סרטן נזיר

הוא לא בדיוק סרטן ובטח לא נזיר, אבל את היצור הזה פגשתי על השביל בדרך למועדון הצלילה. לצערי לא צילמתי אותו עם קנה מידה כי מסתבר שהוא אחד הענקים מסוגו. קוטר הקונכיה בה הוא גר היה בערך 18 ס"מ - בין 15 ל20. הוא לא בדיוק סרטן כי בטנו רכה וקוראים לו נזיר כי הוא גר בקונכיה כמו נזיר במערה, אבל הוא חיה מאוד חברותית. יש כאלה, גם בארץ, שקונים אותו כחיית מחמד לאקווריומים ואז מומלץ לקנות קבוצה כי הם אוהבים חברה.
הסרטנים האלו נולדים בים, בוחרים להם קונכיה ומתחילים לטפס להר הגעש. 601 מ' הפסגה, כבר אמרתי, לא? ואז הם יורדים פנימה לתוך הלוע, לגובה 250 בערך, עושים מה שיש להם לעשות שם וחוזרים לים בחזרה.
כשהם גדלים הם פשוט מחליפים בית לאחד יותר גדול. לא ראיתי, אבל אם תחפשו Hermit Crab ב Youtube תוכלו לראות את הפעולה עצמה.
סרטנים הרבה יותר קטנים פגשתי בכמויות בעליה ובירידה מה Mazinga , קוטר של 5 - 6 ס"מ.
חלקם בעליה,

וחלקם בירידה. חיה לא כל כך חכמה. אחד מהם ניסה לטפס סתם ככה על ענף יבש שהיה תקוע באמצע השביל.

הגיע לקצה, ראה שאין דרך הלאה וירד בחזרה.
ברגע שהם חשים בסכנה הם פשוט נכנסים עמוק בחזרה הביתה. זה כמובן שמשנה לגמרי את שיווי המשקל שלהם והתוצאה היא שהקונכיה מתחילה להתגלגל בירידה. זו לא הדרך הטובה ביותר להסוואה - זה מעורר את תשומת הלב של כולם. אם לא ראיתי אותם קודם אז עכשיו בטח שאראה אותו - בדרך כלל הפוך על הגב.

Corallita - Antigonon Leptopus

או גם Mexican Crawler. מטפס יפה שהביאו לאי ממקסיקו. מה שלא הביאו בחשבון שלצמח הזה אין אויבים פה והוא משתלט על כל חלקה ומכסה אותה כמו שטיח, לא חשוב מה יש בה - שיחים, עצים, ... הכל. יותר גרוע מיבלית ואין מה לעשות נגד זה. להר הגעש הוא לא הגיע, אבל בכל מקום שהיו מטעי סוכר, כל גידול אחר, מגרשים פנויים בעיר - הכל מכוסה בקורליטה.

השיח שליד חלון המטבח, מכוסה גם הוא כמובן בקורליטה. כל בוקר באים לבקר אותו זוג קוליברי - Hummingbirds,  שלידם צוף וצופיתה -  הצופיות שבאות לפרח הבת שבע המטפסת בדובנוב נראים כמו צפורים ענקיות.

 לא רואים את הצפורים בתמונה? כנראה שהן כבר עפו. בין כה וכה אי אפשר לראות את הכנפיים שלהן בתעופה כי הן מתנפנפות כל כך מהר, עד 90 פעם בשניה והן גם יכולות לעוף אחורה !!!
האמת שאני לא מספיק לצלם אותן וגם הרשת שעל החלון מפריעה.

The First Salute

זהו גם שמו של ספר שכתבה ברברה טוכמן על הארוע המכונן שמהווה את גאוותה של סתישע - ההצדעה הראשונה של מדינה כלשהי כהכרה בארה"ב כמדינה חופשית. האוניה אנדרו דוריה האמריקאית הגיעה לנמל של סתישע וכמקובל ירתה מטח ברכה וגם נענתה ב 11 יריות של מטח כבוד.
זה בעצם במקום חגיגות יום העצמאות ולכן כל השבוע שלפני היום הזה מלווה בפסטיבל מוזיקלי כל ערב שאותו כבר תיארתי בשני פוסטים.
אחד המקומיים שדיברתי איתו כאן על הנושא אומר שהוא לא מכיר עוד מקום שחוגג את תחילת התמוטטות של המדינה שלו. התוצאה של ההצדעה הראשונה וכל מה שנלווה אליה הייתה שאנגליה שלחה לכאן את גנרל רודני שלמעשה שדד והחריב את המקום עד כדי כך שהאי לא התאושש מהמכה הזו עד היום.
יש לסיפור היבט מאוד מעניין מנקודת המבט היהודית, אבל על זה בהזדמנות אחרת.

הטקס של ההצדעה הראשונה התחיל בשש בבוקר. לפחות זה היה התכנון. אני הגעתי מאוחר יותר אחרי שהתרנגול המנוול העיר אותי, אכלתי ארוחת בוקר כרגיל וירדתי למבצר, בדרך למועדון הצלילה.
בחצר המבצר התאספו כל נכבדי האי והסביבה, כמובן שנציגים מהולנד שהאי שייך רשמית אליה מה- 10.10.10 (היה קודם חלק מהאנטיליים ההולנדיים) וכמובן שמארה"ב.

מסביב לבמה המרכזית (אותה לא צילמתי כי היא הייתה תחת סככה כזו וכושים בצל לא יוצאים טוב בתמונה והאמת שגם לא היה כל כך מה להראות), היו גם תנועות נוער במדים, וכמובן שגם תזמורת מכבי אש.
אחרי חלוקת תעודות הוקרה לפעילים חברתיים, נאום הנציב העליון ועוד כל מיני ברכות, סקצ' של 3 נשים ששחזרו את מה שקרה אז, במבחינת ו"הגדת לבנך", היה שחזור של ההצדעה.

סירה של משמר החופים האמריקאי ירתה תא מטחי הכבוד, נער מקומי שיחק את מושל האי ואן דה גראף נותן את ההוראה לברך במטח בחזרה (רואים שהוא הולנדי, נכון?)

זיקוקים עשו הדמייה של ירי התותחים. בתמונה רואים זיקוק אחד בלבד. לא ספרתי אם היו באמת 11 כמו שצריך. אני מניח שכן.

בנוסף, לציון הארוע הייתה גם רגטה של כ 30 מפרשיות שעשו סיבוב מסנט מרטין, חנו באי בלילה שלפני הטקס, הקיפו את האי וחזרו לסנט מרטין למחרת.

השייטים היו עם תלבושת אחידה, תלבושת לכל צוות והיה נחמד לראות אותם חוגגים בלילה שלפני הטקס עם אוכל ושתיה, ליד הרחבה של המוזיקה שהארתי בפוסט הקודם.

מי לא מכיר את להקת ה- Rebels?

במסגרת שבוע החגיגות לקראת יום סתישע, היו הופעות כל ערב של להקות מכל מיני מקומות בסביבה.

כששמעתי את החבר'ה האלו הייתי בטוח שהם מקצוענים לגמרי, עד שזיהיתי ביניהם את נגן גיטרה בס שהוא מהנדס צעיר ומוכשר ממשרד התיכנון הממשלתי.

לא יודע להגדיר את המוזיקה, אם זה טרנס, האוס ועוד כל מיני שמות כאלו אבל זה היה מלהיב ומהנה והדביק גם את כל הקהל מסביב שהיה מגוון מכל המינים והצבעים.

בין הנוכחים בקהל היה ילדון בן 3 - 4 שהתלהב בצד הבמה ורקד / קפץ לפי הקצב. בשלב מסויים הסולן ראה אותו והביא אותו למרכז הבמה להנאת כולם.

לא את כל המופעים ראיתי, אבל היו כמה טובים, כמו להקת בנות מהאי השכן Saba,

ואפילו אלביס בא לתת כמה הקטעים משלו.

Jim Bishop הוא בעל בית לוויות קנדי, מכון כזה שרואים בסרטים שמשפץ נפטרים לפני הטקס בכנסיה ומארגן את הלוויה או הקרמציה ובזמנו הפנוי עושה חיקויים לא רעים בכלל של אלביס.
הוא בא לשבוע וגם צללנו ביחד כמה פעמים.

לילה עם ברקודה

טוב, זה לא בדיוק מה שחשבתם. הכוונה לצלילת לילה עם ברקודה. אני צולל השבוע עם קבוצה של קרדיולוגים הולנדיים. בשנה שעברה, הם ראו את ג'וני הברקודה (אולי יש לו שם אחר אבל אתם יודעים איך אני עם שמות) חוצה ברקודה אחרת בנשיכה אחת חזקה, כשהראש ממשיך לבעבע למטה כשהוא אפילו לא מודע לכך שמישהו אוכל להנאתו את שאר הגוף.
ג'וני מוכר וידוע וכל מי שעובר בסביבה אומר לו שלום.

שחיתי איתו כבר לפני שבועיים באתר המקסים הזה שמורכב מאוניה שחילקו אותה לשלוש ועוד ספינת גרר קטנה ששוכבת בשלמותה על רצפת המפרץ. את ג'וני כבר פגשתי אז באור יום אבל הוא נראה בסדר, מתחבא באחד הכוכים של האוניה, יוצא מידי פעם לסידורים, אבל בסך הכל נראה שקט למדי.

בלילה, הכל נראה אחרת - הוא הסתובב סביבנו בעיגולים לא גדולים מספיק לטעמי כשהוא בודק מה אפשר לאכול. בלילה הוא בפה פתוח ורואים את להבי השיניים שלו באופן ברור ומאיים. לדעתי הוא צריך לשלם לצוללים שמסתובבים סביבו בלילה. כל פעם שהארנו על דג הוא הופיע בטיסה ורדף אחריו.
בסך הכל בלילה יותר מעניין מאשר ביום - יש יותר פעילות.

הקרדיולוגים בעלי נסיון רב וצריכת האויר שלהם הרבה יותר נמוכה משלי, למרות שהשתפרתי בהרבה מאז הצלילה הראשונה פה.
בהתחלה הייתי די גרוע וכל האנרגיה שלי הלכה לניקוי המסכה שלי מאדים שהצטברו על השמשה הקדמית. ככה זה עם מסכות חדשות שהיצרנים מכסים אותם במשהו סיליקוני בשעת האריזה. הפתרון הוא לנקות עם משחת שיניים ועם הזמן זה עובר. בדרך כלל, לפני הצלילה יורקים מבפנים והרוק מונע את הצטברות האדים. יש גם משחה שעוזרת ושכחתי שהבאתי כזו מישראל. אחרי כמה צלילות נזכרתי שיש לי אותה והשתמשתי בה וגם צחצחתי את המסכה עם מברשת השיניים 3 פעמים ביום אחרי הארוחה, ביחד עם השיניים שלי.
לא יודע מה עזר יותר אבל הבעיה הזו נפתרה.

יש פה גם מקומי אחד שצולל עם חליפה קצרה מלייקרה, בלי מאזנת ובלי משקולות. אני מניח שאחרי כמה אלפי צלילות שיש לו, מגיעים למיומנות כזו.
לי תמיד קר ולכן אני עם חליפה עבה יחסית, חדשה ומלאה אויר, ולכן אני גם עם המון משקולות. גם עם משקל של 10 קילו, 3 המטרים הראשונים בעייתיים ואני חייב לגרור את עצמי כלפי מטה על חבל העגינה של הסירה, אחרת אני לא צולל. עם החליפה הזו ללא משקולות זה כמו לשחות בים המלח. נשארים למעלה וזהו.

יש לי המון תמונות (מעל למים), אבל הם יחכו קצת לפוסטים הבאים.

קצת מתחת

מהכי למעלה בפוסט הקודם להכי למטה, העיסוק העיקרי שלי בינתיים:

 

זה לא אומר שאני מסכים עם המדבקה הזו, אבל אני בהחלט נהנה מהצלילה.

אין לי מצלמה תת ימית אבל למזלי צללתי השבוע עם Stefan Riemert שצילם קצת וככה יש לי משהו להראות. אז ראשית אותי:

מלפנים

ומאחור

בעומק של 30 מטר ליד צ'רלי בראון - ספינה שהוטבעה כדי שתשמש ריף מלאכותי. אחרי הרבה עבודה כדי להוריד ממנה את כל החלקים הלא אקולוגיים, השיטו אותה לאי והיא באמת טבעה, לא במקום שתכננו לה. 

היא שוכבת לה על הצד ויש בה חלק כייפי שעוברים כמו במנהרה. האור בקצה המנהרה כחול, כמו כל דבר בעומק הזה כי המים מסננים כל צבע אחר.

אז כמה מהחברים השתקנים שלי, לדוגמה - 

צלופח:

 לובסטר:

צב (יש שני סוגים בסביבה של האי):

הכריש והברקודה לא יצאו פוטוגניים, גם אחרי עיבוד התמונה שעשיתי כמו לשאר החברים בפוסט הזה.

לסיום חידה - מי אני ומה שמי:

רמז: החור הקטן הוא העין. החור הגדול יותר הוא פתח לזימים.

כדי לראות טוב יותר מי מתחפר לו בחול, מאט דגדג אותו קצת

ואז אפשר לראות את ה Sting Ray בכל תפארתו
בעברית זה נקרא חתול ים  - תודה ל אפרת  על התרגום.
דווקא לא עושה מיאו, אבל גם וינסנט החתול של השכן נובח, אז ניחא

אל ראש ההר, ...

הנקודה הגבוהה ביותר על האי נקראת Mount Mazinga. זהו אחד השפיצים של הר הגעש Quill שנמצא ממש מעל הראש שלי, כמעט.

לכאורה, היה צריך להיות נוף מהמם, לראות את כל האי,... אבל לא. גם בפסגה יש המון עצים שמסתירים את הנוף.
העליה תלולה כמובן ויש שביל מסומן עד לפסגה, שביל היקפי ועוד כמה שבילים קטנים, כולל ירידה ללוע הר הגעש שסגורה כרגע בגלל כמה התמוטטויות בעקבות הגשמים האחרונים. מקווה לרדת לשם לפני שאחזור לארץ.

 בחלק התחתון של העליה, עד לשפת הלוע יש עצים גדולים, בחורש לא צפוף במיוחד.

בנקודה זו יש נקודת תצפית לכיוון צפון.

ואפשר לראות את העיר וגם ברקע, בחלק העליון של התמונה, אי שכן בשם Saba.
משם מתחיל השביל לפסגה שעובד לאורך השפה של הלוע. במספר נקודות אפשר להציץ כלפי מטה וגם לראות מעבר לשפה.

אם נלך מתחתית התמונה כלפי מעלה, נראה בירוק בהיר עלים של עץ בגדה שלנו, העלווה הצפופה בירוק כהה יותר היא למעשה בחלק הפנימי של הלוע, ממולנו, בצד השני שלו. מעבר ללוע רואים את החלק הצפוני של העיר ומעליו חלק מהר געש אחר ועליו המיכלים של טרמינל הדלק.

העליה לפסגה היא בשביל מסומן על גזעי העצים ולפעמים על הקרקע כאשר הצמחיה השלטת היא אוזני פיל

ועצים גבוהים ודקים יחסית לעצים שהיו בעליה לשפה ועליהם כל מיני ברומיליות.

את הדרך חזרה עשיתי דרך חלק מהשביל ההקפי, כדי לא לחזור באותה דרך שעליתי. השביל ההקפי בחלק הזה לא מטופח. אין להם משאבים לתחזק את כל השבילים באי. הירידה הייתה חלקלקה על גבי העלים שכיסו את השביל והיה לא פשוט להתמצא. החלק האחרון היה דרך סבך של ממש אבל אי אפשר ללכת לאיבוד על אי כזה וכל ירידה נגמרת בסופו של דבר.

הולכות וחוזרים, חוזרים והולכות

זו הדרך אותה אני עושה יום יום (בימים שאני צולל, השבוע זה יום יום, בשבוע שעבר כמעט ולא צללנו בגלל מזג אוויר) ובחזרה:
היום מתחיל בהתעמלות בוקר. אני יורד ב:

הרחוב ארוך

ותלול (מי שרוצה לחשב את השיפוע לפי הגדר של הבית מוזמן).

 

התעמלות הבוקר מורכבת מנפנופי ידיים לכל אורך הדרך. כל מי שעוברים ברגל או ברכב, מנפנפים לו לשלום ואומרים morning morning, הכל פה אומרים כפול, לא רק את הברכה הזו. 
באמצע הדרך מוכרחים להחליף ידיים. זה די מעייף.
הרחוב נגמר במכולת הסינית.

יש פה כמה חנויות מכולת סיניות, עובדות 24X7, חרוצים הסינים האלו, לא נחים אף פעם. יש להם גם כמה מסעדות בעיר.
מהמכולת פונים ימינה ויורדים בשביל לכיוון הים. מגיעים עד למצוק, מסתכלים על הנמל לראות מה חדש,

יש מזח ראשי (בצד שמאל, שבצד הפנימי הקרוב אלינו עוגנות הסירות הקטנות ובחיצוני הגדולות כמו אוניית המזון השבועית) ובצד ימין יש את המזח הקטן של מועדון הצלילה שלי שאפשר לקשור את הסירה אליו רק כשהים רגוע.

מבט חפוז על הסירות של המועדון - Stumpy  הקטנה שממנה מתגלגלים אחורה ו EZ going שממנה יורדים בצעד גדול קדימה.

ומתחיל הקטע היותר יפה של הירידה.

השביל ממש צמוד למצוק והמים חתרו חריץ ממש עמוק לאורך השביל ככה שהמצוק עומד ליפול. השאלה היא לא אם אלא מתי. המים לוקחים איתם את כל החלקים העדינים שמלכדים את הקרקע ככה שיום אחד (בהיר או לא אני לא יודע) יהיה מספיק משקל של זבוב וכל הצד השמאלי יפול למטה.

המשך השביל מיוער ויפה, מריח טוב מעצי השיטה ומוצל ע"י מגוון גדול של עצים אחרים.

הדרך חזרה קשה יותר. לא רק שזו עליה, אלא אני גם עמוס יותר כי אני עובר אצל הסיני.

הר הגעש ברקע ואפשר לראות את הלוע הלא אחיד שלו, שמשאיר כמו שיניים, מהשיפוע השמאלי ועד לימני שמאחורי דקלי הקוקוס.

סוף טוב הכל טוב, ומגיעים הביתה עייפים אך רצוצים.

Don't stop the Carnival

זה שם ספר של הרמן ווק שנותנים אותו כקריאה חובה לכל מי שמגיע לקריביים, כהכנה לשוק התרבותי שמקבלים כשמנסים לעבוד עם הבירוקרטיה המקומית ועוד אומרים שפה על האי זה יוצא דופן לרעה. הספר , שעשו ממנו גם מחזמר, לא מספר על האי הזה אלא על מקום דמיוני שנקרא Kinja (שיבוש של השם King George) אבל הרעיון דומה.
כדי לא להתחיל את המערכת הגיאוגרפית מהקומה השניה אלא ליצור בסיס איתן, אני מנסה כבר שבועיים לפחות לקבל מידע על מערכת הקואורדינטות החוקית על האי. יש פה מישהו שכולם מפחדים לדבר איתו שאולי יודע את התשובה, אבל כיוון שהוא מקומי שחור יש לו פוביה מלבנים (אף הולנדי/אמריקאי לא יגיד לי איך לעבוד - זה משפט שציטטו לי, עוד לא יצא לי להכיר את הברנש) אף אחד שאני מכיר לא רוצה לשאול אותו את השאלה הזו. מנסים לקשר אותי עם כל מיני מודדים אחרים שעבדו או עובדים על האי כדי לקבל את התשובות. בינתיים יצרתי קשר עם משרד הולנדי שמבצע תיכנון איזורי עבור האי ויש שם אדם שיש לו אותה בעיה כמו שלי והוא טס לבונאייר (אי הולנדי דומה בדרום הקריביים). הוא מכיר שם מישהו שעבד פעם על האי ואולי יש לו פתרון לבעיה.

אמש היה פה פסטיבל מקומי - ערב שירי חובבים. סגרו את הכביש בכיכר העיר הקימו במה וקדימה הפועל.
כמובן שזה לא התחיל בזמן שקבעו, חלק מהמופיעים לא טרח להגיע בכלל, חלק יגיע, פעם, אולי. הגיעו גם להקות מאיים שכנים וכיוון שלא ידעתי באיזה שעה זה מתחיל הסתובבתי בסביבה ועברתי בין כל מיני מרכזים קהילתיים/כנסיות של כל מיני סוגים שבחיים לא שמעתי עליהם. יש הרבה כתות על האי כשהחשובה ביניהם  מאמינה ביום השבת כיום החופשי. אם רוצים להתקדם/להתקבל לעבודה ממשלתית פה חייבים להיות חלק מהקהילה הזו.
שמעתי גם חזרה גנרלית של אחת הלהקות - משהו כמו רגיי כזה עם הרבה תופים וגיטרה באס - יש לוורידים.

הזמר הראשון היה זקן חביב ששר על השכן שלי מנצרת.
אם היה לי גרוש על כל פעם שהזכירו אותו בפסטיבל הזה הייתי איש עשיר. מעניין שאת אבא שלו לא הזכירו בכלל.

מסביב לבמה המרכזית היו כמה דוכנים עם צעצועים לילדים, שתייה, בגדים  וכו'.

עשיתי עוד סיבוב בין הדוכנים עד שהקבוצה שהייתה אחרי הזקן התארגנה על הבמה. זו הייתה מקהלה של הכנסיה הקתולית. שוב הנושא של כל השירה שלהם היה השכן ההוא מנצרת. אין חדש תחת השמש. המנצח סיני ואוכלוסיה של הזמרים והזמרות מעורב - 80% שחורים, כמה לטינים והולנדית (או לפחות לבנה - אולי אמריקאית) שמנה אחרת, בהתאם למסורת פה  - לא 16 טון, רק רבע.

בלטה לטובה ילדה אחת, בטח בת 12. בלי חוש קצב ובטח גם זייפנית גדולה. אם תקחו שבעוד 10 שנים היא תהיה, קרוב לוודאי 250 קילו כמן כולן, זה אומר בממוצע תוספת של 20 קילו לשנה.
המופע השלישי, היה של אחת מהמקהלה, בלי קול ובלי צורה ששרה .... שוב על השכן הזה. נמאס לי ממנו וחזרתי הביתה

הקיר הלבן

בשפיץ הדרומי של האי יש קיר אחד לבן.

שכבה אחת של גיר שנדחקה כלפי מעלה ע"י הר הגעש ויוצרת קיר כמו בדפנות של המכתשים בנגב.

בפינה הזו, כמו בכל מיני פינות אחרות, היו סוללות תותחים כדי להגן על האי, אם כי אני לא זוכר שקראתי שהם באמת השפיעו בשעת קרב.

בחלק העליון של התמונה אפשר לראות (די בקושי)  את האי השכן - סנט קיטס שהוא אי בשליטת אנגליה ויושב עליו באופן קבוע ענן לבן.

העץ היפה שמשמאלו של מנו נקרא ע"י המקומיים - ענבי ים.