טיסה קצרה מקיגלי לשדה התעופה הבין לאומי
קילימנג'רו. אני כותב את השם באריכות כי גם השהיה בשדה הייתה ארוכה. המטוס היה קטן
וקיוויתי שגם המעבר במשטרת ההגירה יהיה סיפור קצר. אבל לא. דקה לפנינו נחת מטוס
גדול של אתיופיין והבלאגאן ובמה שהם קוראים, משום מה, טרמינל, החגיגה גדולה.
"תור" (ישראלי טיפוסי) לשלם ואחר כך עוד "תור" לחלק המשמעותי
יותר, כולל צילום פנים במקום אחד, טביעת אצבעות במקום. אחרי זמן ארוך בלתי מוגדר
אני מצליח לצאת מהטרמינל.
השדה נמצא בין שתי ערים – מושי וארושה, עיר
היעד שלי. מונית בחצי מחיר כי הנהג לא רצה לחזור ריק לעיר ואני מגיע לסוכנות
הנסיעות, לשלם את החצי השני של התשלום עבור הספארי. קונה גם סים מקומי. לא היה סים
של AIRTEL
ואני מתפתה לקנות של VODACOM. טעות. הייתי צריך להתעקש.
אחרי שרות מחורבן שלהם בהודו הייתי אמור לדעת. תקשורת חלשה ובלתי רציפה. אולי אקנה
איירטל בכל זאת לפלאפון השני.
הולך ברגל לאכסניה שלי. AIRBNB.
בחור נחמד מנהל את המקום. זה חור שקשה למצוא. הם קוראים לשכונה כפר. בלי רחובות
סלולים והדרכים מתפתלות ולא ברורות. אחרי שיחה עם בעל הבית אני מתמקם בשמחה.
בבוקר מגיע סוכן הנסיעות ולוקח אותי לנקודת
מפגש עם שאר המטיילים. ביום הראשון רק עוד שתיים. בנות פלמיות מעיירה ליד הגבול
ההולנדי. היו חודש בהתנדבות בזנזיבר. לימדו אנגלית וחשבון.
היום הראשון לספארי מוקדש לאגם Manyara.
בכניסה לשמורה נרשמים. אדמיניסטרציה ארוכה של רישיונות כניסה וכו'. מדריכה לוקחת
אותנו לסיבוב של 5 דקות הסבר בוטני, בזמן שהנהג מטפל בעניינים.
פילים ובבונים בדרך לאגם. בהתחלה מתרגשים קצת אבל אלה הופכים
להיות חברים שלנו לאורך כל ששת הימים של הספארי, אז מתרגלים. נזכרתי, שקראתי חודש
לפני שהגעתי, פילים הרגו מטיילת. המפגרת יצאה מהרכב כשהנהג הרים מכסה מנוע כדי
לתקן משהו כדי צלם את הפילונים מקרוב. האמהות של המתוקים האלו, לא מצא חן בעיניהן
הסיפור ורמסו אותה למוות.
בבונים אני לא אוהב. עדיין זוכר את הטראומה שהיתה לי כשבבון ענק
התיישב על מכסה המנוע של הרנו הקטנטן שהיה לנו בשמורת הקרוגר בדרום אפריקה כשהייתי
בן 7. ניסיתי אז להתחבא מתחת למושב ולא הצלחתי. אז לא צילמתי. חפשו באינטרנט אם
דווקא בא לכם לראות תמונות.
נסיעה ארוכה ומגיעים לאגם. כמה ג'ירפות וזברות אבל בעיקר המוני
ציפורים. זה אגם של מים מלוחים עם כמה מעיינות חמים שקובעים את המינרלוגיה של
המים.
את המכוערות האלה אני מכיר כבר מניירובי. חסידות המריבו אוכלות
בעיקר נבלות. פעם חיילים בצבא קניה היו רעבים ובישלו להם את החסידות האלה ו5
חיילים מתו מהרעלה.
חסידות צהובות מקור, פלמינגו וברווזים לרוב.
בסוף, לפני היציאה עוברים דרך מושבה אין סופית של שקנאים.
הכי מצחיק איך שהם מורידים רגליים לפני הנחיתה כמו מטוס. מאחור
זה ממש מבדר. לא צילמתי. הייתי עסוק בהתפעלות וגיחוך, ששכחתי ואז זזנו. אולי אחפש
אותן בארץ באגמון החולה כדי לצלם.
בערב מגיעים לאיזור השינה. הטבח ירד בדרך לאגם ובנוסף לארוחת
ערב גם הקים לנו את האוהלים.
ויהי יום ויהי ערב. שינה ערבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה