שהקסימו אותי בתור ילד וגרמו לי ללמוד ארכיאולוגיה בהמשך.

עוד יום "מנוחה" לאגירת כוחות לפני ההפלגה ומנהלות כמו טיול למשטרה כדי לברר את הפרוצדורה של ביקורת דרכונים.
למחרת הלכנו לביתן בקרת הדרכונים בנמל הסמוך. סגור כמובן. שוטר בא בעקבות הבקשה שלנו מהיום שלפני, לקח את הדרכונים והחזיר אותם לסירה כעבור רבע שעה.

ההפלגה הייתה רגועה יחסית. אני התעמקתי בספרי מתח מהקינדל של שרגא כשהוא היה טרוד בבעיות ניווט סבוכות.

השתדלנו לא להפעיל מנוע בדרך חזרה אבל ביום הרביעי כמו ששרגא אומר, הסוסים רוצים לרוץ כשהם מריחים את האבוס ובגלל שהרוח ירדה הפעלנו אותו לכמה שעות בכל זאת.

כשהתקרבנו לחוף, תפסה עלינו טרמפ ציפור קטנטנה (עלוית?) לכמה שעות.

לפי ה GPS היינו אמורים להגיע להרצליה בחצות. כיוון שביקורת גבולות סגור נאלצנו לחכות מחוץ למים הטריטוריאליים מ 9:30 עד הבוקר. סגרנו את הבאסטה והלכנו לישון.
בבוקר התייצבנו שם עם הפתיחה ב 7 והגענו בחזרה לתל אביב בערך 8 חצי.

אחלה של 10 שבועות ו9 פוסטים בבלוג הזה. הרבה תודות לשרגא על הכל.

ולגבי 7 הקילוגרמים שקיוויתי לאבד בהפלגה הזו? טוב תודה, יפה ששאלתם. שלומם טוב. הם עדיין מלווים אותי לכל מקום, ביחד עם בני הדודים שלהם שהצטרפו בדרך (ככה נראה לי, לא נשקלתי, לא לפני ולא אחרי).

כרתים

Rethymno שימשה אותנו כבסיס ליציאה לטיולים. עיירת חוף קטנה ונחמדה. טיילת כמובן, עיר עתיקה לתיירים ואיך לא - מבצר (וגם נמל) וונציאני.

שכרנו רכב ויצאנו לשוטט בכפרים. מנזר ישן וכפרי עבודות יד. בעיקר קרמיקה.

צפינו גם באגם יפהפה ממרפסת של בית קפה. בעלת קפה חייכנית, שרותים סטריליים, בהחלט חוויה מתקנת למצב במרינה. גם כוס קפה עם תחתית מעוצבת להפליא

למחרת, יורם ואני לקחנו מעבורת לסנטוריני. שרגא ואריאלה כבר היו שם. ההפלגה וחזרה בכוחות עצמנו קשה, אז החלטנו לוותר ולהיות תיירים כמו כולם.

כשעולים על המעבורת, כולם מצטלמים עם יוונים "אותנטיים".

בהפלגה חזרה, הם מנסים לשכנע את כולם לקנות את התמונות. לא הרבה קנו. לא יודע ממה הם מתפרנסים.

סנטוריני מדהימה למרות צפיפות התיירים. בבוקר – פלישה של שסו מהמעבורות והסירות, שמסתיימת בשיירה של אוטובוסים שיורדת לנמל בערב כמו תהלוכה של זחלי טוואי התהלוכה. רק מהמעבורת שלנו יצאו 23 אוטובוסים, 2 מיניבוסים ו 7 מוניות. אנחנו הלכנו ברגל מהסירה מהצד השני של המזח.

האי מדהים ואני מקווה שזה היה רק סיור מקדים.

המון חנויות לתיירים, מסעדות, קשה לזוז. לביצוע: צריך לבוא לפני העונה ולשכור טקטורון.

התנועה הייתה בלתי נסבלת. האוטובוס שלנו היה עם מדריך שדיבר אנגלית סבירה וגרמנית איומה (בערך ברמה שלי).

התחנה האחרונת הייתה שחיה בחוף מחול בזלתי שחור. המדריך אמר שנגיע בעוד 4 דקות. עברו 4, 4 וחצי, 4 ושלושת רבעי הדקה והדקה החמישית מתקרבת והגרמניה שמעבר למעבר של האוטובוס מתחילה לנוע בחוסר נוחות על הכסא. איך זה יכול להיות? הוא אמר 4 דקות והזמן כבר עבר. הדייקנות הזו מוטבעת אצלם עמוק במוח הזוחלי הרבה מתחת לרובד של המחשבה – אז מה אם יש תנועה ערה מאוד וכבישים צרים? 4 דקות הם 4 דקות.

בדרך חזרה – שקיעה.

עשרות אנשים מתקבצים בירכתי המעבורת לצלם אותה.

מי שלא מצליח להגיע לחזית המרפסת צריך להיות קצת יותר יצירתי.

עוד יום עם רכב שכור לקנוסוס ולמוזיאון האריכיאולוגי. קנוסוס לא מעניינת. מליוני תיירים, ככלות הכל זה האתר הארכיאולוגי החשוב ביותר באי. ידעתי שיש ויכוח על האמינות של השחזורים של אוונס שחפר את האתר, אבל עד שלא רואים את זה לא מבינים ממש. מקצוות שיער הוא בנה בן אדם שלם. מזכיר לי את הסרט של וודי אלן שמנסה לעצור את השחזור של המנהיג מהאף שלו. לפחות שם היה באף את כל ה די.אנ.איי.

צריך לחשוב טוב שוב על כל מה שידעתי על המינואים.

המוזיאון יפה ואפשר לבחון מקרוב את כל הפרסקאות ולהתפעל שוב מהיצירתיות של אוונס.

לא צילמתי. יש בספרים ובאינטרנט מספיק.

למחרת יורם ואריאלה חזרו לארץ וחזרנו להיות הצוות המקורי של ההפלגה הזו – שרגא ואני.

יום אחרי, טיול ל Samaria Gorge. קניון יפהפה בדרום האי.

יוצאים "קוקה קולה בחמש וחצי" (למי שלא מכיר – זו סיסמת היציאה לטיולים מידי שישי ראשון של כל חודש בארץ, מתחנת הדלק שליד קוקה קולה).

האוטובוס מאחר ב 20 דקות ויש לנו מדריך רוסי. מנסים לישון שעתיים בדרך. לא הולך למרות השעה.

בפתח השמורה, מקבלים מפה, וקמע כדי שהמדריך יוכל לזהות שאנחנו שייכים לקבוצה שלו.

יורדים בשביל, איש איש בקצב שלו, בתנאי שיגיע בזמן לנקודת הסיום אחרת הוא יצטרך לחכות לferry שלמחרת ולחזור בכוחות עצמו לעיר.

השם של השמורה הוא שיבוש של השם המקורי, אולי כדי שיהיה יותר קל לתיירים. איך ולמה השם התגלגל ככה המדריך לא יודע.

גם להסביר לי למה הורידו את הנון מהסיומת של שמות הערים הוא לא ידע. לפני 35 שנה כשהיינו ביוון כל השמות הסתיימו בנון – הרקליון, מצובון וכו'. היום הנון נעלמה.

“לא יודע, אני בסך הכל רוסי".

השמורה מאוד מסודרת, אי אפשר ללכת לאיבוד ואפילו רכב חילוץ יש פה – חמורים.

המסלול בירידה כל הזמן, 1260 מטר לאורך של 13 ק"מ, רב הירידה ב3 ק"מ הראשונים.

שרגא רץ קדימה ומידי פעם מחכה לי.

הגיאולוגיה מאוד מעניינת. כשמגיעים למטה צריך ללכת מהר.

בערוץ יש מים לכל האורך, זורמים בחלק התחתון ומעיינות מובלים בצינורות בחלק העליון.

סיימנו מסופקים, עייפים אך רצוצים ואפילו קיבלנו תעודה של "בוגרי המסלול".

אנחנו כבר 8 ימים פה ומחר נמשיך הלאה בדרכנו ארצה.

מ Preveza ל Kalamata

יעל הייתה צריכה לחזור לקורפו כדי לטוס הביתה. החלטנו לשכור רכב, לקחת אותה למעבורת מהיבשה לקורפו ובאותה הזדמנות גם לטייל.

בבית קפה ליד המעבורת קיבלתי את האספרסו הכפול המסורתי שלי עם כפית יפיפיה.

לא שיש לי מה לעשות איתה כי אני שותה בלי סוכר או חלב, אבל לפחות צילמתי אותה.

משם נסענו ליואנינה. עיר עתיקה יפה על שפת אגם.

יש מליוני תמונות באינטרנט, של העיר, האי באגם, המערה שליד שלא ביקרנו. תחפשו לבד.

המשכנו למצובו על אוטוסטרדה בסגנון איטלקי.

Metsovo היא עיירה בסגנון שוויצרי. בחורף עובדות פה גם מעליות סקי.

במרכז העיירה, גבעה קטנה, אליה מוביל גרם מדרגות – פסל סביבתי של Giorgos Houliaras , תוצאה של סדנה שנערכה בשנת 2000.

מפרבסה שוב למגיניסי והפעם עברנו גם ממערב לאי כדי לראות מערה שבה הסתתרה צוללת במלחמת העולם השניה.

הסירה הסתובבה בחוץ ביחד עם עוד כמה דומות לה וירדנו בדינגי כדי לטייל בתוכה.

משם לאיתקה, הטלנו עוגן וגם קשרנו את הסירה לחוף (פעם ראשונה בשבילי), זקינתוס (נקשרנו לטיילת העירונית ואכלנו במסעדה נהדרת) ופילוס (הגעה ב 3 לפנות בוקר למרינה חינמית בלי שרותים מינימליים). רצינו לשכור רכב כדי לראות ארמון מיקני אבל אמרו לנו בחברת ההשכרה שהוא בשיפוצים אז ויתרנו.

תחנה הבאה – קלמטה, זו של הזיתים. שלושה לילות. חם ולח כמו בתל אביב. אני ישן בשק שינה למעלה ומשתדל לא להחליק החוצה ממנו. מעל השק, שמיכת פיקה רטובה לגמרי מהטל.

ביום השני שכרנו רכב כדי לראות מערת נטיפים.

הדרך – כביש משני מתפתל מעל למפרצים יפים מלאים בבתי מלון, חופים, מים צבועים טורקיז.

למערה קוראים Vlychada והיא נמצאת במפרץ בשם Diros.

על המערה אני לא אכתוב כלום. אין מילים. שייט בסירות עץ לאורך 1200 מתוך 4000 מטרים של המערה. מתכופפים בין הנטיפים רב הזמן במחילות נמוכות וצרות. שום תמונה לא יכולה לתת את התחושה ולצלם בווידאו אסור.

חיכינו בחוץ כשעה וחצי עד שנתנו לנו להכנס. שווה את ההמתנה בריבוע (אני לא מאמין שאני כותב את זה. לחכות בתור זה בניגוד לדת שלי).

משם המשכנו לMystras. עיר ביזנטית על הר עם מבצר בשפיץ באמצע ומסביב נשארו חורבות ומנזרים שבחלקם מתגוררים נזירות. כל מיני מנזרים - אחד מהם חצוב בחלקו בסלע.

הטיפוס לפסגת ההר מתישה אך שווה כל מאמץ. מבט על העיר ובקעת ספרטה כולה.

כל הזמן שרגא מספר לי על השם הגרוע שיצא לדיוק של המפות היווניות. עכשיו אני מבין למה. בפסגת ההר מצאתי נקודת טריג, משוטטת לה להנאתה לא קשורה, לא בחבל ולא בבטון. עם יחס כזה לא פלא שהמערכת מזייפת.

הכביש משם חזרה לקלמטה עוד יותר מתפתל מכל אלו שעברנו במשך היום הזה. לא חושב שעברנו יותר מ300 רצופים של כביש ישר. מתיש.

לפצוי יש פה פארק טיפוס שמעורר חשק לחזור למקום.

אחרי הפלגה לא קלה של כמעט יומיים אנחנו בכרתים.

עוד קורפו וחזרה לPreveza

מהפכה. היינו 5 בסירה השבוע. תחילה הגיע יורם ואחר כך אריאלה עם החברה שלה יעל.

שרגא קנה לאריאלה סירת מנוע גדולה לכבוד הפרישה שלה.

נו טוב. בערך. אבל הסירה הגיעה למזח בדיוק ביחד עם אריאלה. כנראה שלא במקרה.

הסירה עגנה ליד עוד כמה מפלצות דומות והצוות שלהן היה עסוק בללקק את הסיפונים השונים, אנטנות ומה לא, כל דקה פנויה.

בהתחלה ישבנו על עוגן

מתחת למבצר הישן,

ואחר כך נכנסנו למזח של קלאב מקומי, לכבוד הצטרפותם של הצוות המורחב.

הסתובבנו קצת ביחד בקורפו. ליורם יש שורשים באי. סבתא שלו משם ומשפחתו היא אחת מאלו שנשלחו לאושוויץ והצליחו לחזור. הוא מצא גם קרובת משפחה שלו שפותחת את בית הכנסת למבקרים.

באחד הערבים הייתה הופעה/פסטיבל ריקודים עממיים מכל מיני מקומות. הכי טובים היו הילדים הגרוזיניים.

היו כמה ריקודים יווניים וגם להקה בולגרית. רקדו יפה אבל הכי מרגש בשבילי הייתה דווקא ההופעה המזומרת.

הסוף ההופעה חזרו הגרוזינים והקהל ירד בסוף לכוון הבמה וכולם התחילו לנשק את הרקדנים.

מקורפו ירדנו בחזרה דרומה. ברב המקומות כבר היינו. כמובן שלא יכלנו שלא לוותר על ביקור חוזר (פעמיים) גלידת גלוריה.

הירח מתנהג בנימוס והתמלא לכבוד הצוות המורחב.

בפקסוס דואגים לחזות העיר וציירו חזית על בית שמתחת לבית כנראה פחות טוב.

המזח ממש על המדרכה הרחוב הראשי. הכל טוב ויפה, מסתכלים על העוברים והשבים אבל בחצות בערך, מגבירים את המוזיקה (טראנס) עד 2 לפנות בוקר. איום ונורא. אי אפשר לישון.

בינתיים, נפרדנו מיעל שחזרה הביתה. שכרנו רכב כדי להחזיר אותה מ Preveza לאיגומניצה משם היא לקחה מעבורת לקורפו, אבל על זה בפוסט הבא.