יום ראשון, 4 בפברואר 2018

בדרך לבית הספר – Guangzhou

טסתי לבית הספר דרך אדיס אבבה. למה לעבוד שוב דרך שדה תעופה הכי שנוא עלי? פשוט. צברתי מיילים באתיופיין איירלינז כך ששילמתי רק מיסי נמל. שמונים ומשהו שקלים. הם חייבו אותי לקנות כרטיס חזור אותו עמרי ביטל מיד כשנחתתי. עלה לי עוד 100 ₪. סתם מעצבנים. הסינים לא דורשים כרטיס חזרה, בטח לא לאחד שמתכנן להישאר כל כך הרבה זמן כמוני.

כיוון שהיו לי הרבה שעות המתנה באדיס, כדי לא לשלם מלון כפי שחוקי IATA מחייבים לתת למי שמחכה יותר מ 8 שעות בין טיסה לטיסה, קיבלתי סיור בעיר. לפי לוח השנה של האתיופים, יצא חג המולד, כך שהרבה דברים היו סגורים אבל המוזאון הלאומי היה פתוח. במרתף, כל החלק האנתרופולוגי של האדם הקדמון ומעל זה היסטוריה ואתנולוגיה. זה לא מוזיאון ישראל מבחינת היופי של המוזיאון או עושר המוצגים אבל מעניין מאוד. בחצר, העתק של פסל מתרבות האולמק של מקסיקו. זה רמז בשבילי? אחד הדברים שאני רוצה לעשות זה להשתתף בחפירות של אתר כזה. אני הולך לשאול בדוכן המידע מה הקשר לאתיופיה ומקבל הסבר מקיף על העזרה של מקסיקו להיילה סלאסי. ממשיכים בשיחה ערה על המצב עם הפלסטינאים. הזדמנות להפיץ קצת ציונות למי שבקושי יודעים איפה זה ישראל.

גם רוב הסינים שאני פוגש לא יודעים איפה זה ישראל על המפה. יש סינים נוצרים אז מידי פעם אני שומע בתגובה לשאלה מאין אני מגיע את השם ירושלים.

הנחיתה בגואנגג'ו הייתה יחסית בסדר. כבר לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהפקדתי תרמיל לבטן המטוס. מחכים המון המון זמן עד שהחבילה מגיעה. על אותו המסוע כ 6 טיסות ואני רואה את הדובי החמוד מגיע מידי פעם ומסמן לי שהמסוע השלים סיבוב נוסף. בינתיים הצלחתי לקנות כרטיס סים סיני ולמלא את הטופס למכס כי הכנסתי למדינה מט"ח יותר ממה שמותר להכניס ללא הצהרה. באתי להרבה זמן ויש לי מזומנים למקרה שתהיה בעיה לא צפויה עם כרטיסי האשראי.

בסוף החבילה מגיעה, נדחף כמו כולם ביציאה למכס והופ אני בחוץ. הליכה לא ארוכה ואני במטרו. מאוד מסודר. פעם ראשונה ואני מבקש עזרה בקניית הכרטיס. מאוד פשוט. מאוד יעיל.

יורד בתחנה הנכונה אפילו אחרי שהחלפתי קווים בדרך והולך לאכסניה. נראה לי שבקבלה עבדו עלי עם העודף. לא נורא, לא יותר מיד. אני אשם, לא ספרתי וגם לא הכרתי את כל השטרות. יש שטר של 5 שהוא חצי יואן ולא 5 יואן. עכשיו אני יודע אבל עדיין לא תמיד סופר את הכסף. הכל כל כך זול.

אני פה כבר כמעט חודש וקר לי כל הזמן. תכננתי לגור בדרום המדינה כי לא רציתי את הקור בצפון ובכל זאת קר לי.

גואנגג'ו היא עיר מודרנית. מידי פעם רואים טלאי של בנין ישן אבל בעיקרון הכל חדש, מגדלים גבוהים, מדרחוב יפה. משימה עיקרית – קניית כרטיס רכבת לגואנגשו. ההזמנה דרך האינטרנט. בסופו של דבר אני מקבל למחרת אישור שיש כרטיס ואני "מבזבז" כמה שעות בנסיעה במטרו לתחנת הרכבת כדי להוציא את הכרטיס וחזרה ברגל חלק ניכר מהדרך. העיקר ללכת ולחלץ קצת את העצמות. לחסוך זמן ביום הנסיעה. קניתי 3 ימים מראש ובכל זאת הצלחתי לקנות רק כרטיס בעמידה. בדיעבד, זה דווקא יצא טוב. עמדתי עד התחנה הראשונה ואז הרכבת חצי התרוקנה.

עשיתי לחשבון מייל בQQ – מקבילה של ג'ימייל. זה עבד יום ואחרי זה חסמו אותי. לא הצלחתי לשחזר את הכניסה ובינתיים אני לא צריך את החשבון. אפשר לעקוף את קיר האש הגדול של סין באמצעות תוכנת VPN עליה עשיתי מינוי לפני שיצאתי לדרך. בינתיים זה עובד למרות שבסינים איימו שיחסמו גם את זה בינואר השנה. נראה לי שחסימה כזו תגרום נזק כלכלי גדול מידי לסין ובינתיים לא מיישמים את החסימה. עוד ישומון חובה הפלאפון – WeChat  או Wei Xin  בסינית – התחליף המקומי ל WhatsApp, רק יותר משוכלל. משמש גם לכל התשלומים האפשריים.

בניסיון להתגבר על הג'ט לאג אני מסתובב במרכז העיר – בסביבת האכסניה ובמדרחוב כי להכיר מה יש בסין, מה אין, מה אפשר לאכול ברחוב ובמסעדה. לא מצלם כלום, כי - א. את הדברים האלה אפשר למצוא באינטרנט ו ב. לא בא לי להוציא את הידיים מהכיסים.

יום לפני הרכבת, אני עושה יום ארוך לפארקים היפים של העיר. מזג האוויר קצה יותר סביר ואני הולך הרבה ברגל. אחד הדברים הכי מרשימים הם השלטים בChinglish  -  - תירגומים הזויים לאנגלית מהלשון הסינית המדוברת. מקווה שזה האחרון שאני מפרסם. יש הרבה אתרים שמוקדשים לנושא.


בעיר יש שמורת טבע יפה. כרגיל הולך בעקבות האף ונופל בדיוק על הכניסה. חוכך בדעתי אם לקחת הלוואה לצורך קניית כרטיס אבל מחליט שבשביל שני שקלים אין צורך. עליה רצינית, בדרך רחבות קטנות עם שערי כניסה טיפוסיים מעץ. זקנה עושה טאי צ'י (או משהו כזה) עם חרב.




מגיע לפארק ינטאי. מעושה, מלאכותי, סכריני ובכל זאת משהו סיני. יפה למי שאוהב דברים מסוגננים כאלה.


עוד מדרחוב עם מיליוני סינים ודוכני מזון בהתאם. בגן סמוך הופעה של מוזיקה סינית. זמרת סופרן מחקה חתול (לפחות לי זה נשמע ככה) בליווי של כל מיני כלים, חלקם לא מוכרים.
יש לי עוד כמה תמונות אבל בעיקר סרטונים. מתישהו אעשה מהם סרט. עדיין לומד את המצלמה החדשה ותוכנות לעריכת סרטונים אבל החלטתי לא לחכות



ביום הנסיעה, אני קם מוקדם (עדיין תחת ההשפעה של הג'ט לאג) ועולה על הרכבת. רכבת מהירה אבל לא הכי מהירה – לא עברה את ה 248 קמ"ש עד כמה שראיתי על הצג. המקסימום המותר הוא 250 בקו הזה.
בתחנה מחכה לי הנהג שנשלח ע"י בית הספר. התפנקתי ולא בא לי להתחיל לחפש את בית הספר עם התיקים. שעת נסיעה עלתה לי חצי מהמונית מרחובות לנתב"ג.





יום שישי, 20 באוקטובר 2017

Mauritius, part 2

בעל המלון הקודם המליץ לי לעבור בFlic en Flac  למרות התנגדות קלה שהייתה לי כי זו עיירה תיירותי מאוד. חשבתי, לילה אחד, ואז צפונה. הגעתי לאכסניה מאוד ביתית מנוהלת ע"י אשה נחמדה. היא המליצה על מדריך מקומי טוב ואיתו סגרתי על ליווי לשאר הימים שלי במאוריציוס, כשהבסיס הוא האכסניה הזו. גם ככה, הצפון לא רחוק. שעה וחצי נסיעה מקסימום עד הקצה.

התחלתי עם טיול מאורגן לראות דולפינים ולוויתנים. עולים על סירת מרוץ בחוף, לא רחוק מהאכסניה. אנחנו, ועוד כ 30 סירות טסים למפרץ אהוב על הדולפינים. הפרסומת אומרת שאם לא רואים דולפינים מקבלים את הכסף בחזרה. הדולפינים משתפים פעולה עם מפעילי הסירות ודופקים הופעה. מהסירות האחרות חלק מהאנשים קפצו למים לשחות עם הדולפינים. לא רעיון מוצלח. עד שקופצים למים, הדולפינים כבר נעלמו.
בכל סירה, נהג ועוזר שמחפש את ה דולפינים והלוויתנים. הוא משמש כצופה, איש קשר עם הסירות האחרות וגם עוזר טבח כשמגיעה שעת ארוחת הצהריים. בינתיים, הסירות רודפות אחרי הדולפינים. רואים להקה וכולם שועטים לעברה. הלהקה צוללת ונעלמת. מופיעה מחדש במקום אחר וכולם דולקים אחריה. די מגוחך בסך הכל.

הכי יפה זה שדולפין מקבל רוח ספורטיבית ומחליט לקפוץ באויר

זכינו וראינו גם שני לוויתנים, אמא ובן. זה לא קורה כל יום.

בצהריים, יורדים לחוף והקפטן והעוזר שלו מכינים ארוחת צהריים.

הלהיט הוא בננות על האש. חוצים את הבננה, מורחים בסוכר ווניל ויש מעדן נהדר.

בחוף הרבה תיירים גם מסירות אחרות. יש דוכני מכירה של תכשיטים בעיקר וביננו מסתובבים גם דוכנים צפים. אם מוחמד לא מגיע להר אז ההר יגיע למוחמד.

בדרך לחוף ובחזרה ממנו, מסתובבים סביב פטריה יפה בים.

למחרת, טיול עם המדריך לצפון האי. רק שנינו במכונית הקטנה שלו. יש פארק בוטני יפה. בפארק בריכות עם לוטוסים ופרחי מים אחרים. ממש יפה. עוברים גם דרך עיר הבירה. יש מוזיאון קטן ויפה לזכר כל נושא העבדות וגם מוזיאון בולאי. אותי לימדו שהבול הראשון בעולם הונפק במאוריציוס ע"י הבריטים. כשהייתי ילד, היה לי קטלוג בולים והבול הזה היה הבול הראשון בו. המוזיאון טוען אחרת. מסתבר שהיו בולים גם קודם. הייחוד של הפני השחור (זה השם של הבול) הוא ששילמו עליו מראש והיה לו דבק מאחור. אלו החידושים. הקודמים שולמו כמו מס בולים, אחרי משלוח והיה צורך להדביק אותם עם דבק.
המדריך לא הכיר את המוזיאון ואת סיפורי הבולים והחלטתי שזה לא בסדר. אז הכרחתי אותו להיכנס איתי למוזיאון וגם קניתי לו את הכרטיס. מדריך במאוריציוס זה לא כמו אצלנו. אחרי 15 שנה בתחום הטקסטיל הוא החליט שהוא מדריך וזהו. בלי בחינות ולימודים. הוא ניסה ללמד אותי את שמו ההרים, אבל שכחתי אותם די מהר. קרוב לעיר יש גם לוע קטן של הר געש ותצפית יפה על כל האזור. הוא מאוד התגאה בהיפודרום העירוני. לא התפעלתי מספיק. סיפרתי לו שהיפודרומים יש לנו אבל הם בני 2000 שנה ויותר.

ביום שאחרי, עוד הפלגה. הפעם בקטמראן. מאוד מסחרי לתיירים. רציתי לראות מפלים תת ימיים יפים. ראיתי מפלים בתמונות וחשבתי שזה מה שנראה. חיפשתי אותם מהמטוס כשטסנו מראוניון ולא ראיתי. גם הפעם לא. במקום זה ראינו מפלים יפים אחרים. הקטמראן גדול מידי ולא יכול להיכנס לנחל שהמים של המפלים יוצרים. מגיעים עד לשפך ועוברים לסירת מנוע קטנה ואיתה נוסעים פחות מקילומטר במעלה הנהר עד למפלים. נוגעים בדפנות וחוזרים לסירות. הסירה מגיעה לריף, עוגנת לשעה קלה למי שרוצה לשחות במים הקרים מידי לטעמי. ועוד פעם אוכל.

את הנתחים שבילו על האש מניחים בסירים מבודדים תוצרת הודו. נראה מעניין. צריך לחפש כאלה.

 ממשיכים לאי קטן עם תרכיז של תיירים. הסירה מורידה אותנו במזח ויוצאת לעגון במפרץ. כמה שהאי קטן, יש בו הרבה מלכודות תיירים, מסעדות, דוכני קניות ומסלול מכשולים מאובטח בין העצים. החמודה הזו בת שנתיים. אין גיל התחלתי לפעילות אתגרית. ביוטיוב יש סרטון של תינוק מטפס על קיר עוד לפני שהוא למד ללכת.


זה הדבר היחיד שאולי היה יכול לעניין אותי אבל כל האי הזה עצבן אותי. אולי כי הייתי כבר חם בגלל הקבוצה שעל הסירה. היה ביניהם גרמני אחר, אולי גם קצת שיכור שדיבר בקולי קולות.
החלטתי לשחות בחזרה לסירה. המפרצון די רדוד ולכן המים חמימים יחסית. הייתי צריך לחפש בין כל הסירות את הסירה שלנו ואחרי כמה מאות מטרים עליתי על הסירה והמתנתי לקבוצה הדי מעצבנת שאיתה הפלגתי. התיק שלי היה אמור להיות אטום למים. מסתבר שהיה חורון קטן והדברים נרטבו בשחייה.
למעט המפל היפהפה, לא הכי נהניתי בטיול הזה. גם לשחות היה נחמד לשם שינוי.

נשאר לי עוד יום טיול. בבוקר עשיתי סיור בצוללת בין אוניה שהטביעו שם כדי ליצור בסיס לסביבה ימית, אלמוגים דגים וצבי ים. הספינה נבקעה לשניים באחד הציקלונים, ואפשר היה לראות את הקרביים שלה.
אחרי הצהריים, עוד חווה לתיירים עם אבני חול צבעוניות. הרבה פעילויות יש שם, אומגה של מאות מטרים, טרקטרונים סוסים וכו'. אחרי הימים האחרונים, התגעגעתי להליכה טובה ואת זה עשיתי בין התחנות השונות שכללו גם גן סלעים וגן שרכים.

למחרת, המדריך לקח אותי לשדה התעופה אחרי שבבוקר עשיתי מסג' ועוד טיול אחרון על שפת הים.
חזרתי דרך איסטנבול. בתכנון היה להישאר כמה ימים בעיר כי טסתי בטורקיש איילינז ואפשר להישאר בעיר  בלי תוספת מחיר אבל וויתרתי. כולם היו נגד וטענו שהתורכים עוינים אותנו. בשבוע שעבר נעלם ישראלי בעיר (אולי הצטרף לדאעש, לא ברור) והשלטונות לא התלהבו לעזור למשפחה לאתר אותו.
אולי בפעם אחרת. צריך לזכור שיש חברות תעופה שמאפשרות להישאר בנמל הבית שלהם ללא עלות נוספת. WOW באיסלנד היא דוגמא טובה. אני צריך לזכור את זה לטיולים עתידיים.

יכול להיות שהפוסט הנוכחי הוא הפוסט האחרון לתקופה ארוכה. היעד הבא הוא סין. מעבר לקיר האש הגדול של סין אי אפשר להגיע לגוגל ובלוגר – האכסניה של הבלוג שלי. היום אפשר לגלוש בהם באיטיות משוועת באמצעות VPN אבל הסינים מאיימים שיחסמו גם את זה ב 2018. יש כאלה שאומרים שזה יפגע בכלכלה של סין אז אולי זו אזהרת שווא. נחייה ונראה (אולי).

יום שלישי, 17 באוקטובר 2017

Mauritius, part 1

ממלון האנפות בראוניון לאי האנפות במאוריציוס. מאוריציוס זה לא אפריקה, זה לא הודו ולא צרפת כמו ראוניון. זה כל זה ביחד. מין תערובת מוזרה ומעניינת. הרב הגדול ממוצא הודי. הרבה נראים כמו השחורים באפריקה. מדברים קריאולית שזו תערובת של כל הנ"ל ביחד עם אנגלית. מוריס קוראים לאי הזה בעגה המקומית ואם לא קריאולית אז צרפתית אבל שלטי תחבורה הם באנגלית דווקא. בשבילי, זה יישאר מאוריציוס ולא מוריס בעיקר בגלל שלמדתי מזמן שהבול הראשון בעולם שיצא מכאן ונשא את דיוקן המלכה ויקטוריה (מסתבר שזה לא מדויק. היו בולים גם קודם, אבל זה היה הבול הראשון ששילמו עליו מראש והיה עליו דבק מאחור). זה היה הבול הראשון בעמוד הראשון בקטלוג הבולים שהיה לי לפני מיליון שנה. על התוכנית של הבריטים להגלות את המעפילים לאי במלחמת העולם השנייה לא שמעו כאן. לפחות אלו שאני דיברתי איתם על כך.
כמו שאר האיים הוולקניים שביקרתי בהם בטיול הזה- מדגסקר וראוניון, יש פה הרבה צמחיה וחיות אנדמיות. אי האנפות הוא שמורת טבע בו מנסים לשחזר את המצב שהיה לפני 400 שנה. לפני הופעתו של האדם המשחית. את ציפור הדודו המוזרה כבר אי אפשר להחזיר אבל יש הצלחות עם כל מיני צמחים וחיות אחרות.
בכלל, באי הזה הרבה פארקים יפים ושמורות מטופחות גם על ידי יזמים פרטיים. אי האנפות מנוהל ע"י עמותה. הסיור מסודר טיפ טופ. מדריכה מעולה. גם יודעת על כל הפעולות שמתבצעות באי וגם את נפש התיירים שלה. הסיור היה באנגלית. היה מוזר לדבר בשפה הזו אחרי חודשיים של צרפתית בלבד.

חוץ מליטוף של ביג דדי (הצב הגדול ביותר באי) עושים סיבוב קצר ביער של עץ ה Ebony. בסוף המסלול מוזיאון קטן ובנוסף להסברים על החיות, דוגמית של חתך העץ. את רב הקליפה זורקים אחרי שטובלים אותו במים ליום יומיים ומשתמשים רק בעצה. היא קשה מאוד וצפופה ולא צפה במים ולכן אי אפשר להשתמש בה לבניית סירות. פרט אקזוטי – העץ משמש לבניית קלידי פסנתר. צריך הרבה עצים לבניית אפילו פסנתר אחד, וכאמור זורקים את רב העץ לפח.

ליד מזח הסירה שמחזירה אותנו למקום ממנו לקחה אותנו, מתקן קטן לזכר יורדי הים שלא חזרו ואתר הצטלבות למיעוט הקתולי שבאי.

למחרת, טיול בפארק Furney. אני מגיע מוקדם, חצי שעה לפני הפתיחה ויושב מתחת לעץ עמוס באורגים. כאן, שלא כמו הבמבוק בראוניון, הם השתלטו על כמה עצי דקל. אורג אחד מתחיל את העבודה מאפס ובתור מפקח בניה לשעבר, אני עוקב אחרי הביצוע. אחרי הסיור, כ 3 שעות אחרי יש כבר צורה שאפשר לגור בה. הרבה יותר מהר ממה שחשבתי שיהיה.

ליד המשרד של הפארק הרבה דקלים,

יוצא דופן הוא הדקל הבא:

מגדל של אנטנות סלולריות. יש כאלה גם ברמת אביב. אלה של מאוריציוס יותר יפים. יותר קרובים לדקלים במציאות.
הפארק מאורגן לדוגמא, שבילים מסומנים היטב, דרכים ושבילים מטופחים, שלטים ליד העצים השונה שמסבירים את מוצאם (אנדמי או לא) וכו'.
אחת מפינות החמד משקיפות על המפרץ שבו שוכן גם האי של אתמול.

משם למפלי רוצסטר. מזכיר קצת את מפל המשושים רק רחב יותר.

המפל נמצא בין שדות של קנה סוכר. הארובות של המבשלות בכל פינה. מזכיר לי את הסיפור על הבריטים שהפסידו את הקרב נגד המורדים בארה"ב כי היה להם יותר חשוב לשמור על הסוכר בג'מאיקה. נראה לי שהייתה בעיה בשיקול הדעת שלהם.

את היום סיימתי במסעדה נהדרת. צריך לזכור את המנה הזו ולנסות להכין לבד. הם קראו לזה בננה ברבדוס. אולי יש מתכון באינטרנט. לא ביקשתי במקום כי האוטובוס אוטוטו הגיע.

למחרת עברתי לקצה השני של האי. טיול ברגל לשמורה יפה כי אוטובוס יש רק פעם בשעתיים. נהניתי מכל רגל בהליכה לשם ובחזרה. שלא לדבר על השמורה עצמה.

בכפר הזה מגדלים גם קפה ייחודי אז התיישבתי בבית הקפה של השמורה לטעום אותו עם באגט עם נקניק וחמאה כמו שאני אוהב.

הבאגט היה מספיק גדול גם לשותף שלי.

ביציאה מהשמורה, גן שעשועים.

כל מיני אשליות אופטיות יפות. הרבה עובדים ומעט מבקרים. אני מקבל פקודה: תוציא פלאפון. תצלם. מי אני שאתווכח, בייחוד כשהמדריכה נראית ככה.

סיבוב קצר בגן, ובחזרה למלון.

למחרת אני כבר לוקח מונית. האגם הקדוש כבר רחוק מידי להליכה רגלית ואין תחבורה ציבורית. ליד האגם פסלים גדולים של שני אלים הינדיים. ביניהם גם אלים אוניברסליים שכולם כיום סוגדים להם – האנטנות הסלולריות.

פה למדתי שהגובה של הפסלים הוא 108 רגל כמספר השמות של האל שיווה. ראיתי כאלה באותו הגובה בהרידוואר בהודו ובדוליקל בנפאל ולא ידעתי את זה קודם.
מה שמצא חן בעיני ליד האגם זה השם של משרד הבריאות – בריאות ואיכות חיים. לא פחות חשוב אולי יותר.

בדרך חזרה, אני עוצר במבשלת רום, כולל טעימות כמובן.

את הריח של תהליך הזיקוק אפשר להריח למרחוק. המבשלה מוקפת בגן מקסים שמשתקף יפה בדוד הקיטור.

מכאן עברתי שוב למלון נוסף ועל כך בפוסט הבא.


יום חמישי, 28 בספטמבר 2017

Reunion

תכננתי חודש בראוניון אבל אני מסתפק ב 13 יום. היו תוכניות שהשתבשו שלא באשמתי. אז שכרתי רכב ונסעתי לטייל. המחשבה הראשונית הייתה לעשות סיבוב מכין להליכה הרגלית. יש פה אלפי ק"מ של שבילים, כמה שהאי הזה קטן.
כמו על הכוכב של הנסיך הקטן, וכמו בסתישע בה הייתי כבר לפני 7 שנים (לא להאמין איך הזמן עובר) גם פה יש שלושה הרי געש. ז"א יש שלושה שהיה אולי טעם לטאטא אבל עוד אחד ממש פעיל שעובר שינויים כל הזמן. התפרצות אחרונה ב 1998.
אני מתחיל במכתש של Salazie. קירות המכתשים בגובה של מאות מטרים. בהתאם, כבישים מאוד צרים הם התקן במכתשים האלו. צר ובעליה, לא מעט סיבובים חייבים לקחת במהלך ראשון. מידי פעם צריך לנסוע רוורס כדי לתת לרכב ממול לעבור.

שבט של אורגים מתיישב על מקבץ של במבוק ממש ליד הכביש. לא צריך להתאמץ לחפש.

מפלים יש בלי סוף. הזרימה בערוצים מאוד צרים, נפילה של הרבה מאות מטרים. המפל הזה נחשב אחד היפים שבהם. באמצע הדרך, הזרימה מסתתרת תחת מעטה של צמחיה וצצה לה יותר למטה. אי אפשר לראות את כל הגובה מנקודה אחת על פני הקרקע. ההליקופטר חג מעליו לפני שנכנס לערוץ הצר ממנו הוא בא. טס ישר לתוך הקיר והסתובב על הצד ממש ברגע האחרון. כמו רכבת הרים בלונה-פארק.

אחד אחר, נשפך כמו גשם על הכביש. עם כל כך הרבה מפלים חייבים להיות יצירתיים במתן שמות. לזה קוראים "להשתין באוויר". מכוניות עוברות ונשטפות ויש כאלה שעוצרות לקבל מנה יותר גדולה של ... מים.

הדרך מאוד יפה, הפוטנציאל להליכה רגלית נראה בינתיים טוב מאוד.

מילת המפתח פה היא "נראה". לא חשבתי עד הסוף בנקודה הזו. הענן הזה באמצע התמונה משמעותי. ב- 12:20 הוא מגיע מאיזור החוף המזרחי ומתיישב לו בדיוק במקומות שאני רוצה ללכת בהם. לא רק שהוא מסתיר את הנוף אלא הוא גם מרטיב את השביל ומכסה גם על הדרך. בקיצור, ממש לא רעיון טוב ללכת לבד. גם הציוד שלי לא בדיוק מתאים להליכה כזו. אז ויתרתי. הטיול משנה סגנון. הרבה מסלולים קצרים ומעגליים. אפקט ההליכה המתמשכת מאבד את הקסם שלו. לא מזג אויר כלבבי להליכה כזו. לקחתי טרמפ זוג צרפתי צעיר וכל הסיפורים שלהם הצדיקו את ההחלטה שלי לשנות כיוון.
הייתי אולי צריך להישאר שם עוד יום אבל מיהרתי לנסוע להר הגעש הפעיל, עליו כתבתי כבר בפוסט הקודם.
מהר הגעש נסעתי לשמורה בוטנית. הרבה צמחים יפים ומעניינים. שלטים מסבירים את המוצא של העצים ואם הם אנדמיים או לא.
בדרך עוד כמה אטרקציות בוטניות ביניהם גן שתול של מעל ל 100 סוגי דקלים. נקי, מאורגן עם שאיפות (על פי השילוט) להיות כמו הגן המפורסם במאוריציוס (אולי אוכל לבקר בו בשבוע הבא).

מעבר לצד שני של האי, ואני בדרך למכתש השני. (לשלישי אין גישה עם רכב בכלל. רק ברגל).
88 סיבובים יש בעליה למכתש שלCilaos . כך כתוב. לא ספרתי. הכבישים עוד יותר צרים מאשר במכתש הקודם. לא נעים. אין לי פחד גבהים בדרך כלל וגם לא פחד לנהוג במקומות קשים אבל פה נתקלתי בחוסר נעימות כלשהי. סלעים שנופלים לכביש כל הזמן לא עוזרים לתחושת ביטחון. הכפר הראשי במכתש הזה מקסים. גינות מטופחות כשבאחת מהן ציפור גן עדן שנראית ממש כמו ציפור.

אני אוסף טרמפיסט בדרך. הוא גר במכתש השכן. פעם בחודש הוא לוקח תרמיל גדול והולך למכולת. 3 שעות לכל כיוון. כשהוא שומע שאני מישראל הוא קורא כמה פעמים "הללויה" ומתעקש לקנות לי כוס קפה בבולז'רי בכיכר "העיר".
בצהרים, כמו בכל יום, הענן המנוול מגיע לקלקל לי את היום.

לפחות הוא מרטיב את הפרחים.

כפיצוי, אני נכנס לבית קפה להתחמם לי עם כוס שוקו חם. זה כמו אינטרנט קפה ובעל המקום גם מתקן מחשבים.
הוא אסף מכל מיני מקומות "ענתיקות" ומחשבים ישנים. ממש תענוג להיזכר בכל הדברים האלה. מחשבים שעבדתי עליהם וגם כאלה שהייתי מזיל ריר בגללם, על חלון הראווה שליד שלום במספרה שבסוף רחוב כצנלסון בגבעתיים. זוכרים מה זה לחייג?


יש במכתש הזה עוד כפרים ואחד מהם נקרא כפר החבלים כי הקימו אותו עבדים שברחו ממדגסקר ואפשר היה להגיע לכפר רק על ידי טיפוס על חבלים. מי משוגע שילך לחפש את העבד שלו בתנאים כאלה?
יומיים טיילתי ברגל במכתש הזה. הרטיבות הגדולה תרמה רבות לאוכלוסיית החזזיות והמגוון של הצמחיה אדיר.

מהמכתש יוצאים באותה דרך שנכנסים אליו, אין דרך אחרת. בקצה הזום של המצלמה צילמתי את החור שבקיר.

יש שתי מנהרות כאלה. גם האוטובוס עובר פה. רווח של שני ס"מ בכל צד.

אני חוזר לאיזור השפלה. אנחנו בעונת הקציר של קני הסוכר. טרקטורים גוררים עגלות עמוסות מכל עבר. באחד השדות שעדיין לא קצרו גם כובע נזיר שותף לחגיגה.

אפשר לקבל סכרת באי הזה. חוץ מקני הסוכר יש גם הרבה אננס.
לקראת סיום אני מתמקם בעיירה קטנה עם מרינה נחמדה. כדי להרים את הדגיגון הזה מהסירה שגררה אותו למזח, היה צורך ב 5 אנשים עם חבלים עבים במיוחד.

משם נסעתי לנקודת תצפית על המכתש השלישי שלMafate  שכאמור אין גישה נוחה אליו.

באחד מהכפרים האלה גר אותו טרמפיסט שלקחתי כמה ימים קודם לכן. יש כנראה מעברים יותר נמוכים ופחות תלולים מהקירות האלה.

ולפני סיום, גלויה סמלית מאוסף הטקסטורות  שלי


עוד מעט הטיסה למאוריציוס (או מוריס כפי שהמקומיים קוראים לאי). אי אחרון לפני הטיסה לישראל.