LICAF at Livingstone

באחת מההפסקות בסדנא שהעברתי ביום שלישי שעבר יצא לי לדבר על מפלי ויקטוריה. קראתי באינטרנט שכדאי לחכות לאפריל. כשיהיה יותר מים במפלים. סוף שבוע ארוך (חופשת הפסח) ציפה לי ושאלתי אם בכל זאת כדאי לי לנסות לנסוע. עמנואל המודד שלנו הראה לי סרטון עם המון מים שהוא צילם כמה ימים קודם והמליץ לי לנסוע. הוא המליץ לי גם על חברת האוטובוסים של משפחת Mazhandu. אוטובוסים נוחים ומהירים.

לקחתי את האוטובוס האחרון של חמישי. חבל על כל רגע. שבע בערב יוצאים אבל צריך להיות חצי שעה קודם בתחנה. שבע שעות נסיעה. ניסיתי למצוא מקום לינה דרך האינטרנט. ידעתי שיהיה קשה בגלל החג. לא מצאתי. החלטתי לנסוע בכל זאת. אני אופטימי מטבעי. יהיה טוב.

לידי יושב בחור צעיר עם אנגלית משובחת. מאוד נחמד. מוודא שיש לי את מספר הטלפון שלו למקרה שאני נתקע בליווינגסון וצריך עזרה. מגיעים בשתיים לפנות בוקר. האוטובוס נשקל פעמיים בדרך, כמו כל משאית שעוברת בדרך. חשוב. שלא יהיה עומס יתר. נראה לי שזו גם עוד דרך למצוא תעסוקה לאנשים, כמו כל מחסומי הדרכים של המשטרה ביציאה וכניסה לכל עיר. אמרו לי שאני יכול להמשיך לישון באוטובוס עד הבוקר. לא בא לי להתחיל לחפש מלון באמצע הלילה. מסתבר שדווקא האוטובוס הזה ממשיך הלאה בשעה 4. הייתי ערני אחרי 5 שעות שינה באוטובוס ולא הצלחתי להירדם אז הלכתי לחפש בכל זאת. לא רחוק מצאתי מלון, קצת יקר בשביל 4 שעות שינה. לא נורא.

בבוקר אני שואל את הפקידה בקבלה איך אני מגיע ללשכת התיירות הממשלתית. למה אתה שואל אותי, היא שואלת, הנה הפקידות – בדיוק יוצאות מהמלון. תמיכה שהגיעה מלוסקה לעבוד בפסטיבל בין לאומי שקורה בסוף השבוע הארוך הזה בליווינגסטון. לקחו אותי למשרדים שלהם, ומצאו לי מלון נחמד וזול, בדיוק מול המלון שהייתי בו בלילה. צריך לזכור את המקום לפעם הבאה אם אגיע לכאן.

אחרי שהתמקמתי, נסעתי לפסטיבל. טעיתי בשם של הכפר בו היה הפסטיבל ועל טעויות משלמים. במקרה הזה, שילמתי למונית. הנהג שאל אותי כמה זמן אני בזמביה כדי לקבוע מחיר. הסכמנו על מחיר גבוה מידי אבל סביר. אחרי שסגרנו את המחיר שאלתי אותו, כמה הייתי משלם אם הייתי מקומי. הסיפור שהוא ניסה למכור לי היה, שמקומי משלם יותר אבל הוא לא רוצה שיהיו לי טענות נגד זמביה שהמחירים גבוהים מידי. ממש. בדיחה מצוינת.

פסטיבל ריקודים. מכל מיני מחוזות בזמביה וגם ממדינות בסביבה. המוזיקה בסה"כ מאוד מונוטונית וחוזרת על עצמה.

לחלק מהלהקות היה גם קרימבה. השם קרימבה הוא גם שם של כלי אחר במקסיקו, שמנגנים בו ע"י הרעדת קפיצי ברזל מעל לתיבת תהודה קטנה. כמו שרואים בתמונה, הקרימבה דומה למרימבה של אמריקה הלטינית. שמות שונים - סתם בשביל לבלבל את האויב.

ברב הריקודים היה גם שחקן ראשי – LISHIKI  - דמות מעניינת מהאיזורים בצפון מערב המדינה.

בוצוואנה שלחה נציגות שרקדו עם כדים על הראש בדיוק כמו המשלחת המצרית, רק המוזיקה הייתה שונה.

אפילו להקה סינית הייתה, בערך. בית ספר לתרגילי לחימה שמנוהל ע"י סינים. בפעם האחרונה שהייתי בארץ הלכתי עם חגי להופעה של נזירי שאולין. ההופעה פה הייתה לא פחות מרשימה שכן היא כללה לחימה מבוימת ולא סתם תרגילים, שבירת קרשים על הראש וכו'

בין מושבי הכבוד לבמה היה גשר קטן מעל לשלולית ירקרקה וכל הזמן ניסו להזיז משם את הצלמים כדי לפנות מעבר לVIP שיעלה לבמה לברך. היו כמה כאלה. שרת התיירות, השגריר הסיני, נציג מצרי, מנכלים למיניהם. לשמחתי, אף אחד מהם לא טרח לעלות לבמה ולשעמם אותנו עם נאום טרחני.

מהמופע חזרתי למלון ברגל. הליכה של כשעתיים. בדרך עברתי במסעדה האיטלקית. בבוקר, בין לשכת התיירות הממשלתית והמלון, עברתי דרך הסופר כדי לקנות שתיה. בא לי קקאו והתלוננתי על כך שהחלב מפלסטיק (ז"א חלב עמיד). המוכרת הלכה למדפים והביאה לי חלב אמיתי. בינתיים התקשקשתי עם עוד מוזונגי שעמד לידי וטען שזה המקום היחיד בעיר שעושה קפוצ'ינו ראוי לשתייה. איטלקי, שיש לו מסעדה וגם דוכן גלידה בכניסה. גלידה איטלקית אמיתית. חלום רטוב שלי מאז שהגעתי לזמביה. הגלידה בזמביה מזעזעת, בלשון המעטה. לעומת זאת, הגלידה הזו הייתה עונג צרוף. חזרתי לדוכן כל יום, אבל ביום השלישי קניתי רק גביע קטן מסיבה שאתאר בהמשך. סיפרתי לו שב1980 בפירנצה, בעיר העתיקה, היו 35 דוכני גלידה ושדגמנו את כולן. אחרי הגלידה עברתי לפיצה שבקושי רב הצלחתי לסיים. גודל איטלקי, הוא אמר. כששאל איך הגלידה, עניתי לו שהיא חלומית ויש לי רק תלונה אחת: הגביע מפלסטיק, והוא עמוק מידי ואני לא מגיע עם הלשון לקרקעית.

יום המחרת הוקדש למפלי ויקטוריה. על כך בפוסט הבא.

עוד פכים מזמביה

עברו 3 וחצי חודשים ולא כתבתי כלום. אני יכול להאשים את maptia.com ביובש הכתיבה שלי אבל זה סתם תרוץ. אתר יפהפה. תמונות נהדרות שמספרות סיפור. אז נכון שלא התכוונתי לכתוב בלוג כזה, ושהצלמים שם מקצועיים ומשקיעים בכל תמונה מי יודע כמה זמן, והסיפורים מהממים גם הם. ובכלל לא חשבתי על דבר כזה כשהצהרתי שהבלוג מתיימר לענות על השאלה: "איפה אתה? איפה היית? איך היה? - זו התשובה!". אבל בכל זאת זה מתסכל. אני כותב על האסוציאציות שלי למה שאני רואה. וזהו. הבלוג שלי גם לא מתאר מסעות כמו באתר של אפרת. אני לא בנוי (לפחות כרגע) להשקיע באיכות הצילום. גם לא בכתיבת מדריכים למען אלו שירצו ללכת בעקבותיי. לטייל כמו אפרת אני לא יכול. לא יכול להתחייב חצי שנה מראש, לא מוכן שיסחבו לי ציוד, לא מוכן לקבוע מסלול ולדבוק בו. אני מתכנן בקפידה, עם מספר אלטרנטיבות למסלולים ומשאיר את התכנון בבית.  אני גם מעדיף להיות יותר זמן במקום אחד ולהיטמע בעזרת עבודה בשכר או בהתנדבות, כדי להכיר טוב יותר את הסביבה החדשה.

אבל נראה לי שהסיבה האמיתית היא כישלון בטיול האחרון שלי. כלומר, התמונות היו אמורות להיות יפהפיות אבל לא יצאו טוב.

אזהרה: כאן אני מוציא קצת קיטור, אפשר לדלג על הפסקא הבאה.

אני מצלם דברים שמסקרנים אותי, שנראה לי שאי אפשר למצוא כאלה באינטרנט. דברים שנראים לי אסטטיים. או תמונות שמבהירות את מה שאני כותב. אני מיישר את התמונות, חותך אותן ומשפר טיפה את הצבעים עם תוכנת IrfanView, ובסוף מצמצם את הנפח לבערך רבע (50% בכל כיוון) על Fotosizer, כדי שיעלה וגם יוצג מהר יותר. התחלת סימני הדיכאון היו כשדחסתי את התמונות בפוסט האחרון עם IrfanView ולא עם Fotosizer כי החלפתי מחשב (סיפור מעניין אבל לא כרגע). התוכנה לא עשתה עבודה טובה והאמת היא שהתמונות לא היו כל כך מעניינות, באשמתי. קניתי מצלמה חדשה שצריך לתלות את מי שתכנן את ממשק המשתמש שלה ויותר גבוה את מי שכתב את המדריך. 214 עמודים של מדריך למשתמש (נכון, בגודל  5A אבל גם האותיות קטנות). זה לא כמו המסמכים  של מוצרים סיניים ,אבל לא הרבה טוב מזה. יותר מידי כפתורים שאת הלוגיקה מאחורי התכנון שלהם אני לא מצליח להבין. היום צריך להשקיע בהכרת המצלמה הרבה זמן אם רוצים להוציא ממנה את מה שרוצים. לחיצה על אוטומט וזהו לא מספקת אותי לצערי. בכל זאת יש דברים שהאוטומט לא יודע לעשות. דברים אחרים שהוא כן יודע לעשות לא תמיד מעניינים אותי. יש 6 עמודים על זיהוי פרצוף אוטומטי. ז"א, אם אני מגדיר מראש פרצופים או תאריכי לידה של תינוקות המצלמה תעשה עליהם פוקוס באופן אוטומטי. נו, אז מה? אותי זה לא מעניין כרגע. בחלון של המצלמה מסגרות בכל מיני צורות וצבעים ואני אמור לזכור מה כל סימבול עושה? אין ברירה, אני צריך להשקיע בלימוד. התחלתי, אבל תמיד יש משהו יותר מעניין לעשות. אני כבר בעמוד 44. וכמובן שעד שאגיע לסוף אשכח חלק ניכר ממה שלמדתי. משעמם טיכו.

די. אני ממשיך.

אז קודם כל, האוכל. אני שם שעון מעורר על 0615 אבל מתעורר כמה דקות קודם ומכין לי סלט גדול לארוחת בוקר.  וגם את המוצר הדיאטטי הבא:

בטח זיהיתם מה זה – מים מינרלים. מים לא שותים פה מהברז. לא בגלל מיקרובים אלא בגלל כל מיני מינרלים מיותרים שלא כדאי לצרוך אותם.

נוסע לעבודה במשרד. בשבת אחת יצאתי לראות את עבודת המודדים. ממש התרגשתי. כבר 18 שנה לא יצאתי עם צוות לשדה. ולמרות שנות דור שעברו, היה לי מה ללמד אותם. לשכלל את העבודה ולפתור בעיות.

שלושה "טיולים" היו לי בתקופה הזו – הראשון, שוב "על האש", כמו בפוסט הקודם. הפעם על שפת נהר הקפואה. נסענו בצהריים

(ברקע, בצד שמאל רואים את המשאבה ששואבת מים ומזרימה אותם עד ללוסקה)

ונשארנו עד החשכה וזריחת הירח.

א-פרופו "על האש", סטיב גם לקח אותי פעם למועדון הטייסים לכוס בירה. התמונה שהייתה לי בראש לגבי המועדון הייתה מאוד מאוד רחוקה מהמציאות. כייף להיות מופתע אבל זה מעלה לי מחשבות על ההנחות הבסיסיות שלי שהייתי צריך להיות ראליסטי יותר. ובכל זאת מצאתי בבר שלטים מעניינים לצלם.

עוד מקרה שהופתעתי בלי סיבה הגיונית הוא מקרה הפחמים. כתבתי על היערות השרופים בפוסט הראשון בזמביה. חשבתי שאוהבים לעשות פה על האש. בריי. כמו שעשינו סטיב והחברים. לא הבנתי שזה למעשה אמצעי הבישול השכיח אפילו בעיר. כמה פחמים על מדורה בגינה של הבית.

זו בכל זאת מדינה מתפתחת, כפי שאפשר לראות במחצבה בשולי העיר. חופרים בור עד שמגיעים לסלע ואז באמצעים ידניים חוצבים ומעמיסים על משאיות שמקרטעות בין הבורות.

הדבר המתקדם ביותר שראיתי שאין לנו בארץ זה מיכל הבירה שמעמידים על השולחן במסעדה וכל אחד סביבו יכול לקחת לפי טעמו.

שוב תמונה לא מוצלחת במיוחד אבל התביישתי להסתובב במסעדה ולשים את המיכל על רקע כזה שגם יראו את הברז כי אני לא קניתי את המיכל הזה. אלו שקנו אותו הסכימו שאצלם אותו בתנאי שהם לא יופיעו בתמונה.

נסעתי צפונה כדי לקחת את העוזר שלי הביתה. 10 שעות נסיעה. אמא שלו אושפזה אבל נפטרה ממש לפני שיצאנו לדרך. היו לי כל מיני תמונות יפות בדרך, אוטוסטרדה, גשם, נוף ערבתי. אני אוהב לצלם דרך מראות של מכוניות. זהו האצטדיון הראשי של לוסקה. אני אלמד בסוף איך להפעיל את הפוקוס הידני הזה. אין ברירה.