יום ראשון, 21 במאי 2017

Sufi Festival in the Desert

מדינה מוזרה היא מדינת ישראל. עם כל המלחמות בין המדינות האסלאמיות מסביב, המקום היחיד שמשמר את המסורות של המיסטיקה המוסלמית היא מדינת ישראל. ודווקא היהודים "אשמים" בזה, ובחלקם הלא קטן, דווקא האשכנזיים שביניהם. אז השימור עובר עם עיבוד מסוים, דרך עדשות מערביות/יהודיות/ישראליות.

את "פסוקו של יום" אני מקבל בפייסבוק דווקא מרומי, הפילוסוף / מיסטיקן הסופי מהמאה ה13. אני לא "רוחניקי" אבל הפסוקים כתובים יפה ובאים על רקע תמונות מדהימות ובסך הכל, כל הפילוסופים, מכל הדתות, אומרים פחות או יותר אותו הדבר. אתה הוא שקובע את גורלך והכל בא מבפנים. תחיה את חייך ולא את החיים שהאחרים מנסים להכתיב לך, אם תיתן להם.

הסבלנות שלי לפילוסופיה עמוקה די מוגבלת, אבל כמו כל דבר טוב, כאן, היא עטופה במוסיקה מהממת, ולזה יש לי סבלנות אין קץ.

לא זוכר מי שם לי על הקיר בפייסבוק את המודעה על הפסטיבל הזה, וכשראיתי אותה מיד התאמתי את החופשה שלי בארץ כדי שתכלול גם את זה.
יש גם טקסים של דרווישים מסתובבים בגליל והאירוע נמצא על הכוונת שלי הרבה שנים. אני מתאר לעצמי שזה יותר קרוב למקור ושכל הדרווישים מוסלמים אדוקים, ואני מאוד מקווה למצוא הזדמנות לראות גם את זה.
אבל השילוב עם המדבר הופך כל דבר למשהו אחר. עוד יותר מיוחד מאשר הטקס הדתי. יש משהו בסביבה הזו שעושה לי את זה. מעניין אם זה גנטי או אפי-גנטי לבני ישראל.


הרעיון בסיבוב הוא להביא את הרוקד למצב של טראנס.



עד שהוא רואה משהו כזה, כנראה. לא יודע. אף פעם לא הייתי ככה.



העיקר שמסתובבים.



אבל אני עדיין חייב לכם את הסיפור של הציפור מהתמונה הראשונה בפוסט הזה למעלה.

חשבתי לכתוב הגיגים פילוסופיים בהתאם למוטיב המרכזי של הפילוסופיה והמוזיקה הסופית, על ההשתקפות של החלום במי שאנחנו היום אבל החלטתי לוותר.

לא זוכר מי האמן שיצר את המראה הזו שעמדה ליד המיצג של הסימורג. לא מצאתי את הטקסט באינטרנט, אז החלטתי להשקיע ולהעתיק אותו לכאן.

מי היא אותה ציפור גדולה,
מהמיתולוגיה של פרס האדירה,
אשר פאריד א-דין עטר שורר אודותיה?
וכך בקצרה:
לפני עידן ועידנים
נאספו כל הציפורים ל"ועידת הציפורים"
וכך זימרו וגם צייצו:
"אנחנו רוצות להגיע לשקט והשלווה
לחוות את מקור האור והבריאה
ולכן נמליך עלינו מלכה
שתוביל אותנו לאורה".
הדוכיפת קמה ואמרה
שישנה ציפור כזו מלכה
אשר בעזרתה תוכלנה למצוא את התשובה
ועוד הוסיפה ותיארה את הדרך הארוכה והקשה
על שבעת העמקים בדרך לגאולה
עמק החיפוש, עמק האהבה,
עמק התבונה, עמק ההתנתקות,
עמק האחדות, עמק המבוכה,
עמק ההגשמה
נבהלו הציפורים נורא וכל אחת מצאה
סיבה אחרת לוותר על המסע
לבסוף נשארו שלושים (סי) ציפורים (מורג)
שבחרו את הבחירה
ויצאו את התשוקה
ואיזו הפתעה להם קרתה?
המסע עבר במהרה
וכהרף עין הגיעו כולן ליעדן
וכל אחת חשבה, ציפתה לראות
אור זוהר, מין ישות כזו גבוהה
אך להן חיכתה הפתעה
כאשר נכנסו ובאו
אל הציפור הגדולה –
ראתה בה כל אחת
את השתקפותה.



עד כאן המיסטיקה. לשטוף גבישים עם מים כדי להחיות אותם או משהו כזה מעולם לא היה חלק מההוויה שלי.



היו כל מיני סדנאות והרצאות כנראה מעניינות, אבל תמיד בתחרות עם מוזיקה. יותר מידי אופציות לכל אחד שסובל מ FOMO כמוני. בלי שעון ועם פלאפון סגור, פספסתי כמה דברים שרשמתי לי שבא לי לשמוע, אבל תמיד היה מופע מוזיקלי מקביל, על שתי במות, שמבחינתי גנבו את ההצגה.



אלה שיושבים ולא רוקדים, יושבים על מחצלות מסביב לבמה, חלק הביאו גם כסאות וחלק ישבו על העץ ממול.



לא מצאתי קטע ראוי באינטרנט של רביעית אמיר שהאסאר שפתחה את הפסטיבל. חבל. כמו כל מה שבא אחריהם, מאוד התחברתי למוזיקה. המלווה בתוף היא פרופסורית מהעברית, פדיה, נדמה לי. התמונה מקטע אחר בפסטיבל אבל זה לא ממש חשוב. ההרכבים שיתפו פעולה יפה אחד עם השני.



Kabir Café באו כל הדרך ממומבאי. לא ידעתי באיזה תמונה לבחור אז אני שם את שתיהן.



גם הולה-הופ הוא סוג של סיבוב.



את ירון אני מכיר כבר מנאות סמדר, שם הוא העביר בשחר של יום אחד שיעור קצר על שירה הודית



כאן פחות התחברתי כי חסרה לי האווירה הקסומה של החדר במגדל של מרכז האומנויות קצת לפני הזריחה, אבל היה יפה בכל זאת.

אחת החוויות היותר חזקות היו של המטופף הזה (בצד ימין של התמונה):



הוא לקח קליפה של משהו שנראה לי מרחוק כקליפה של דלעת ושם אותה בתוך קערת מים. מכל המתקן הזה הוא הוציא צלילים שלא מהעולם הזה.



Gulaza שרו שירת נשים תימנית (כי שירת גברים זו רק שירת קודש)



נראה לי שגיל רון שמע הוא מהמארגנים של הפסיטבל, בכל אופן הוא הסתובב כמו בעל בית.



(הסרטון הוא מפסטיבל קודם, השנה היה יותר מוצלח לדעתי, או שנדמה לי ככה בגלל ההקלטה הלא כל כך מוצלחת של הסרטון).

חיפשתי עוד קטעים ב YOUTUBE אבל לא מצאתי מספיק טובים. התזמורת הסופית נתנה הופעה יפה ועוד אחרים וטובים.

זה לא בדיוק המוזיקה הקלאסית שגדלתי עליה, אבל בשבת בבוקר בטיול היינו שומעים באופן קבוע את הפינה של ישראל דליות "שירי עמים". היו הרבה בקהל ששרו ביחד עם המופיעים וידעו את כל המילים. אז בכל זאת, זה שייך גם לעם שלנו, אם יש דבר כזה.

יום שישי, 28 באפריל 2017

Kigali, Rwanda


רואנדה היא ארץ אחרת. לכאורה, בכלל לא באפריקה. אולי זו ההשפעה של הכיבוש הגרמני במאה ה-19. לא יודע. אני לא מומחה בפסיכולוגיה של עמים למרות שזה שמאוד מעסיק אותי כבר מתקופת השרות הצבאי שלי. איך המחשבה הקולקטיבית והגיאוגרפיה משפיעה על אופן המחשבה הפרטית, בייחוד במקרה של מציאת פתרונות לבעיות הנדסיות.
מכל הטיולים שלי, עד כמה שאני רואה, זו המדינה הנקייה בעולם.  פחי זבל בכל מקום.



הכבישים והמדרכות נקיים מעבר למקובל, בייחוד באפריקה.



מכירים את הציור השבועי לילד של ג'קי במוסף של ידיעות אחרונות?
"ילדים, במדרכה שבתמונה מסתתר גרגיר אבק. מי יכול לגלות אותו?"



אז חיפשתי וחיפשתי ובסוף מצאתי, עטיפה של חטיף באמצע המדרכה. ממצא נדיר ויקר מציאות.



הכל כל כך מובנה ומסודר, כמו שאומרים בגרמנית "סדר צריך להיות" Ordnung muss sein.
אבל מידי פעם "בורח" להם ה"אפריקה". 
לדוגמא: במלון מכונת ה"ויזה" מקולקלת. גם צ'ק הם לא רוצים לקבל. אני צריך להביא תשלומים במזומן. בבנק אין דולרים. דולרים מחליפים אצל חלפנים. אז אני מוציא מהחשבון בבנק כמעט שני מיליון פרנקים רואנדים. בשטרות של אלף. צריך להזמין משאית בשביל לסחוב את זה. זה פחות נורא. למנהלת המלון לוקח חצי שעה לספור את הכסף, כשאני מחכה בסבלנות שאין לי.
מצד שני, את כל התשלומים לרשויות השונות עושים דרך הפלאפון.
אחת המדינות העניות בעולם אבל כבלי אינטרנט אופטיים לכל פינה, לפחות בעיר הבירה. ומצד שני, רק אחת המעליות בבנק עובדת. חוסכים. גם המעלית האיטית בעולם. לפחות מהנסיון שלי.
המרכז המסחרי של העיר עטור גורדי שחקים. בכל כניסה לבניין ובכל כניסה לחנות גדולה יש סורק תיקים ושומר שבודק במגנומטר, כמו בשדה תעופה. מי שמכר להם את כל הסורקים האלה עשה קופה יפה מאוד. עובדה, אין להם טרוריסטים. מזכיר לי את הבדיחה על המשוגע שהתהלך ברחוב באמצע הלילה ותופף בכל כוחו. "אני מגרש את הפילים" הוא אמר. "אבל אין פילים" אמרו לו. "רואים? זה עובד" הוא ענה.



עוד לא החלטתי אם אני אוהב את העיר או לא. יש גם מעברות ללא עצים. גם כאן, כמו ברב הערים הגדולות בעולם, יש הגירה גדולה מהכפר לעיר.



אבל הקטע הכי מדהים במדינה הזו, זו ההתאוששות מהטבח בשבט הטוטסי. היום הם לא מדברים על השבטיות אלא "כולם רואנדים". במוזאון השואה יש בחצר קברי אחים לרבע מיליון בני אדם. זה מתוך 800,000 אנשים בסך הכל.
הקומה הראשונה מתארת שלב שלב ברצח העם הזה, עם כתוביות תמונות וחפצים של הנרצחים. בקומה השנייה, שואות אחרות, כמו בנמיביה בתחילת המאה ה-19, רצח שלא ידעתי עליו, השואה הארמנית, השואה "שלנו" ובקמבודיה. מעניין שבכולם (אולי למעט בקמבודיה) היו מעורבים גרמנים באיזו צורה. כאן הגרמנים לא השפיעו באופן ישיר אלא רק שלטו פה ולדעתי השפיעו באופן לא מודע על אופן המחשבה המקומי. האשמה הישירה היא על הצרפתים והבלגים שעסקו ב"הפרד ומשול".
הקשר שלנו לטבח הזה הוא במכירת הנשק לטובחים. שי הקריא לי קטע עיתונות שמצטט את סוחר הנשק הישראלי שאומר משהו כמו (הנוסח שלי, אבל רוח הדברים נאמן למקור): "יותר כייף להירצח ע"י כדור או רימון יד ולא במצ'טה, לא?"
הם מומחים בשימוש במצ'טות. כמו בכל אפריקה, מכסחים את הדשא עלה, עלה.



בחודשיים שהייתי פה הפעם, לא יצאתי הרבה מהשכונה שלי.זו העונה הגשומה. על העץ בחוץ מתרחצים להם העיטים כל הבוקר.  לא בטוח שזה עיט אבל זה דומה. יש מספיק חבר'ה למניין בשחרית?



הבריכה במלון מתחת לחלון שלי מתמלאת מהגשם אבל היא לא מטופלת. לא מעז להיכנס למים אפילו אם הטמפרטורות היו בתחום המקובל עלי.



סוף שבוע אחד נסענו לאגם Kivu, על הגבול עם קונגו. אגם מעניין ששואבים במרכזו מתאן שנוצר כנראה בהקשר לפעילות וולקאנית.
ביום הראשון ירד גשם כל הזמן. הרבה ממטרים יש להם בארץ אלף הגבעות. כמעט כל יום. הבנתי למה אנשי ההרים האפריקאים אלופי עולם בריצות ארוכות. בנוסף לאנטומיה המיוחדת שלהם (שרירים קצרים יותר) הם גם רגילים לרוץ כל הזמן בניסיון נואל להתחמק מהגשם. רוב האנשים רצים, לא הולכים, אלא אם יש להם משאות כבדים ביד או על הראש כמו ג'ריקנים של מים או שמן.
בדרך לאגם, עוברים דרך הרבה כפרים, שנראים קצת כמו המעברות בעיר.



כביש טוב שנסלל ע"י הסינים כבר לפני כ- 20 שנה. בדרך, בית קברות לפועלים הסינים שנספו בעבודה.



נעול אבל נקי בפנים כמו בכל מקום במדינה הזו.



מלון נחמד, לא משהו אבל עם גינה נחמדה.



הלכנו קצת ברגל והגענו לגדר כחולה יפה. יש אנשים בצד שני ולא בא לי ללכת מסביב. רציתי לטפס על הגדר. לא בעיה. לא בראש של שי והוא משכנע אותי ללכת לאכול. אני תמיד מוכן לאכול. רעב או לא רעב.



איזה מזל שהשתכנעתי. במסגרת התאווה שלי ללכת לאיבוד, לא התעניינתי לאן נוסעים ולא הסתכלתי במפה. מסתבר שהגדר המסכנה הזו היא הגבול לקונגו. אחרי סיפור החטיפה של אחד מצוותי המודדים שלי בזמביה ע"י חיילים קונגולזים, מי יודע כמה היה עולה לשחרר אותי.



ביום השני התבהר קצת והלכתנו לראות את "המעיינות החמים". אבן לא גדולה ממנה בוקעים מים רותחים. עלוב רק כמו שבאפריקה יודעים לעשות. חבל"ז במובן המקורי של הביטוי. גם לא הפלגנו על האגם לראות את שאיבת המתאן מהקרקעית. לא נורא. ראינו מרחוק.



גורילות לא נסענו לראות. דורש התארגנות יותר ארוכה מראש. לא בטוח שאוכל לעשות את זה.
אז מה אתם בוחרים? אננס או פרי התשוקה (פסיפלורה)?


יום שני, 3 באפריל 2017

ביי ביי לוסקה

אני כבר יותר מחודש בקיגלי, רואנדה והגיע הזמן לסכם את השנה פלוס שהייתי בזמביה.
בחודשים האחרונים הלכתי ברגל לעבודה הלוך וחזור. 5.8 ק"מ כל כיוון. מדיטציה נהדרת, חוץ מאותה פעם שלא הסתכלתי לאן שאני הולך והשתטחתי על הרצפה של תחנת הדלק.  

בגשמים, המגרש בתמונה הבאה היה בוצי לחלוטין, דבר שעזר לתלמידי הנהיגה לתרגל נסיעה אמיתית בשטח. חיוני במדינה שבחלק ניכר מהכבישים יש בורות יותר מאספלט, אם יש אספלט בכלל. בסך הכל, כל נושא הנהיגה די מצחיק. לא אתגעגע לשוטרים הרעבים בשבת בבוקר שעוצרים אנשים כדי לנער מהם קצת כסף. סטיב, בעל הבית שלי נתן שוחד 50 קווצה לשוטר אבל אמר לו שאין לו כסף לדלק להגיע הביתה אז השוטר נתן לו עודף. הבאמפרים גבוהים ולא מסומנים ואם לא שמים לב קופצים כמו שצריך. לזכותם יאמר שהם מאוד מתחשבים (בנהגים אחרים, להולכי רגל אין זכויות אבל רואים אותם, לא כמו באקואדור שם הם לא קיימים מבחינת הנהג). כשמאיטים, מסמנים עם פנסי האזהרה המהבהבים, בעיקר כשנותנים באופן חריג להולכי רגל לעבור. 



החיים מחוץ לעבודה התחלקו, כמו כל דבר, לשלושה חלקים: בדרך למסעדה, במסעדה ובדרך חזרה מהמסעדה. השותף שלי לבית בחור רציני. לפני כל ארוחה, בדק ב Tripadvisor לאן הולכים והתמיד לחפש כל פעם מקום אחר.



ב- Horse Shoe, אחת ממסעדות הבשרים היותר טובות, אולי הטובה שבהן, היו פותחני בקבוקים יצירתיים במיוחד.



כשרק הגעתי ללוסקה, הספקתי לשתות בירה שנקראה Mossi Gold. נראה לי שמזגגה דרום אפריקאית קנתה את המזגגה הזמבית וסגרה את קו היצור של הבירה המצויינת הזו. נאלצתי להסתפק ב Castle. לא נורא, גם זו בירה מצויינת.



אחרי הטיול עם המכונית לצ'ירונדו לא סמכתי על המכונית ולא נסענו רחוק בסופי שבוע.



באחת הפעמים לפני ארוחת הצהרים בשבת, ביקרנו בשמורה קטנטונת במרחק לא גדול מהעיר.קרנף מסכן אחד סגור במכלאה, שמוציאים למרעה פעם אחת ביום וכמה חיות מסתובבות בר בשטח.








אז לסיכום, מה היה לנו? מפלי ויקטוריה, טיול לצי'רונדו עם תמיר, כמה פעמים על האש עם סטיב ונורמן, פעמיים בצפון והרבה אוכל טעים עם שותפי היקר.
לחזור לשם? לא נראה לי. יש עוד הרבה מקומות לבקר. כמו שאמר הפילוסוף הידוע קלימרו:
The world is so big and I'm so little.



יום רביעי, 25 בינואר 2017

Flora and Fauna – The Cape

  
לא יכול שלא לכתוב על המטרונית. לא מכיר את זו של חיפה, אבל פה עסק ממש עובד. תחנות אוטובוס סגורות ואוטומטיות. הכל עובד על רב-קו. אי אפשר לשלם על האוטובוס. מסלולי נסיעה לאוטובוס עובדים ואף אחד אחר לא נוסע בהם. אני משוכנע שאם היו מעתיקים את הסידור הזה לירושלים ותל אביב, לא היה צורך ברכב-ת קלה.

היום הבא בסביבות קייפטאון מוקדש לבעלי חיים: פינגווינים וכלבי ים.
בבוקר אני יוצא מהבית, נוסע במטרונית ומגיע לתחנה המרכזית. עובר לתחנת הרכבת ממול ולוקח את הרכבת עד סוף הקו – ל"עיר של סיימון".
עוד קצת הליכה ברכבת בעיר, עד שמגיעים לאיזור הפינגווינים. הפינגווינים על החוף, מתערבבים בבני אדם שמשתזפים להם בין הסלעים. אני מחליט לא לרדת לחוף ולהסתפק בהליכה לאורך הטיילת. מידי פעם מגיע פינגווין תורן כדי לבדוק את התיירים ולדווח לחבר'ה שלו שמתחרדנים להם על הסלעים החמים.

שומרים עליהם ומטפחים אותם.

אפילו בונים להם קינים. אחת הבעיות העיקריות שיש בפרוייקטים שלי, לא רק באפריקה, זה חוסר במספרי בתים. נקודות ציון כמו – "הכיכר שבה הפרה מתה" (השם נשאר אפילו אם היא מתה לפני חמישים שנה) או "הבית הצהוב" אפילו כשהוא צבוע ירוק שנות דור, מאפיינות הרבה מדינות. פה פתרו את הבעיה לפנגווינים כדי שידעו איך להכווין את האורחים לתה של שעה 5.

אחרי גלידה איטלקית אמיתית,

אני חוזר לרכבת המקרטעת וחוזר חצי דרך לתחנה אחרת ממנה אני לוקח מונית שרות למפרץ הוט, שם מחכים לי כלבי הים. לי ולעוד כמה עשרות תיירים. רוח נוראית, החול מכסה את הכביש וקשה לראות לאן נוסעים.
בנמל הסירות, מחכים לנו המקומיים עם הופעה של המוזיקה הפרואנית המסורתית.

רב כלבי הים משתרעים להם על אחד מהמזחים ממול אבל שניים שלושה באים ליהנות מהתיירים. כמה ילדים מכינים להם מטעמים (לכלבים, לא לתיירים).

חלק מהתיירים מלטפים את הכלבלבים ואחרים מצטרפים לסלפי.

שתיים שלוש מסעדות יש שם, כמובן על טהרת הדגים. אני קורא את התפריט בייאוש, מסתכל מסביב ורואה שמלצרים מובילים גם דברים אחרים. אני שואל ונותנים לי תפריט אחר, יותר נורמאלי. בשמחה אני מאתר בו מנה של קלמארי וצוריסוס. היה מאוד טעים!

אני עולה על סירה שבדרך כלל עושה סיור לאי כלבי הים. אם תייר אז תייר עד הסוף. אני וקבוצה של סינים. מנסים לצאת מהמפרץ לים והסיניות עוברות מצהוב ללבן. רב החובל מסתובב ועושה סיור ממונע בתוך הנמל. אחרי ההפלגה עם שרגא, בשבילי, ים סוער זה כסף קטן.
החזרה לעיר ומשם לחדר שלי, במטרונית. סיור לאורך החוף. גם זה טיול יפה בפני עצמו.

אחרי יום פאונה, היום האחרון הוא יום פלורה. הגנים הבוטניים.
אותה רכבת כמו אתמול אבל צריך לרדת באמצע הדרך. קיבלתי מידע לא נכון בתחנת המידע לתיירים ואני יורד בתחנה הלא נכונה. בקופה של התחנה, הודית קטנה מסבירה לי במבטא אפריקנרי מה עלי לעשות. המבטא המפתיע מכניס אותי להלם לשנייה אבל אני מתאושש מהר ומצליח להבין מה היא אומרת. חזרה ברכבת, אוטובוס שאני הנוסע היחיד בו ואני מגיע לגן. חוויה מדהימה. אין הרבה גנים כאלה. גם יותר יפה מזה שבדרבן שכתבתי עליו לפני כמה פוסטים. מוצא חן בעיני אפילו יותר מהקיו בלונדון.
הרבה הסברים והמון מחשבה השקיעו בגן הזה.

הגן מחולק לאיזורים. לפי סוגי צמחים וגם לפי נושאים: צמחי ריח, תבלינים, צמחים בסכנת הכחדה וכו'

אפילו מסלול הליכה בגובה צמרות העצים

אני חוזר ומסתובב קצת בעיר, ובערב מזמין את מרילין למסעדה קרובה. המסעדה די עמוסה ושוכחים אותנו. לא נורא למרות שאני קם ממש מוקדם. היה ערב טעים ומהנה ביותר.

לפנות בוקר אני לוקח מונית שהזמנתי מראש לשדה התעופה. טעיתי בחישוב הזמנים כי הטיסה הראשונה היא פנימית ליוהנסבורג וצריך להגיע רק שעה מראש, הנהג גם הוא הוסיף לשולי הביטחון שלי עוד חצי שעה, כך שאני מגיע ממש מוקדם לשדה. הטיסה בחזרה ללוסקה עברה בלי אירועים מיוחדים.

יש לי הרגשה שהטיולים שלי הולכים ומשתפרים. המגמה הזו מוצאת חן בעיני. יש למה לצפות.