Good Bye - World Wide Friends

לכל דבר יש גם סוף.
מתסיימים שלושה חודשי השהות שלי באיסלנד.
באתי, למדתי, תרמתי והעיקר נהנייתי מאוד.
הארגון קיים מ 2001. טוטה האיסלנדי הוא הארגון. הכל הוא זוכר ואת כל הבעיות הוא פותר. בלי עצבים. ברוגע תהומי שיש רק לקנא בו.

כאן בתמונה הוא חותך את העוגה במסיבת יום הולדת החמישים שלו אליה הוזמנו גם כל מובילי המחנות שהיו זמינים ברקיוויק.

 אנטוניו בא ממדריד. הוא האחראי לפעילויות החברתיות והתרבותיות. ההפך המוחלט של טוטה. היפראקטיבי, פעיל ולוקח הכל ללב וגם מראה את זה. איש כלי הקשה שלא עושה כלום בלי מוזיקה ... והרבה.

בצד שמאל של התמונה - מנו מסרדיניה. אחוות היפראקטיביים. הלוואי שהיה לי קמצוץ מהאנרגיה שלו. הוא הכין לזניה ל 25 איש וכיוון שלא היה מיקסר, הוא הקציף את רוטב הבשמל עם מזלג, יותר מהר ממה שהמיקסר יכול להסתובב.

יש כמות לא מבוטלת של מובילי מחנות כמו מנו וכמוני. לא צילמתי את כולם וגם את אלה שכן צילמתי אני לא מראה פה.

יש מתנדבים לטווח ארוך בארגון EVS שהוא כמו שירות לאומי כלל אירופי. כדי להיות מתנדב שלהם צריך לעבור תהליך ארוך שבסופו הארגון משלם את כל העלויות וגם נותן למתנדבים שלו דמי כיס. עסקא משתלמת ביותר.

מכל מובילי המחנות אני מצרף כאן תמונה של קסניה מהונגריה.

יש לי תמונות של אמא שלי וסבתא שלי מהגיל הזה בערך, ולדעתי (או יותר נכון לזכרוני) הדמיון בין התמונות וקסניה הוא ממש מדהים. חיפשתי קשר משפחתי משותף ולא מצאתי אבל אולי הוא קיים בכל זאת בהתחשב שסבתא שלי באה מהונגריה.

תמונות של וות'ני כבר ראיתם. הוא לא ממש מהארגון אבל רואים אותו הרבה. הקיץ הוא עושה את רב הנסיעות כשצריך מיניבוס עם הרכב שלו. בחודש הראשון הוא היה האיסלנדי היחיד בפעילות של הארגון חוץ מטוטה.

חודש אחרי שהגעתי, טוטה לקח לו גם עוזרת מנהלית שתשים עין על העניינים.

 

זו העין של אנה. בצל, רואים עוד צבעים באיריס של העין. דגם של נקודות סגולות על רקע כחול בהיר. בהחלט משהו מיוחד לאיסלנדיות. אולי גם לאיסלנדים, לא בדקתי..

 

על הגובה שלה התבדחתי בפוסטים שלי לא פעם.

לארגון יש מספר מבנים ב"שכונה" שזה בעצם משמעות השם של הרחוב - Hverfisgata. זה שמבטאים את השם הזה לא בדיוק כמו שאנחנו מצפים זה כבר סיפור אחר. Hv בתחילת מילה מבטאים כמו האות ק'.

זה היה הבית שלי במשך 3 חודשים, אליו חזרתי כל פעם למיטה "שלי". בקומה הראשונה, החלון השני משמאל.

תודה רבה על הכל ואני מקווה להתראות שוב בעתיד.

שלום לך איסלנד

זהו. מסתיימים להם שלושה חודשים מקסימים באי. חבל שאני לא יכול להשאר עוד חודשיים נוספים.

צרפתי אחד חצה את האי מדרום לצפון, 400 ק"מ, 17 יום ופירסם בלוג  בו הוא כתב את המשפטים הבאים:

Iceland is a photoshoped country. Waterfalls are too straight. The gray is too grey, the green too green, the black too black. And landscapes are too perfect. Like the drawing of a child, with high contrast and saturation. FAKE

 

.. I have the feeling I am on another planet.

אני כתבתי את אותו הדבר עוד לפני שקראתי את מה שהוא כתב. אז כנראה שזה נכון.

עוד כמה תמונות לפני סיום:
מעבודה במחנה העבודה האחרון -

מהמנוחה מהעבודה הקשה -

ומהחלק של האי שנוצר ב 1973. כל השחור הזה חדש לגמרי והגדיל את האי בעוד קצת סלע שיהפוך לאדמה אם יתנו לו.

שלום לתענוג הגדול של המעיינות החמים,

וזר פרחים לנופי הפרא המקסימים והמהממים.

בכל פעם שאראה נחליאלים, אזכר באיסלנד ובריקוד החיזור היפה הזה שהצלחתי לצלם רק מרחוק ואתגעגע.

הטיול לצפון

היה כבר לפני כמעט חודשיים אבל רק עכשיו אני מתפנה לכתוב עליו.
נסעתי עם ניקולא וקבוצה של ישראלים (ישראליות יתר דיוק - הרב נשים, רק גבר אחד) שיצאה דרך גו-אקו. הם משלבים כמה ימי התנדבות עם טיול זול במיוחד סביב האי. לא מחנה עבודה טיפוסי.
בבודדת הם אנשים נחמדים בחלקם הגדול אבל כקבוצה הם הזכירו לי למה אני לא מוכן לנסוע בטיול מאורגן. תמיד יש את המעצבן/נת הזה שעולה על העצבים ומשום מה האחרים מצטרפים אליו ולא ההפך.
הצטרפתי כדי לעזור לניקולא בימים הראשונים. לאחת הנשים, אחת מהנחמדות, הצעתי שבפעם הבאה היא תיקנה כרטיסי טיסה לכל המשפחה ולא תיקח אותם במזוודה ששקלה טון ואני נאלצתי לקחת אותה לקומה הרביעית של הבית דרך כל המדרגות. היא לא הייתה מצליחה לעלות איתה אפילו את המדרגה הראשונה.
ניקולא בחור מיוחד. מצליח לעבוד עם הקבוצות האלה. אומר שכל התמודדות מחזקת אותו. בקבוצה אחרת, ישראלי אחר הצטרף אליו והסתגר בחדר, רק לא להיות איתן. אלו שמגיעות לכאן הן טיפוסיות מיוחדות ואני נאלץ לצאת במסע שכנוע שלא כל הישראלים הם כאלה. הייתה גם ישראלית מבוגרת אחרת בלתי נסבלת שהתנדבה באחד המחנות כך שעבודת השכנוע לא קלה. מזל שיש כאן כמה צעירים שמאזנים את התמונה.

אחת התחנות הראשונות במדרחוב ב Akureyri. הנשים מתנדבות לצלם אותי עם צמד טרולים מקומיים.

זו "הבירה" של הצפון ויש בה נמל קטן,

ואפילו בית קולנוע בסגנון "ארט נובו" כמו שהיה בסתישע, אבל קצת יותר גדול.

משם המשכנו ל Húsavík. זה המקום שממנו יוצאים להפלגות לצפייה בלוויתנים,

וגם להשכיל קצת ב"מוזאון הזין".

מבחינתי השיא של הטיול היה באיזור Mývatn . מסביב לאגם הגדול יש מספר רב של אתרים שהספקנו לקחת רק טעימה קטנה מהם.

מעבר לתצפית הזו, על האגם, הציפורים והמעינות החמים שמסביב (שבגללם יש מקומות שאי אפשר בכלל להכנס לאגם בגלל החום) יש גם יציאות של אדי מים רותחים מבעד לחורים באדמה.

הסיבה העיקרית שלא פירסמתי את הפוסט הזה עד עכשיו היא שקיוותי לחזור לשם. לא יצא. יש למה לשאוף בפעם הבאה.

כשבונים על ניסים צריך להכין אלטרנטיבות

מאוד רציתי לבקר ב- Askja. זהו הר געש בלב איסלנד, מדבר שחור, שהאסטרונאוטים התאמנו בו לקראת הנחיתה על הירח כי זה האיזור הכי דומה לתנאים שהם היו צריכים לעבוד בהם, על פני כדור הארץ.
עקבתי בדריכות אחרי מפת הדרכים הסגורות כל הזמן והכביש והדרך הזו סרבה להפתח. כבר עוד מעט סוף יולי והדרך עוד סגורה מהחורף. רציתי לשכור ג'יפ כדי לעשות את המסלול אבל כל השותפים הפוטנציאליים שינו תוכניות ולבד לא הגיוני לנסוע גם מבחינה בטיחותית וגם כספית. ניסיתי לראות איך לעשות את המסלול באוטובוסים, אבל גם את זה אי אפשר היה לעשות במסגרת חמשת הימים שנשארו לי לפני הנסיעה. אפשר להגיע רק מסביב. המון המון נסיעות. כשלא נשאר לי גם מרווח ביטחון להגעה לטיסה.

אז החלטתי לנסות בטרמפים. הפעם הקודמת שהגעתי ללנדמנלאוגר, הניסים עבדו יפה. אולי ילך גם הפעם.
השקעתי בשלט יפה, לקחתי את האוטובוס בשמונה בבוקר מהתחנה המרכזית (אין אחר, שלא תחשבו - פעם ביום, זה מה שיש לרב המקומות באיסלנד) ונסעתי 5 שעות כדי לעמוד בקור מקפיא לנסות את מזלי.

נקודת העמידה - הכניסה לחניון של שמורת הטבע. היה די מעניין, למרות שכבר הייתי פה, בעיקר בגלל הנחלון הקטן בכניסה, אותו צריכים לצלוח כל אלו שמגיעים.

מצב רגיל על "הכבישים" פה.
ממתין כשעתיים ולא עושה רושם שילך. המכוניות בקושי זזות פה. או שיש כלי רכב שעמוסים מידי.
כנראה שיש סיבה שאין אוטובוס על הדרך הזו.

אז עוברים ל-  Plan B. אני עולה לאוטובוס לישוב קירק...משהו (אפילו בשלט באוטובוס אין מקום לכל השם ואין סיכוי שאצליח לבטא את השם הזה או לזכור אותו)  שעברתי אותו כבר פעם בדרך למזרח האי דרך החלק הדרומי של כביש הטבעת, הפעם דרך המפל היפה של Eldgja.

האוטובוס עוצר ואנחנו הולכים למפל כחצי שעה.
 עוד מפל יפה. עוד מים. כמו בכל מפל, המחשבה על לגנוב אותו לארץ תמיד עוברת, רק אחד, מה יש?
קר, אבל עוד לא התחיל הגשם.
אני יורד בישוב והולך לקמפינג.
השאלתי את האוהל שלי למתנדבים ואני מוצא אותו מלוכלך בצואת ציפורים ודי דביק. מעצבן.
הגשם מתחיל ב 4 בבוקר, כמו שהבטיחו. יש הפוגה קצרה ב 8, אני מתקפל ויוצא לתחנת הדלק כדי לקחת אוטובוס נוסף לשמורת Laki.
מתחיל לרדת גשם יותר ברצינות, גשם שמלווה אותנו כל היום. מצד אחד מעצבן כי קשה לצלם אבל מאידך, דפקתי את מרפי ובגדול. אני מוציא את חליפת הסערה וכל הקושי נעלם.
רק המצלמה סובלת בשקט. לא צילמתי הרבה אבל יש יופי של תמונות באלבום של יוסי לרנר שהיה פה לפני שבועיים (בסביבות תמונה 69).
מתחילים בקנין יפהפה.
לבטא את השם שלו - קלי קלות:

באופן לא מפתיע, גם ליוסי יש תמונה כמעט זהה באלבום שלו:

כשהמים יוצאים מהקניון, הם נתקלים בשפך לבה חדש יחסית, אין להם ברירה כי כל הנחלים הולכים בסוף לים, אבל עושים טיול יפה לפני זה. פונים שמאלה ומחפשים להם דרך למטה.

נוסעים עוד קצת ומגיעים למפל ששמו מפל-יפה. יורד מבול בחוץ ואני מתלבט, לצאת או לא? מה כבר יכול להיות, עוד מפל? לא ראינו מספיק?
אני לא מתעצל ויוצא ובאופן מפתיע, המפל באמת יפה, היפה ביותר לטעמי מכל המפלים שראיתי עד כה.

ממשיכים ומגיעים בסוף למטרת הסיור - לועי הגעש של לאקי. מאה עשרים וכמה לועות.
לפני שהגעתי לאוטובוס חשבתו אולי לישון כאן. לא ידעתי אם להשאיר את האוהל (הנקי והשטוף !!!) עומד בקמפינג או לקחת אותו איתי ואולי לישון בלאקי. החלטתי לקחת אותו בכל זאת, מקסימום אקים אותו שוב.
כשהגעתי ללאקי, לא היה ספק. פה אי אפשר להשאר. חבל על הזמן (במובן המקורי של הביטוי). מקפיא, גשום ומזג האויר עומד להיות יותר גרוע.
אני מוותר על הרעיון.
סיבוב יפה בין הלועות, וחוזרים לאוטובוס.

מגיעים אחרי הצהריים לקירק...משהו. לא בא לי להשאר כאן. בינתיים יורד גשם שוטף ולהקים את האוהל בתנאים האלה לא תענוג גדול. האוטובוס לריקיוויק יוצא מכאן רק למחרת בצהריים. בויק, במרחק לא גדול במושגים איסלנדיים, יש גם אוטובוס שיוצא ב 8 וחצי בבוקר. אני מחליט לנסות להגיע לשם. אין אוטובוס כמובן. אני בתחנת הדלק. על כביש הטבעת עצמו אין סיכוי לעצור טרמפים. בכל הספרים כתוב שלא לוקחים טרמפיסטים רטובים שמרטיבים את האוטו.
אני שואל מתדלקים אם הם נוסעים לכיוון. אחרי כשעה - שעה וחצי (לא הסתכלתי על השעון), אני ניגש לאוטובוס מיוחד של להקות מוזיקה שכולל גם מיטות ושולחנות. שיטת הלחץ מצליחה והם לוקחים אותי.
אחרי שאני עולה, מסתבר שהם חוזרים מחתונה בלגונת הקרחון (כבר כתבתי שראיתי שם חתונה) ונוסעים עד לריקיווק !!!
אני מגיע לבית שלנו קצת לפני אחת בלילה, לא עייף בכלל, מלא אדרנלין.
איזה טיול מוצלח.

Vestmannaeyjar

אחרי שכתבתי על הקבוצה הנהדרת שהייתה לי - קצת על האי עצמו.
כבר הייתי השנה באי שכוסה כמעט כולו בלבה לא מזמן. עכשיו הגיע תורו של האי הזה. הוא ממוקם בדרום מערב איסלנד. למעשה מדובר בקבוצת איים שרק אחד מהם מיושב. האחרון שבהם נוצר רק לפני כמה שנים ואסור לעלות עליו בכלל.

 כולה 4000 תושבים וקצת. ב 1963 ההר השמאלי בתמונה התפרץ, כיסה 200 בתים + וחלק מהתושבים לא רצה לחזור אחרי זה.
יש חפירות "ארכיאולוגיות" לחשיפה של חלק מהבתים - "כאן גרו באושר .... ".

יש את מספרי הבתים או לפחות את שם התושבים שברחו משם.
הלבה כיסתה שכונה שלמה. בניגוד להמלצות המומחים, הם נלחמו בלבה ע"י קרור שלה בזרנוקי מים והצליחו להציל חלק מהמבנים אבל לא הספיק להם לחץ המים כדי להמשיך כי היה הרבה יותר חשוב להציל את הנמל, שהיווה את אחד ממקורות ההכנסה החשובים של איסלנד כולה. כששאלו את ראש העיר מה עדיף שכונה או הנמל הוא ענה "איזה ערך יש לשכונה אם אין נמל".  בתמונה הבאה רואים קיר של בריכת מים אחרי שהלבה אכלה כבר את רב המבנה ונעצרה.

לאי מגיעים במעבורת. בנמל הקטן, המעבורת פוערת את פיה למכוניות של תושבי האי בצורה מצחיקה - מזכיר את הסיפור של יונה והלוויתן. באי, כמו בסתישע, לתושבים יש מכוניות "מרוץ" למרחקים העצומים שאפשר לפתח בהם מהירות - מאה מטר גג.

חצי שעה ומגיעים.

הכניסה לנמל צרה ומוגנת. התפרצות הר הגעש שאיימה לסגור את הנמל נעצרה בזמן ולמעשה שיפרה את ההגנה הטבעית שלו.
 הקירות שעוברים לידם סוריאליסטים, מלאי חורים ובחורים שחפים מקננים לרוב.

בצד השני של הנמל קיר יותר עמוס בציפורים. כנראה שיש להם מבט טוב יותר על הנמל או הגנה יותר טובה מהרוח. אחד משניהם. את הקיר הזה אפשר להריח בכל העיר.

 מעל הקיר, אחרי טיפוס רציני, הגעתי למשטח קטן שממנו אפשר לראות את היבשה (אם אפשר לקרוא לאיסלנד ככה, אבל בכל זאת, זה אי יותר גדול) ואת אחד הקרחונים שעליה, וגם כמה פאפינים לרפואה.
הממזרים האלה יכולים לצלול ל 60 מ' בלי בלונים ואפילו בלי חליפה יבשה.

בשבת עשינו סיבוב סביב האי בסירת תיירים - צ'ופר למתנדבים על האי.
היה מקסים. נכנסנו לכל מיני מערות עם הספינה,

באחת מהן, הקפטן הוציא את הסקסופון וניגן לנו כדי להראות את האקוסטיקה הנפלאה של המערה.

הסירה מצויידת בכל אמצעי ההצלה שצריך, עם הסברים כמו "במושב שלפניכם" במטוס, וגם תנ"ך קטן לשעת צרה.

אם סירת ההצלה שוקעת, אולי תפילה תעזור.

The Eldfell Volcano World-Wide-Friends Workcamp in Vestmannaeyjar

חידת הגיון

אנחנו קבוצה של מתנדבים במחנה עבודה שהשפה שלו היא אנגלית בסיסית.
ניסיתי לגרום לכך שידברו רק אנגלית כדי שכולם יבינו.
זה לא עבד. האנגלית של חלק מהאנשים לא מספיק טובה.
הקטלנים מדברים ביניהם ספרדית.
גם המורה למתמטיקה מדברת ספרדית - הייתה בספרד חצי שנה בחילופי סטודנטים.
עורך הדין וחברה שלו מדברים גם צרפתית.
איש המחשבים שנולד בפיליפינים גר בדרום קליפורניה ולכן הוא מדבר גם ספרדית.
הסטודנטיות למשפטים וספרות מדברות ביניהן בצרפתית.
אני מתקשר עם האנשים באנגלית, ספרדית וצרפתית.
היוונית שלי כוללת מקסימום תריסר מילים (מעבר לשמות מאכלים ומושגים שהסתננו לעברית ואנגלית).
הסטודנט למדעי האקלים והמורה למתמטיקה מדברים ביניהם בשפת אימם.

אז כמה אנשים אנחנו?
התשובה לחידה בסוף הפוסט.

הגענו לכאן ביום שישי. רב האנשים עשו את הסיבוב של מעגל הזהב בדרך. 
ביחד עם אחד מהמתנדבים, שזה לא המחנה הראשון שלו והוא עשה כבר את הסיבוב כמה פעמים, נסעתי ישר למעבורת.

הגענו לסוף שבוע עם מזג אויר נהדר. ככה היו לנו יומיים להנות מטיולים רגליים בסביבה. על הנופים של האי - בפוסט נפרד.

למרות השם של המחנה, את השבוע הראשון של העבודה בילינו בלזרוק אבנים אל תוך כלובי מתכת גדולים.

בעוד שבועיים יהיה פה פסטיבל מוזיקת פופ ומגיעים המוני אנשים מכל איסלנד. שנה שעברה הגיעו 16,000 (בהשוואה ל 4,000 תושבים בערך בכל האי הזה).
הם יושבים על צלע ההר ויש בעיה קטנה - סלעים מתדרדרים מלמעלה כל הזמן על הגב של האנשים.
החליטו לפתור את הבעיה ע"י יצירת חומת מגן. לא הכי יעיל אבל זה מה שיש. הבוס שלנו אומר שזה לא הגיוני אבל הוא כנראה לא מחליט בנושא הזה.

לא הדבר הכי יפה להגיד למתנדבים שמשלמים לעשות את העבודה הזו. מוטיבציה גדולה לא יהיה להם אחרי הצהרה כזו.
השיפוע של המדרון גדול מאוד, כייף לזרוק את האבנים - זה כמו משחק כדור סל.
אנחנו גם בונים מסלול מחתיכות פח גלי, כזה שמרכיבים ממנו גגות ואז המשחק משנה צורה למשחק באולינג.
בסופו של דבר העבודה חד גונית ומתחילים להשתעמם.
כשמפספסים את הסל צריך ללכת את כל הדרך עד למטה כדי להחזיר את האבן.

על "קו המטרות" מסתובבת ציפור קטנה שמסרבת לזוז. האבנים מטווחות אותה משני הכיוונים והיא זזה מכלוב אחד לשני. לא יותר מזה. רק שמתקרבים אליה היא בורחת וחוזרת מיד, משוויצה עם התולעת שיש לה במקור.

למחרת מזג אויר נעשה גרוע. אחרי הצהריים כבר אי אפשר לעלות על המדרון. חלק מידי.
מוצאים לנו עבודת דחק בניקוי חצרות של גני ילדים. בלי כלים מתאימים. אנחנו מוחים ומחזירים אותנו "הביתה" מוקדם מהרגיל.

הביתה - זה מועדון של תנועת "הצופים". בחדר, על הקיר, תמונה של באדן-פאוול מיסד התנועה.
אני ממש מופתע שאני זוכר את השם שלו אחרי כמעט חמישים שנה.

ביום השלישי - גשם סוער.
מזג אויר איסלנדי טיפוסי, אומרת הנהגת שמסיעה אותנו למקום העבודה.
בדפי המידע על המחנה כתוב להביא מעיל גשם ומכנסי גשם.
יש בעיה בטרמינולוגיה.
מה שהם קוראים מעיל גשם זה אצלנו חליפת סערה.
אין לנו ציוד מתאים לעבודה במזג אויר כזה למרות שלכולם יש מעילי גשם.
אני מחליט שלא עובדים במזג אויר כזה. כולם יהיו חולים.
האחריות עלי לדעתי. המנהל מקבל את ההחלטה ואנחנו נשארים בבית.

ההתנהלות היא כרגיל. יש תקציב, זוג מתנדבים הולכים לסופר ומכינים אוכל. אוכלים טוב והרבה.
אני הכנתי "פשטידת שאריות" מכל מה שמצאתי בבית כשהגענו כי באנו בלי אוכל וגם ארוחה הודית, ביום אחר, שכללה אורז, דאל וקארי ירקות. היה יוצא מהכלל וכולנו ליקקנו אצבעות. הצרפתיות הכינו קרפ. הספרדים, חביתת תפוחי אדמה. ...

עוד יומיים של עבודה על ההר. איפה העבודה על הר הגעש, שואלים המתנדבים?
שבוע הבא, היא התשובה, "למרות ששום איסלנדי לא יסכים לעשות את העבודה הזו, היא קשה מידי", אומרת הנהגת שהיא גם מנהלת עבודה, כנראה גם שלנו.
עוד משפט של מוטיבציה, אבל הפעם, המתנדבים לא יוכלו לבוא בטענות, מה שהם ביקשו הם יקבלו.

עוד סוף שבוע מגיע ומזג האויר כמו לפי הזמנה - בהיר ויפה.
בשבת אני עולה על ההר שמעל לנמל. כל אחד קם בזמן שלו ועושה את הטיול שבא לו.
ביום ראשון עושים הפלגה סביב האי ולאי חדש שצץ לו כאן לפני כמה שנים.

שבוע הבא מגיע. עובדים על הר הגעש. השיפוע עוד יותר חזק משבעבודה הקודמת. בקושי אפשר לטפס על ההר.
העבודה עוד יותר קשה. להרים דלייים עם אדמה במדרון. להכין משטחי גידול לדשא שיחזק את הקרקע כדי למנוע סחיפה של המדרון כלפי מטה. לדשן, לפזר זרעים ולכסות בחומר הטבעי.

אחרי יומיים של עבודה, נגמרים לנו החומרים וחוזרים לעבודה הקודמת לעוד יומיים וחצי.
חוזרים שמחים ומאושרים לרקיוויק.
הייתה אווירה נהדרת של חברותא בין לאומית. ממש לפי השם של הארגון - חברים חובקי עולם.

התשובה לחידה (כמובן שלא נתתי מספיק נתונים) - 9:
אריק ולורנה מברצלונה (עורך דין שרק סיים וחברה שלו סטודנטית לכלכלה), אלקסיס, קלייר ולילה - סטודנטיות צרפתיות מפריז והסביבה הקרובה שלה (2 למשפטים ואחת לספרות), בריין אמריקאי, דימיטרי ודימיטרה (אין קשר משפחתי) גרים בערים סמוכות בצפון יוון (הסטודנט והמורה) ואני. 

עוד קצת Reykjavik

לא הלכתי למוזיאונים באיסלנד. אין לי סבלנות. יש הרבה דברים יפים בחוץ.
הרחוב המקביל לנו הוא המדרחוב של ריקיוויק או אולי הדיזנגוף כפי שהיה פעם. חנויות יוקרה, מסעדות, גלריות.

יש גם כמה ברים ברחובות הניצבים ומסעדות עם תפריטים למקומיים ולתיירים.

את פסל הסירה הויקינגית שניצב על הטיילת כבר העלתי בפוסט על השלג. במזג אויר יפה הוא נראה יותר טוב.

פסלי רחוב לא חסרים, כולל כל מיני ויקינגים, נשיאים ושאר אנשים חשובים.
יש גם בית של במאי סרטים מפורסם שבחצר שלו כל מיני דברים מעניינים.

-

-

על אורי וציורי הרחוב שלו כבר כתבתי. צילמתי גם כמה מהעבודות שלו.

-

אבל גם סתם ככה העיר נראת לא רע. אנשים יצירתיים ובדרך לתחנת האוטובוס המרכזית יש בית של פסל שבנה לילדים שלו בית עץ הכי "מושקע" שאני מכיר.

אני אוהב נמלים. בייחוד של אוניות לא "תעשייתיות". לריקיוויק שני נמלים - הישן היפה והחדש המכוער. את אוניית המפרש של משמר החופים האמריקאי ראיתי כבר בסתישע. אולי לא זו אלא אחרת, לא בטוח לגמרי.

יש לעיר גם "שדה דב" משלה, לא רחוק מהמרכז, כך שרואים מטוסים קטנים כל הזמן. הנמל הבין לאומי נמצא 45 דקות נסיעה מהעיר.

אבל אין לדעתי דברים יותר יפים ממה שהטבע מספק לנו ובשפע.
האם את זה מנסים לחקות כשמפוצצים פצצות אטום?