זו העונה היבשה אבל הגשם לא יודע מזה. משפחה
של גרמנים מכורים לספורט שמתגוררים בברצלונה, המאמן האישי שלהם, פרינס, במקור משיקגו וחברה שלו,
ג'וליה, שמלמדת אנגלית בברצלונה, במקור משוודיה עם אמא איסלנדית, עושים תרגילים
בגשם השוטף. אני מצלם מהמרפסת של קריסן ועבדול (עליהם בפוסט נפרד). לא מצטרף
למתעמלים. לא הקטע שלי.
ג'וליה רצה הלוך ושוב בין המסעדות שתוחמות
קטע חוף של מאתיים מטר בערך. משני העברים, החוף נמשך עד אין סוף.
בהמשך אני מתיידד איתם ומצטרף איתם להפלגת
שנורקלינג. לקפטן מוסה יש סירת דהו מסורתית והחוויה של ההפלגה יותר מעניינת
מהשנירקול עצמו.
כמה שהדבר הזה נראה פרימיטיבי, מדובר בתחכום
אדיר. חסכוני. קל לבניה ולהפעלה. גוף מרכזי עם שני בידונים בצדדים למניעת התהפכות.
החיבורים ביניהם כוללים מתקן מתוחכם של בולמי זעזועים עשוי עץ וחבלים. מהפך המפרש
פשוט והקפטן עומד מלפנים לכוון את ההגאי שבירכתיים. הים רדוד (אנחנו לפני שונית
האלמוגים) וצריך לנווט בין הסלעים.
קופצים מהסירה ליד קבוצת סלעים ומסתכלים
מלמעלה, נזהרים לא להידקר מקיפודי הים. יש כמה סוגים, גם ארסיים ואפילו אלו שלא,
מאוד כואב אם דורכים עליהם. יש כוכבי ים מארבעה סוגים לפחות, גם פה רעילים וכאלה
שלא. האלמוגים לא משהו. טיפטיפה דגים.
חוזרים לחוף אחרי כמה שעות. בינתיים הים ברח.
שיא השפל. צריך אוטובוס לחזור. הולכים בזהירות חזרה. יש כל מיני דברים במים שצריך
להיזהר מהם ואחרים שסתם מעניין להסתכל.
אחרי הצהרים, מסיבה של עבדול (על זה בפוסט
אחר).
המסעדה של הלודז' ליד החדר שלי תמיד עמוסה.
הרבה גרמנים, גרמניות עם ילדים נשואות למהגרים זנזיברים וגם זמרת הולנדית שגרה בניירובי
ופתחה שם בית ספר למוזיקת פופ, עם הילדה המקסימה שלה בת השלוש. לא ידעתי באיזה
תמונה לבחור אז אני שם כאן את שלושתן.
הלודז' מנוהל ע"י אשה מלטביה שלא פגשתי,
אבל בעלה מארק (חצי גרמני וחצי איטלקי) מאוד נחמד. מוזיקאי שמארגן כאן מאסטר קלאס
לזמרים (ההולנדית הנ"ל תשתתף בהנחיה גם היא). הוא למד יחסים בין לאומיים,
וכשאני מדבר על כך שהוסיפו לפירמידת מאסלו שכבה של אינטרנט מלמטה, גם הוא וגם עוד
טנזנית (שגדלה בארה"ב ועוסקת ביחסי ציבור מקוונים) יודעים על מה אני מדבר.
מארק עזב כבר, אבל הבטיח לשלוח לי מוזיקה שלו כשיגיע לאיטליה לבקר את סבא וסבתא.
אני מתגאה בכובע שלי, הראשון בחיים שלי שממש
קניתי. בעיקרון אני שונא כובעים אבל אחרי שנשרפתי בדרבן בדצמבר שנה שעברה החלטתי
שאני צריך כובע. אני משתדל לזכור לקחת אותו כשאני מטייל על החוף אבל בדרך כלל
שוכח.
חבר מקומי מתנדב לכסות לי את מה שיהיה בקרוב
קרחת עם השיער שלו שהוא מגדל כבר 10 שנים.
ליד המסעדה בית ספר לגלישת עפיפונים. בניגוד
לגרמנית בלודג', השפה השלטת שם היא איטלקית. לא יודע למה. האם זה בגלל שלשם של
הכפר יש מנגינה איטלקית? סיפרו לי שהמקור הוא שם של חרב בעגה המקומית ולא שום דבר
בין לאומי, אבל אפילו יש מקומיים שלא יודעים את הסיבה.
בשעות השפל, הגולשים צריכים ללכת ממש רחוק
כדי למצוא את המים.
בזמן הזה המקומיים מחפשים להם צדפות בחול
ואוספים את האצות למשלוח ליפן. נראה מצחיק לראות נשים מבוגרות עסוקות במה שנראה
משחק בחול בבגדים מלאים, אבל הן מגרדות את ה 5 ס"מ העליונים בחיפוש אחרי
צדפות קטנות.
הן תוקעות מקלות בחול (אפשר לראות באופק) כדי
לגדל ולתפוש את האצות.
ילדים מנסים לדוג עם מסננות
או עם רשתות נגד יתושים
וזרים מנסים לעזור להם
את התמונה הבאה אני ממש אוהב והוספתי אותה
ככיסוי גם לדף הפייסבוק שלי
לסירה הזו החלטתי להקדיש "בוק" –
פוסט בפני עצמו בהמשך, כשאמצא את הזמן.
בערב האחרון,
הייתה הופעה במסעדה. קבוצה של מוזיקאים
מקומיים מסתובבת בין המסעדות בכפר הארוך הזה, שמלא במסעדות לאורך החוף, ומנגנת כל
ערב במסעדה אחרת, בניצוחו של סאונדמן מוזונגו תזזיתי.
היו גם כלים "רגילים" כמו גיטרות
חשמליות וחצוצרה.
צילמתי רק את האחרים.
עוד שני פוסטים מג'מביאני מחכים לפרסום. היום אני עובר לעיר הגדולה (עיר האבן) לארבעה ימים ואפרסם משם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה