Tamera

במסלול הישובים האקולוגיים, אחרי אורוויל (התאכזבתי) ונאות סמדר (מאוד אהבתי) בא התור של טמרה.

על טמרה שמעתי ב 2010, עוד לפני שהתחלתי לכתוב את יומן המסע הזה, כשישבנו בסוכה שבנה תמיר יערי בערוץ שליד צוקי דרגות. היינו בסדנת Soul Craft שהעביר Peter Scanlan מחברת אנימס שארגנה ליה נאור. איכשהו הגענו לזולה (יותר בית מסוכה עם סביבה ירוקה מאורגנת בהתאם) ישבנו שם ותמיר הגיע וסיפר לנו שהוא בנה את המקום אבל לא גר שם יותר. הוא גר בטמרה. כשכתבתי את רשימת היעדי המסע שלי, טמרה הייתה ברשימה כבר מההתחלה.

הבנתי שטמרה הוא ישוב מ"סוג אחר" וחיפשתי אותו באינטרנט. קולוניה גרמנית בפורטוגל. נוסד ע"י צמד שהפכו את האהבה לקו מנחה בחיים. כל מה שאתאר מבוסס על הכרות ממש קצרצרה ככה שאני לא יכול לטעון שאני בדיוק מבין מה קורה שם. שי אביבי ומיכל ליבדינסקי היו יותר זמן ממני וכתבו על השהיה שלהם מאמר יפה בידיעות אחרונות.

 גם בנאות סמדר הייתה לי ההרגשה שיש הרבה מעבר למה שאני מבין ומכיר. אולי אחזור לשם למצוא את החסר. יכול להיות שאחזור גם לטמרה.

אם בנאות סמדר המטרה היא לחיות בשלום עם עצמך, עם חבריך ועם הסביבה, כאן מדברים על אהבה. העיקרון המנחה הוא שאנחנו בעידן פוסט-נישואין, כך שהמוסד הזה לא תקף פה. לכל אחד יש מספר לא מוגדר של פרטנרים, מ 0 עד N כמו שאומרים במתמטיקה. לאורי, אחד משני המנחים של קורס ההכרות המקוצר שהשתתפתי בו, יש שני בני זוג, גבר ואשה. אורי הוא אב גאה לשנים. השותפה שלו נכנסה להריון ללא תמיכת הקהילה (כאן הקהילה מחליטה/ממליצה אם להיכנס להריון או לא) ואחרי שהתינוק(ת אם אני זוכר נכון) יצאה בלונדינית עם עיניים כחולות הם הבינו שאורי הוא לא האב הביולוגי. עשו בדיקת אבהות לשני אבות פוטנציאלים ומצאו את האב האמיתי. זה לא מפריע לו להיות אב גאה ולטפל בילדה כמו שצריך. הילדים בקהילה חיים במקום שלהם מגיל מסוים, ביחד עם מבוגרים אחראיים. מזכיר את בית הילדים מהקיבוץ של פעם.

כשהגיע קול קורא לכנס של ISPIM עוד בתחילת השנה, ראיתי שאין לי מה להציג כרגע, אבל רשמתי לי את התאריכים. תאריכי החופשה המתוכננת התאימו פחות או יותר אבל התלבטתי אם לנסוע. כשהגיע ניוזלטר של טמרה שסיפר על כנס של ICSA (International Communal Study Association) בתאריכים קרובים, החלטתי לשלב בין השניים.

לכנס עצמו החלטתי לא להירשם. יותר מידי קיבוצניקים מ"יד טבנקין". כמה אפשר לטחון את הנושא הזה? הקיבוץ היה טוב לזמנו. באמת תודה רבה אבל המשכנו הלאה. שהם יחקרו מה קורה לקיבוצים היום ומה אפשר ללמוד מהתופעה הזו לטובת העתיד. אותי זה לא כל כך מעניין.

אבל היה לכנס פרה-כנס: סדנא מקוצרת של 3 ימים לקורס בן שבוע בדרך כלל, בו מציגים למשתתפים את עקרונות החיים של טמרה. שבוע שלם לא מתאים לי כרגע אבל 3 ימים בהחלט טוב קצר וממצה. מה שאפשר ללמוד בשבוע, אפשר ללמוד בשלושה ימים אם מתארגנים נכון, וזה באמת היה כך. הרווחתי גם בעוד מובן. היינו רק 11 לעומת העשרות+ שמגיעים כל קיץ.

התוכנית של טמרה היא לרפא ביוטופים. הדרך לשם הזכירה נגב צפוני. שדות ענקיים של דגנים קצורים, ישובים נטושים פחות או יותר כי כשחברות ענק משתלטות על איזור הן עובדות באופן "יעיל" ובמשטר עבודה כזה אין צורך בהרבה אנשים. האדמה נפגעת מזה. מספיק ששנה אחת לא יעבדו את הקרקע ושכבה A נסחפת (זו השכבה בה יש את כל האלמנטים תומכי גידול). השכבה תחתיה נחשפת בלי אפשרות לגדל עליה שום דבר. גם אין חקלאים שישקיעו. הם מהגרים והופכים להיות פועלי הבניין ונהגי האוטובוסים של אירופה, כפי שכתבתי כבר באחד הפוסטים של המסע לאיסלנד.

הדבר הראשון היה ליצור אדמה. בשביל זה צריך מים. הם סכרו ערוץ קטן באמצעים טבעיים של סכר אדמה עם ליבת בוץ ובניגוד להערכות שלכם שייקח 5 שנים למלא את האגם לקח להם פחות משנה. בכל זאת פורטוגל היא לא נגב צפוני. בא להם אז הם הוסיפו לאגם גם אי.

בנוסף למים צריך גם קומפוסט. בשביל זה יש בתי שימוש מיוחדים. הצואה וניירות הטואלט נופלים למיכל שבו הצואה הופכת לקומפוסט. גם האמוניה שבשתן טובה לחקלאות. לא מורידים את המים. ההפך. האנשים מתבקשים להוסיף כוס נסורת ממיכל שעומד בצד. בגלל מבנה בית השימוש והנסורת אין ריח בחלל. יש קצת ברחשים. בחלק מבתי השימוש יש קינים של סנוניות שמנקות את האוויר ובינתיים אפשר ליהנות מחברתם, בתקווה שהם לא יחרבנו ליושב שמשקיע, תרתי משמע, על הראש. לא יצא לי להתחבר איתן. הן היו עסוקות במקומות אחרים.

ליד בתי השימוש גם עץ מת שעבר מיחזור לדבר אומנות.

לוקח שנה שנתיים ליצור אדמה ואז בונים טרסות. כמו בעולם העתיק. כשהטרקטורים עולים על השטח, מפרידים את שכבות הקרקע לשימוש חוזר נכון. לפני זה עושים עוד משהו. הולכים לשטח ומסבירים לעשבים ולחיות הבר שהולכים לעשות שינויים במקום. שאם יש להם מה להגיד שיגידו. יש הוכחות חותכות שזה עובד. במקרה אחד, למחרת האזהרה, מצאו בשטח חזיר בר פצוע שכנראה היו לו הסתייגויות. הוא היה בטיפול זמן מה ובדיוק ביום שהחליטו להחזיר אותו לשטח ובאו לשחרר אותו הם ראו אותו קופץ מעבר לגדר ונמלט. חזיר פורטוגזי שכנראה מבין גם גרמנית.

א-פרופו גרמנית, אז יש גם הומור גרמני כמו שבא לידי ביטוי בשלט הבא. (אני החלטתי. לא יודע מאיזה מוצא יוצר השלט, מזרחי או אשכנזי, אז אל תתפסו אותי במילה),

הנושא האחרון בתחום הקיימות הוא תחום האנרגיה. מים דיברנו, קרקע דיברנו, אוכל - הם מכסים כחצי ממה שהם צריכים והשאר בעיקר מתוצרת מקומית. אוכלים וגאן (טבעוני) - לא רוצים שום דבר שגורם לצער בעלי חיים (זה מהתחום של לחיות בשלום עם כולם). האוכל היה טעים מאוד. אני אוכל גם טבעוני, כמו שאני אוכל גם כשר (ככה אני עונה בדרך כלל שואלים אותי אם אני אוכל כשר).

האכזבה שלי מהביקור הזה היא שלא ראיתי מנוע סטרלינג עובד. המנוע הומצא בעיקרון באותה תקופה של מנוע הקיטור ונזנח למרות שהוא מאוד יעיל, בעיקר בגלל שאי אפשר ליצור מנוע קטן. בתמונה למטה אחד מאבי הטיפוס הראשונים שנבנו כאן. כרגע עובדים על מודל חדש שיונע באמצעות שמן שיחומם בשמש. אפשר לראות אותו עובד ביוטיוב.

אנחנו עושים סיבוב לימודי בשכונה עוד יותר "קיצונית" (זה מה שהם אמרו, לא מוצ"ח לי הביטוי הזה, אבל שיהיה) – מנסים לחיות "יותר ירוק מירוק".

המטבח שלהם עובד על ביו-גז ועל אנרגיית השמש.

מראה גדולה עוקבת שמש,

שמרכזת קרניים לחור שמשליך את אותן לתחת של סיר גדול שעומד על הכיריים. הם טוענים שכל אחד שיודע לתקן מכוניות לדוגמא יכול לבנות את ההמצאות שלהם. בעיני זה לא מספיק זמין וכמו כל דבר גרמני, גם אלו וגם האתר שלהם באינטרנט מסובך מידי ולא ברור מספיק.

עבדנו גם באופן סימלי בגן הירק שלהם. שעתיים בהם פרסתי טפטפות. כחלק מהתורה של ההקפדה על מגוון, הם מקדישים הרבה מחשבה על שילוב של גידולים ביחד. ניגוד מוחלט לגידולים חד מיניים בשדות רגילים. מה גדל טוב ומסייע עם מה ואלו שילובים לא הולכים טוב בייחד.

לצד האנשים המעשיים יש גם "רוחניקים". חלק מהאנשים הם גם וגם. הם התקנאו במעגלי המגליתים הגדולים והחליט לבנות גם להם מעגל כזה. קיבלנו הרצאה על העבר הרחוק בו כולם חיו בלי פחד והאמינו ב"אלה" ואז הגיע הפחד יחד עם האמונה הפטריאכלית. נראה לי קצת מצוץ מהאצבע ולא נכון עובדתית אבל למה לקלקל להם?

בואו נניח שאני "התחברתי" לאבן הזו דווקא. לא בדיוק נכון.

בערב, הולכים לבר, המרכז הקהילתי. לאורי מציק שמעשנים שם ושותים אלכוהול. לגבי הסיגריות אני כמובן מסכים איתו אבל לגבי האלכוהול אני לא רואה סיבה להימנע משתייה אם זה נעשה במידה.

באחד הערבים הייתה גם הרצאה על המצב בישראל/פלסטיין. השילוב הזה די מעצבן אותי כי הוא מצביע על חוסר רצינות לדעתי. אם היו אומרים פלשתינה-א"י, הייתי אומר שהם אנכרוניסטים אבל מילא, לא נורא. כשיליד ישראל אומר שהוא יליד ישראל/פלסטיין, לי זה מפריע כי זה לא יכול להיות נכון עובדתית. היישות הזו לא קיימת ולא הייתה קיימת ביום הולדתו. אולי זה יקרה פעם אבל לא בעתיד הנראה לעין.

ההרצאה פתחה בסרטון על ההספד של הרב מיכאל לרנר למוחמד עלי. היה לו גם מה להגיד לביבי בהזדמנות זו. איך שהוא זה היה קשור כי מוחמד עלי היה סרבן גיוס למלחמת וייטנאם. מחיאות כפים ומייקל מהמכון למחקר השלום נותן ספיץ' קצר שעיקרו יפסק הכיבוש ותיגמר האלימות. כאילו שהכיבוש גורם לכל הצרות. לא היה קונפליקט לפני ולא יהיה קונפליקט אחרי. סתם בורות וחוסר הבנה בסיסית. היה לו גם משפט מוזר שאמר, אם הבנתי נכון, שפתרון אצלנו ישפיע גם על הסיכסוכים האחרים במזרח התיכון, כאילו שפתרון סכסוך קצר של קצת יותר ממאה שנה על אינטרסים פה אצלנו, ישפיע על 1300 שנים של מלחמה דתית בין הסונים והשיעים. כשהופכים את הסיכסוך שלנו לסיכסוך דתי אז בכלל הסיכויים לפתרון הופכים להיות אפסיים.

אחריו נאום קצר של עאידה שיבלי. היא סיפרה לי שלפעמים היא רואה את עצמה ישראלית ולפעמים פלסטינית. הנאום שלה היה מלא הקלישאות הרגילות. למרות זאת, לדעתי, היא אחת הנשים המרשימות שאני מכיר. כרגע היא מארחת בטמרה תושבים מכפר קומוניסטי בגדה. יש ביקורים של כאלה כאן ולקהילה יש פעילויות משותפות לישראלים ופלסטינים אצלנו בשכונה אבל לצערי זו טיפה בים. אין לי ספק שאם היו מצליחים לשכפל את המודל הזה של טמרה היו לכולנו חיים יותר טובים. 

לשבוע ב Lisboa

רגע. עוד נגיע לאוכל. איך לא? אבל לא בגלל אוכל מגיעים לליסבון. מגיעים בגלל הפאדו. פאדו תקוע אצלי עמוק עמוק בראש עוד מהתוכניות של ישראל דליות בשבת בבוקר בקול ישראל. עמליה רודריגז הייתה אחת הכוכבות שם והיא באמת הביאה את השירה של הפאדו לרחבי העולם. כמו הפלמנקו של ספרד השכנה.

ניגשתי לאחראי בתחנת הרכבת שעמד על הרציף ושאלתי אותו אם הוא אוהב פאדו. כמובן, הוא אמר. אז שאלתי אותו לאן הוא אוהב ללכת. לא רציתי מקום לתיירים אלא מקום של מקומיים. הוא הביא אותי לאדם מבוגר שעמד מחוץ  לתחנה ואמר לי שהאדם הזה (אנגלית אין, אפילו לא מילה אחת) הולך עכשיו הביתה ובדרך הוא ייקח אותי למסעדה מסוימת. במקום הזה לא היו מקומות פנויים וגם לא במקום הבא שהוא לקח אותי. נפרדנו בחיוכים במקום השלישי אליו נכנסתי והתיישבתי לאכול ולשמוע את הזמרת וגם שני נגנים. בכל זאת לא הייתה לי הרגשה של אנשים שמנגנים בכייף אלא ביצוע יפה אבל חסר רגש שזה צריך להיות הייחוד של הפאדו. בסוף, המלצרית גם עבדה עלי בחשבון למרות שתפסתי אותה בפעם הראשונה. אני אשם. כל כך התעצבנתי שהיא עבדה עלי עם חשבון מנופח שאחרי התיקון לא התעקשתי לבדוק שוב, והיא שוב עשתה "טעות" מכוונת בחשבון מול העיניים שלי.

ליסבון עיר יפהפייה. עוד עיר של שבע גבעות עם תערובת של ישן וחדש. כמות אדירה של תיירים. על אחת הגבעות ישבתי לכמה דקות להתאושש מהעלייה. האווירונים הנוחתים פתחו את גלגלי הנחיתה בדיוק מעלי. מטוס כל דקה בערך. איפה מתגוררים כל האנשים האלו?

גם כאן כאילו חיכו לי. כמו בדרך לפורטו. בחצי דקה לשמונה מישהו דחף לי ליד פירסומת של קונצרט שהתקיים באולם על יד. מקהלה של הקיבוץ הארצי. גם פה, התחילו לשיר ברגע שהתיישבתי. תוכנית של שירים ישראלים. יפה מאוד. אבל החוויה הכי מדהימה שהייתה לי בליסבון לא הייתה הפאדו וגם לא השירים הישראלים אלא זוג אמריקאי שמצאו להם חלל עם אקוסטיקה נהדרת, מתאים למופע קצת משוגע. זמרים וכנרים ברמה סופר מקצועית. פעמונים על הרגליים, מוזיקה מקורית, מופע מדהים. כישרונות ענקיים. הגבר, קונטרה-טנור ששר גם עם הקול הטבעי הנמוך שלו, והבחורה עם הקול הכי גבוה שאפשר, תוך כדי נגינה על הכינור וריקוד במקביל.

בארבעה ימים שהייתי בעיר הלכתי כמעט עשר שעות ביום, בלי הרבה הפסקות. שתי וערב. בדרך למצודה ראיתי חנות שכל מוצריה עשויים מפלסטיקים ממוחזרים, מיכלי שמפו, שקיות ניילון, מה לא. החנות הייתה סגורה וההשתקפות מהחלון הפריעו לצלם.

כמו פורטו, גם ליסבון יושבת על נחל, רק הרבה יותר רחב. הגשר שעברתי עליו בדרך לטמרה (הפוסט הבא) היה ללא סוף. לפני המים, כיכר גדולה והקרינו שם את אליפות הכדורגל. ראיתי מחצית ראשונה של הונגריה נגד בלגיה. האוהדים היו מעורבבים עטופים בדגלים אבל זה לא אוהדים אנגלים ברבריים. אף צד לא הציק לשני. במדרכה, על המים להקה לא רעה בכלל של מוזיקה שחורה ומין סוג של מזח שכל התיירים באים לשבת עליו וליהנות מהנוף.

יום אחד הלכתי ביער אורנים די ישראלי אחרי שביקרתי באקוודוקט מקורה ענק במערב העיר. משם ירדתי לכיוון החוף באיזור אותו הכרתי כבר מטיול ביום הקודם.

ביום ההוא הלכתי ברגל לבלם (בית לחם). לאורך החוף כמה מרינות של סיירות מפרש וסירות מנוע. טיילת רחבה. בטיילת גם בר נייד שהיושבים בו מניעים את הבר. שגיא אומר שיש כזה גם בארץ. אני עוד לא ראיתי.

האטרקציה בעיירה הוא הקומפלקס של הכנסייה והמנזר שיש בו גם מוזיאון (תערוכה של ארכיאולוגיה מצרית שלא נכנסתי לראות). מאוד ממוסחר עם המון אוטובוסים של תיירים והפעם לא בא לי להצטרף אליהם. ביקרתי את קברו של ווסקו דה גמה בכנסיה וחזרתי עם החשמלית למרכז העיר.

בדרך עברתי דרך פארק קטנטן עם עצים שמשום מה מאוד הרשימו אותי.

בערבים לא יצאתי הרבה. הייתי די עייף מכל ההליכות אבל השתדלתי בכל זאת לראות את העיר בלילה. המלון שלי היה במקום מאוד מרכזי. מצאתי אותו בשיטה הרגילה. הגעתי עד לצנטרום של הפיילה. נכנסתי למלון. ביררתי עלויות, אינטרנט, סדין נקי ומים חמים. במלון השלישי התמקמתי, הוא  גם  עלה חצי מהמלון ראשון שבדקתי. חצי שעה של עבודה ואחלה של מקום.

בסביבה הרבה מסעדות וגם מופעי רחוב נחמדים.

גם כמה כיכרות שבאחת מהן "שוק איכרים" עם המון אוכל, אבל הדוכן היות מעניין היה דוכן של ג'ינג'ה – מין יין מתוק/ליקר מקומי,

ששותים אותו בכוס עשויה שוקולד טעים שאוכלים שגומרים לשתות.

קירות וחלונות

יש משהו מיסטי בקירות וחלונות מעבר לפונקציונליות הגשמית שלהם. משהו שמזמין את הדמיון לקחת שליטה על המוח. גם לדלתות.

הרבה אסוציאציות ופרשנויות פרטיות יש לי לגבי התמונות כאן למטה אבל אשאיר לכם להישאר עם הזיכרונות הפרטיים שלכם.

הקיר הראשון הוא פשוט: הגדרת העולם הפורטוגזי בעיני מישהו לא ידוע.

לא אכביר במילים לגבי השאר.

רב התמונות מפורטו, למעט השתיים האחרונות שהן מחלון החדר שלי בליסבון. ועל ליסבון הפוסט הבא.

ISPIM Porto 2016

אני עוקב אחרי האגודה הזו כבר יותר מעשור. מקבל את הnewsletter שלהם בקביעות, אבל לא יצא לי אף פעם להיות בכנס.

זה מה שכתוב באתר שלהם:

ISPIM - International Society for Professional Innovation Management is a network of researchers, industrialists, consultants and public bodies who share an interest in innovation management.

הכנס נערך בשיתוף עם EACI -  The European Association for Creativity & Innovation, גוף מכובד בפני עצמו.

תוכנית הכנס נראתה לי מעניינת מאוד ותמיד רציתי לבקר בפורטוגל, זה נפל לי טוב בלוח החופשות שלי והחלטתי לנסוע.

המצאות תמיד עניינו אותי. עוד בכיתה ז' המצאתי מתקן עם גלגלים מתקפלים לתיק בית הספר שלי. עוד הרבה לפני שהטרולי עלה על המדפים. להפוך את ההמצאות למשהו מסחרי אף פעם לא היה הצד החזק שלי. ברגע שזה עבד זה בהחלט הספיק לי. אין לי גנים מסחריים בכלל. משהו תורשתי.

ב 1997 למדתי באוניברסיטה הפתוחה "חשיבה המצאתית שיטתית" וקראתי הרבה בתחום. רעיונות מקוריים יש לי תמיד בשפע. חלק מהילדותיות שלי. אני לא מוכן לקבל את המילה של "המבוגר האחראי" שאי אפשר לממש את הרעיונות שלי. סתם לדוגמא, בהכנות לדמו לעיריית ת"א אמר המומחה מספר 1 ב IBM שהרעיון שלי לא ניתן לביצוע ובעזרת שני חברים מתה"ל פתרתי את הבעיה בצורה חכמה ולא מקובלת.

הכנס התחיל ביום ראשון בערב. באותו יום שהלכתי הרבה ק"מ ברגל בפורטו ולאורך החוף. קבלת פנים בבניין העיריה המארחת, עם אוכל כמובן. יו"ר האגודה הוא אנגלי שאבא שלו עבד בארץ הרבה שנים ואיך לא, הוא גדל בזמביה. האח שלו דובר עברית שוטפת וגר בארה"ב. יועץ לסטרטאפים.

עוד אחד מההנהלה קנדי מהחלק הצרפתי ששמח שמישהו יכול לדבר איתו בצרפתית. נציגות גדולה מגרמניה ופינלנד ולא מעט אוסטרלים. אני הישראלי היחיד בכנס.

אוכל לא משהו. יין מעולה. סימן לבאות.

למחרת בבוקר, פתיחה חגיגית אחרי קבלת פנים מיוחדת לאלו שפעם ראשונה בכנס הזה, דגשים והבהרות  - חידון על תקנון הכנס כולל החידה החשובה: איזה קבוצת כדורגל אוהד היו"ר.

על ריצת הבוקר המשותפת ויתרתי כמו רב המשתתפים.

בפתיחה מספר הרצאות לכל הקהל, כולל חבר אחד שעולה לבמה עם חליפה מקורית – הבד של החליפה הוא העתק ממסך של המשחק pacman.

אחר כך מתפצלים ל - 5 מושבים. לא מספיק שקשה גם ככה לבחור בין המושבים כי רובם מעניינים מאוד, אז בשלושה מהם יש שולחנות עגולים שכל אחד מהם דן בנושא אחר וגם פה ההחלטה קשה.

ארוחת צהריים (אוכל חתונות) , מושב אחה"צ דומה למושב הבוקר ובסופו בחירת הזוכים בפרס הגדול. ORANGE לקחו (לדעתי בקלות, כמו ההצבעה שלי) כי הציעו אתר פתוח לקהל ו Open Source זה שם המשחק היום.

ארוחת ערב בלשכת המסחר (הבורסה) של פורטו – בניין מהמם. במרכז במין פטיו פנימי כזה שולחנות עגולים, במה ללהקה עם זמרת ומסך לשידור משחק הכדור רגל היומי. יש אליפות ואסור להפסיד.

הכל מתוקתק בסיוע הפרק הפורטוגזי של האגודה. אפילו דאגו לפסל בחוץ שמצביע על הכיוון לאולם. או שזה פסל של אחד ממגלי העולם שמצביע מערבה. אחד מהשניים. עוד פעם פרסים והרבה אוכל. יותר טוב מאשר בשרתון.

יין פורט זה במקור מפורטו ואכן אין להם מה להתבייש ביין שלהם. יין מעולה.

בניגוד להרגליי לא ויתרתי על המנה האחרונה.

היום השני (אם נתעלם מקבלת הפנים בעירייה) מתחיל עם יוגה למעוניינים.

הפעם שמונה! מסלולים כשאחר מהם הוא שידוך עם התעשייה המקומית.

סוף היום בשכונת היקבים מעבר לנהר, באחד מהם. עוד פעם אוכל כמובן, אבל עם צ'ופר בסוף – לאגודה יש חבורת רוק. הלהקה היחידה שאני מכיר שתנאי קבלה כוללים פוסט דוקטורט בניהול.

היום השלישי יותר רגוע מבחינת תהליך קבלת החלטות, רק 6 מושבים. אני בוחר בסדנא שכוללת כל מיני שיטות הפעלה שחלקם אני מכיר ומפעיל אבל תמיד נחמד וחשוב ללמוד עוד דברים חדשים.

לפעילות האחרונה, לפני מושב הנעילה של הכנס, אני בוחר במושב מאתגר:

Solving Wicked Innovation Problems: An Example from Porto by Anton Kriz & William Westgate

פורטו בבעיה כלכלית קשה, כמו שאר פורטוגל ואנחנו מתבקשים לעזור לעיר באופן יצירתי כך שתהווה מוקד לכל מיני יזמים בסביבה כדי שיגיעו לעיר. בקיצור תוכנית ומסע פירסום בצידה שאולי גם תתממש אם תמצא חן בעיני העיריה.

מתחלקים לפי השולחנות שאנחנו יושבים סביבם. ועורכים סיעור מוחות. פרופסור יווני שמלמד באנגלי (שמחזיק את הציור) דנית, גרמני, צרפתי... מעורבב. בסוף השעה, כל צוות מציג את הרעיון שלו. כמובן שהצוות שלי זכה, לא מעט בגלל הציור שלי שהציג יפה את הרעיון שלנו. אני מאסקולת הציור הפרימיטיבי. זה היה מאוד פופולרי פעם.

צילום הניצחון,

התלווה בפרס למנצחים - יין פורט משובח בן כמה שנים.

חלק מהצוות כבר לא נשאר לסיום והזמנו עוד אנשים להתחלק איתנו. יין באמת מהמם.

אחרי סיום, כמה סיורים לראות חדשנות בתחומי ייצור שונים. אני בוחר, איך לא, בתעשיית המזון.

יש מכון לחדשנות בחקלאות. מקבלים הרצאה יפה והסברים לגבי התהליכים השונים. אחד החידושים הוא יוגורט ג'וקים. עתיר פרוטאינים וגם טעים מאוד. נתנו לטעום את חומרי הגלם. היוגורט מצוין וגם הג'וקים. אני ממליץ. יכול להיות שיש בעיה של כשרות. אני יודע שארבה זה כשר למהדרין אבל אני לא בקיא בפרטים לגבי שאר החרקים.

חוף Porto

ירדתי מהחשמלית והלכתי לחוף.  הבחור בתמונה עם הקפוצ'ון הצהוב, זה סוכת המציל.

יש חלקים עם חול ויש חלקים עם סלעים.

כדי שנדע ונחכים, יש שלטים לאורך הטיילת שמסבירים את הגיאולוגיה של הסלעים האלה.

טיילת יפה ורחבה. חוץ ממני לעוד כמה היה חשק ללכת לים. כמה עשרות אלפים בסך הכל, חציים הולכים וחציים רצים. מידי פעם כמה רחבות וספסלים להסתכל על הים ולנוח בצל העצים

חול נעים והחוף הצפוני יותר ממש רחב אבל עם רוח צפונית חזקה. אנשים באים לחוף עם מסתורי רוח ולא עם שמשיות. הרבה יותר חשוב.

מעבר לכביש של "רח' הירקון" שלהם, מלונות ובתים פרטיים, שהיפים שבהם נטושים. ראו התייחסות לנושא בפוסט הקודם.

רחוק רחוק רואים מבנה מוזר לבן.

מסתבר שזה טרמינל יפהפה לאוניות של קרוזים, כולל כל המתקנים של נמל/נמל תעופה – בדיקות ביטחוניות, צ'ק אין, וכו'

על הגג אפשר להשתזף כשהארכיטקטורה ממש חכמה ומגינה מהרוח הצפונית ואפשר לצפות לים. התמונה הבאה במיוחד בשביל שרגא, לזכר הימים הטובים באיי יוון.

צהריים כבר לא יהיה יותר היום והבטן מקרקרת. אין תרנגולים אבל שחפים לא חסר.

הם לא פה בגללי ולא שמעו את קריאת התרנגול מהבטן אלא בגלל הריחות האלה:

דגים בכל פינה אבל מה לעשות, אני ודגים לא הולכים ביחד.

אני עובר ל "בן יהודה". אולי שם תהיה מסעדה שלא על טהרת הדגים.

יש!!. אבל יש תור גדול של ממתינים. להמתין זה בניגוד לדת שלי. "לא תחכה" - אחת מעשרת הדיברות, נכון?

רעב מעבר למותר אני נכנס למסעדה "ריקה" לכאורה. כלל ראשון באוכל הוא לא להיכנס למסעדה ריקה, נכון? נכנסתי כי היה שתדלן בחוץ שהצליח לשכנע אותי להיכנס. בכרתים ברחתי מכאלה, אבל זה היה הרבה יותר נחמד מההם. אחרי שתי דקות כשהרמתי את העיניים מהתפריט המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום. האוכל היה מצוין וזיתים מגן עדן.

מסקנה – שאין מסקנות נצחיות. לפעמים צריך לחרוג מהכללים.