Life of the Cultural Center

זהו שמו של מחנה העבודה שהסתיים ביום ראשון. השם מפוצץ, הרבה מעבר למה שזה באמת. חשבתי בהתחלה שיש מרכז כזה ברקייויק ואנחנו עוזרים להפעיל אותו, כדי ללמד את ילדי העיר על תרבויות אחרות. יש עוד מחנה שנקרא Multi-Culti, וחשבתי שזה יהיה משהו דומה.
אז לא. המרכז התרבותי הוא משהו שאנטוניו, רכז התרבות המציא - חדר עבודה גדול במרתף הבניין, שבו מבצעים כל מיני פעילויות.
אכן, הרעיון הוא שהאיסלנדים יגיעו לכאן, בהנחה שנושא ההתנדבות יעניין אותם ויתנדבו למחנות במדינות אחרות בעולם. הארגון מנסה לקיים כבר שנה שניה מחנה כזה בריו-במבה בקולומביה, סיוע למקומיים שם, אבל האיסלנדים לא ששים להתנדב. זה לא חלק מהתרבות שלהם. ילדים עובדים בקיץ, הם רואים באנשים שעובדים חינם משוגעים ולא נוסעים להתנדב בעולם.
לעומתם, הישראלים מככבים פה. יש לא מעט יחסית לגודל האוכלוסיה שלנו.
היו לי 5 מתנדבים והיה עוד מחנה עבודה להכין סרט דוקומנטרי שאליו הגיעו 2 מתנדבים.
החלטנו לאחד את שני המחנות וליצור ביחד סרט דוקמנטרי על העבודה והחיים של המתנדבים פה. במקביל עבדנו על מופע קטן של תיפוף במרכז העיר, כדי לעורר תשומת לב וכדי שאנשים יתעניינו בארגון.
בשורה התחתונה, היה מופע ויש סרטון שיעלה ל youtube בתחילת החודש הבא.

אבל לארגון יש בעייה רצינית של יחסי ציבור כלפי האיסלנדים ועד שלא יצטרף איש מקצוע מקומי לצורך שיפור המצב זה לא יעבוד.

בימים הראשונים הקבוצה עבדה בגינה של הבית כדי ליצור חצר יפה למרכז התרבותי הסמוך.

מי שאחראי לשיפוץ הוא אורי, איסלנדי מקומי, נגר בחיי היום יום שהחליט להקדיש את הקיץ שלו לטיפוח המקום. הוא יוצא דופן מבחינת ההתנדבות שלו. אדם מאוד מיוחד. חבר של אנטוניו ששהה כילד כמה שנים בספרד והם מדברים ביניהם בספרדית. הוא אחראי גם לחלק גדול מהגרפיטי בעיר - ציורים על רמה. באמת אכפת לו ממה שקורה בעיר. הוא משפץ גם את כל הקומה התחתונה של מבנה המגורים שלנו שהיה בעבר בית זונות והוא הופך את פלטת הצבעים מאדום שחור ללבן צהוב וגם מקיים שם חנות לספריי צבעים לכל החברים שלו שעושים גרפיטי בעיר. דוגמאות מהעבודות שלהם יגיעו בפוסט אחר על רקייויק ביום העצמאות - בתקווה להעלות את זה מחר.

במקביל לעבודה בגינה, התחלנו לעבוד על הסרטון. מוביל המחנה הזה שעבד איתי במשותף, מיכאל משוויץ. יקה, שהגיע לחודש אחרי שהיה כאן בארגון שנה שלמה בתור מתאם ופותר בעיות.

כל אחד חושב מה לדעתו צריך להיות בסרטון,
עושים סיעור מוחות,

ומתגבשת תוכנית שמיקל (גם ככה קראו לו) אחראי עליה.
במקביל, אנחנו מכינים תופים, ממיכלי פלסטיק,

ואני גם יוזם קצת פרסומת גלויה - מכין גלופות של שם הארגון והסמל שלו. איך לא חשבו על זה קודם? זו לא הקבוצה הראשונה שעושה את המחנה הזה.

עוד משהו שלא חשבו עליו זה ליצור קשר יותר טוב עם בני נוער בגיל המתאים. יש סדנת תיאטרון רחוב ממומנת ע"י העיריה, באותו הבלוק, ולא עושים איתם שום דבר במשותף.
הלכתי וצילמתי אותם באחת החזרות שלהם וניסיתי ליצור עניין בפעילות שלנו ולא קרה מזה כלום. צריך מגע יותר ארוך איתם.

לא הבנתי את ההצגה שלהם, אולי להעלות את המודעות לחינוך המיני - לא צד חזק של האיסלנדים עם הריונות נעורים בכמויות.
מזג האויר השתפר פלאים וישבנו לתופף בשמש, למרות שהיה עדיין קר.

כשאנטוניו מלמד אותנו מקצבים מדרום אמריקה ומהמזרח התיכון.

המגדל ברקע, לא הבניין - זו בשמלה הכחולה, היא המזכירה שלנו.

ביום שישי - הלכנו לכיכר מרכזית בעיר ותופפנו - ז"א עשינו רעש.

גם אני.

אחרי הצהריים, עוד מופע. הפעם בכניסה לפרלמנט. הצגנו את הרפרטואר המפואר שלנו פעמיים ובדיוק שהתחלנו להתקפל הופיעה המשטרה במטרה לסלק אותנו משם. הפעם הייתה קצת יותר התעניינות במופע שלנו, בעיקר מצד כמה שיכורים שלגמו את הבירה שלהם בפארק. צעירים לא גילו התעניינות והאמת שלא היו שם יותר מידי כאלה. לדעתי, בחירת המיקום הייתה שגויה.

בסופו של דבר, צוות מצומצם ערך את הצילומים,

ומייקל נשאר בשבת לרנדר את הסרט כשאני לקחתי את הקבוצה לסיבוב במעגל הזהב (פעם שלישית בלגונה הכחולה, יש!!!).

עוד פעם ב Vik

שכתבתי ליוסי שאין מה לראות ב Vik  התכוונתי שאין שום דבר מיוחד.
בחודש שעבר מאז שהייתי בכפר בפעם הראשונה (כשהר הגעש התפרץ) הנוף הפך מאפור ודי מדכא, לירקרק וכחול. גם הצלסיוסים קפצו למעלה לשיא של 12 לעומת ה 6 שהיו בפעם שעברה.

ויק היא גם ההתחלה פחות או יותר של שדות עצומים של תורמוסים שהביאו מאלסקה כדי לשמר קרקע ולמנוע סחף.

הצמח כבר נחשב לצמח פולש שמסכן את הצמחיה המקומית בשמורות הטבע וממלא קילומטרים מרובעים לאורך,

ולרוחב.

והנה עוד תמונה של המשטחים הכחולים סגולים האלה וכדי שלא תגידו שעבר זמן רב מאז שראיתם מפל, אז הנה עוד אחד קטן וסמלי.

בויק יש גם חוף ים יפה, שחור לגמרי כמובן.

זה היה צילום לכיוון מזרח כאשר לכיוון מערב רואים שוב את הטרולים שהראתי כבר בעבר, הפעם יותר מקרוב.

הנחלון שמוביל לים שחור משחור כמו כל דבר פה, אבל המים שמרטיבים את חלוקי הנחל והחול מבליטים עוד יותר את הדומיננטיות של השחור ומבליעים את האפור.

עברו בויק פעמיים בטיול הזה. בדרך חזרה גם נכנסנו למערת המשושים שכבר הצגתי בפוסט קודם. הפעם צילמתי את המערה מזווית אחרת והיא יצאה לי כמו פה שמת לאכול את המטיילים שלי.

לא שמחתי להגיע שוב לכאן למרות שזה מקום מאוד יפה. משושים ראינו כבר בטיול הזה, גם מערות וגם ים. רציתי להגיע כבר למעיינות החמים של קוורגרדי ולהתפנק אחרי כמעט 900 ק"מ של נהיגה ביומיים האלה.

שמורת הטבע Skaftafell

יצאנו השכם בבוקר (ז"א 9 ורבע) מאכסנית הנוער של קבוט (Hvoll) שנמצאת במרחק סביר מהשמורה. האכסניה בבעלות וניהול של משפחה שהחליטה שחקלאות זו פרנסה לא מספיק טובה.
סוסים כבר צילמתי בפוסט קודם אז הפעם הבאתי כבשים, דווקא את השחורות כי הן במיעוט פה וגם בגלל השיר.

על השולחנות בחוץ קרניים של זכרים, לא יודע אם של שחורים או לבנים, בטח אין הבדל ביניהם.

בצד השני של הבית, גבעה שממנה נשקף נוף מהמם. אמרתי כבר שבשביל פנורמה צריך את כל הציוד שאין לי כרגע אבל בכל זאת הסרטתי סיבוב מלא של 360 מעלות וגם תמונה אחת לפחות של האגמון הקטן שהיו בו כל מיני ציפורים, כל אחת והשיר שלה, קקופוניה שלמה, אבל בגלל מיעוט הציפורים לעומת אגמון החולה, אפשר היה להבחין בין השירים השונים.

העננים באיסלנד נורא נמוכים בדרך כלל, מה שמוסיף המון לאפקטים הויזואליים של הנוף המוזר הזה.

השמורה ממוקמת בין שני לשונות שיוצאות מהקרחון שלמעלה. בניגוד למצופה מקרחון, הקרח שחור בגלל האפר הוולקני. גם הנחל שיוצא מהקרחון שחור כמו גם האגם שבקצה הקרחון, או יותר נכון, בקצה האחת הלשונות. לשנייה לא הגענו. יש הרבה מסלולים מסומנים יפה ובקטעים הקשים יש מדרגות מעץ - מסודר להפליא.
יש מסלולון קצר לבריכה אבל הלכנו ישר למעלה וראינו אותו מנקודת תצפית יפה והחלטנו שלא כדאי לעשות אותו.
טיפסנו כדי לראות כמה נקודות תצפית למספר מפלים,

והמשכנו מזרחה כדי לראות את אחת מהלשונות.

נקודת התצפית יושבת ממש גבוה מעל הלשון,

(שיהיה ברור - הגוש השחור בצד שמאל של התמונה זה קרח!)
בדרך חזרה לחניון הרכב שלידו קמפינג מטופח, מסעדה, מרכז מידע ושתי חנויות של טיולי הרים/קרחונים, אפשר לראות את האגם בקצה הקרחון,

שממנו יוצא נחל שחור הזורם לים שמדרום.

המישור השחור הזה חווה הצפה גדולה כאשר התפרצות הר געש יצרה שיטפון גדול שלקח איתו את גשר הפלדה הגדול שהיה שם. יש "מצבה" לגשר עם כמה קורות מעוותות לזכר הארוע.
הייתי שמח לטייל עוד בשמורה, למסע של כמה ימים אבל כעבור 4 שעות נאלצנו לחזור לכיוון רייקיויק - נסיעה ארוכה.
הרכב שנהגתי בו כבר ישן והיה צורך במיומנות לא פשוטה כדי לשכנע אותו להתנהג יפה. היום הרכב נסע לצפון להחזיר מתנדבים ממחנה שם ונתקע.

סיפור של שתי לגונות

אני צריך לתת גז עם הפוסטים שלי לפני שעמוס, איתן ויוסי מגיעים לכאן עוד פחות משבועיים. לכן החלטתי להכניס תחת קורת גג אחת שתי לגונות, שניים מהשיאים הבלתי מעורערים של איסלנד.
ה - Blue Lagoon היא בעצם לא לגונה אבל השם טוכ בעיקר לתיירות.
כשקדחו במקום פרצו מים חמים שהיו במערה מתחת לבזלת. המים כחולים בגלל אצה שגדלה במים ויצרו בריכה טבעית גדולה ולידה מכון לטיפול בפסוראזיס ועוד כל מיני דברים כאלה, כמו בים המלח.
המקום מאוד תיירותי, יש דיל אטרקטיבי כחלק מהנסיעה מהעיר לשדה התעופה ולכן יש גם לוקרים למזוודות, בגדי ים ומגבות להשכרה, חנות מזכרות ומסעדה.
אני הייתי שם כבר פעמיים, כפרק המסכם של הסיור של מעגל הזהב, לקראת סוף היום.
החלק הקשה הוא לצאת מהמים. גם בגלל שקר וגם ואולי יותר בגלל שלא רוצים שהתענוג יגמר.
יש מפל קטן שעומדים מתחתיו והמים נופלים ישר על הכתפיים והחלק העליון של הגב. הייתי יכול לחיות שם לנצח.
אין לי תמונות של אנשים במים כי כשמגיעים אני עושה את מירב המאמצים לסיים מהר את הרחצה ולהכנס למים מה שיותר מהר ויוצא רק שמגרשים אותנו כשסוגרים.
האיסלנדים מחייבים רחצה יסודית ללא בגדים (ז"א בעירום מלא) גם בבריכת שחיה סתם.
יש מגרש חניה מסודר עם מקום להרבה אוטובוסים,

הולכים דרך שביל שפולס דרך "בזלת רעה" - ככה הם קוראים לבזלת בלתי עבירה,

עד שמגיעים למבנה הכניסה. כרטיס הכניסה הוא זוגי, גם עם מגיעים כבודדים, ככה שכדאי להצטוות לזוגות גם אם לא מכירים מראש.
מהמסעדה זה נראה ככה, אחרי שכולם יצאו -

וכשיוצאים ממנה, הנוף מהמם עוד יותר.

אבל שום דבר לא משתווה להרגשה של להיות תחת המפל ההוא.

הלגונה של הקרחון The Glacier Lagoon נמצאת במרחק של יום נסיעה מרקיוויק (אם לוקחים בחשבון כמה עצירות כולל ארוחת צהריים) אבל הימים ארוכים פה ואין סיכוי לנהוג בחושך.
בניגוד ללגונה הכחולה היא באמת מחוברת לים, שנכנס ויוצא בהתאם לשפל והגאות (כרית, לפי החלטת האקדמיה ללשון, אם אני זוכר מה שלימדו אותנו בחיל הים).
הגעתי למסקנה שאי אפשר להראות כלום במצלמה רגילה. פנורמה מוגבלת גם אם הייתי עושה את זה עם כלים טובים יותר ממה שאני עשיתי.

החלטתי שהקניה הבאה שלי צריכה להיות מצלמת וידאו, אפילו לשם צילום נופים. התחלתי לצלם קטעי וידאו עם המצלמה הקיימת שלי. חייבים טריפוד טוב בשביל זה וזה עוד אין לי. אני מכין רשימת מאפיינים למצלמה שצריכה לכלול גם אפשרות להכניס לכיסוי מיוחד לצלילה.
אז כמה תמונות של שברי קרחון לפני שממשיכים:

ועוד כמה, במרחק קצת יותר גדול

במים הקפואים האלה גם כמה סוגים של בעלי חיים, כמו ברווזים,

כלבי ים,

ואנשים בסירה-אוטובוס שגם עולה על החוף עם הגלגלים שלו.

גם על החוף יש בני אדם - כולל גם חתונה עם נוף שעמרי ודפי יכולים רק לחלום עליו.

לא הזמינו אותנו, לא מהצד של הכלה האיסלנדית ולא מהצד של החתן האמריקאי כנראה - לא הצלחתי לזהות מיהו, אבל דיברו שם הרבה אנגלית.

בשפך של הלגונה לים יש הרבה שברי קרחונים שמצאו את דרכם לים הפתוח והגלים העלו אותם על החוף.

הסתובבנו בין השברים, מתפעלים מהצורות היפות שהטבע יצר לנו.

חתיכות הקרח נראות כמו יהלומים על רקע הקטיפה השחורה של החול של החוף.

והנה עוד כמה צורות יפות:

אפשר היה לשבץ את חתיכת הקרח הבאה בענק יפהפה

אם היא לא היתה גדולה מידי וקרה מידי

הטיול ל Snæfellsnes

זה היה כבר מזמן. נראה לי שעבור שנים מאז, כל כך הרבה דברים קרו בינתיים, אני אפילו לא זוכר מתי זה היה.
יצאנו בבוקר לחצי האי שהאטרקציה העיקרית בו הוא הר הגעש שדרכו הגיעו הגיבורים של ז'ול ורן למעבה האדמה.

היום התחיל סביר מבחינת מזג האויר, אפילו יותר מזה - ממש נחמד.
עצרנו בשמורת טבע של הר געש חדש יחסית,

והתחלנו הליכה של 45 דקות לכיוון ההר.

הדרך מכוסה בשילוב של חזזיות עם צמח שהם קוראים לו עשב הרים.

לעשב הזה יש גם פרח אדום (העשב הוא הדבר הפחות מחודד בתמונה לעומת החזזית התזזיתית).

גם כשמתקרבים ההר נראה לא מאיים במיוחד.

העליה לא קשה במיוחד ולאורך המסלול יש גם חבלים לתמיכה.

הבזלת נראת טריה כאילו ההר לא התפרץ מזמן ומכוסה בעיקר, שוב, בחזזיות.

את הלוע עצמו אי אפשר לצלם ציוד מתאים אפילו לא בעדשה רחבה מאוד. צריך צילום אוירי.
הקירות הפנימיים ממש זקופים ווות'ני הנהג שלנו התקרב על כמה שהיא סביר להתקרב וכמובן שלא בעמידה.

מחוץ לשמורה, חווה לאילוף סוסים. הם חברותיים מאוד והתקרבו לגדר כדי לתת לכולם ללטף אותם.

איך שגמרנו עם הסוסים השתנה מזג האויר מקר לקר מאוד, רוח חזקה שנותנת פוש רציני לתחושת הקור. לעלות לקרחון והר הגעש של ז'ול ורן אי אפשר היה בגלל התנאים. נכנסנו למסעדה עם ארגזי האוכל שלנו ואכלנו בפנים כי בחוץ היה נורא. ככה זה באיסלנד - במסעדות בארץ זה לא היה קורה. כמובן שקנינו גם קפה, כמה אכלו גם מרק חם, היה נחמד מאוד.
עברנו גם ליד מערת ההד - לא משהו, ונסענו לאורך החוף. לא יצאתי מהמכונית לראות את הנוף, מקווה להיות פה בפעם אחרת כשיהיו כמה מעלות בחוץ. יצאתי לראות נמל דייגים יפה אבל לא הוצאתי את המצלמה מהתיק כדי שלא תתקלקל בגשם.