יום שני, 18 בספטמבר 2017

Madagascar to Reunion

החזרה לטנה הייתה חוויה בפני עצמה. חוויה די מזוויעה. נסיעה של 24 שעות עם שלוש הפסקות של 15 דקות כ"א לאוכל ושרותים. אני דחוס ליד החלון בשורה האחרונה של המיניבוס. 6 נוסעים על 4 מושבים. בשורה הראשונה שוכב על הברכיים של האנשים גבר חולה, עם אינפוזיה שתלויה באלתור על חגורת הרכב של הנהג ויוצא לו קצף לבן מהעיניים. צריך לשאול מה זה הדבר הזה. הייתי בטוח שהוא לא ישרוד את הנסיעה הזו אבל הוא היה עדיין חי כשהגענו לבירה.

החלון שבור, אנחנו נוסעים בתוך ענן ואני לא מסוגל להגיע לתרמיל שלי שנמצא על הברכיים כדי להוציא עוד שכבה של לבוש. פשוט אין לי אפילו ס"מ לזוז. בטח שלא לפתוח את התרמיל.
לקח לי יום שלם להפשיר ולהזרים מחדש את הדם לכל מיני מקומות שהגוף שכח ממנו.

הייתי עוזב עוד קודם את מדגסקר אבל כל הטיסות היו מלאות.
הסתובבתי עוד קצת בעיר והתעצלתי לנסוע לעוד פארק. 3 מוניות לכל כיוון לא נראה לי מוצדק להשקיע. הייתי כבר בראש של ראוניון ותנאי הנסיעה כבר די נמאסו עלי.
זה נחמד לראות כלי רכב שנהגתי בהם לפני 45 שנה. לנסוע בהם בין הבורות בכבישים זה כבר סיפור אחר.

הייתי מספיק חכם להחליף את רב הכסף המקומי שהיה לי ליורו עוד בעיר, כי חנות החלפן השדה התעופה הייתה עדיין סגורה. מה שנשאר לי היה באמת כבר די סמלי. היה שם מישהו בצד ששמח להחליף לי את מה שנותר בשער איום ונורא. אז הפסדתי 3 יורו. ממש לא נורא.

בנוסף לכל הדברים שאסור להעלות על המטוס כמו פצצות, אקדחים ומספרים לצפורניים, בשדה התעופה במדגסקר אוסרים להעלות גם דברים נוספים. אלמוגים ואוצרות טבע אחרים נראו לי הגיוניים אבל די גיכחתי כשראיתי שאסור להעלות קופסאות שימורים. ובכל זאת הייתה זקנה שניסתה לקחת בסל 3 קופסאות אנשובי שהשוטרת החרימה לה בשמחה.

לסיכום, מאוד נהניתי ממדגסקר (הנוף, הטבע, החוויה עצמה) אבל היא לא מתאימה לסוג הטיול שלי. עדיף לשכור רכב 4X4, שני זוגות עם מדריך. מפסידים את החוויה של ההתערבבות עם האוכלוסיה המקומית כמו שהיה לי, אבל אפשר להספיק לראות יותר ובהרבה הרבה יותר נוחות.


ראוניון, זה כבר עולם אחר. היא לא מושבה של צרפת, היא חלק רשמי מהמדינה עצמה. כבישים סלולים בלי בורות, ודוכן של משרד התיירות כמו שרק הצרפתים יודעים לעשות. לפחות רבע שעה של שאלות ותשובות ואני יוצא עמוס בערמת מפות וברושורים.

הגעתי לציוויליזציה. בקטנה. כמו עיירות נידחות בצרפת. אוטובוס צריך להגיע עוד שעה ומונית לא בא לי לקחת. כמו כל דבר אחר פה, זה ממש יקר. מחירים כמו באירופה, יותר יקר מאשר בארץ. כרטיס סים עולה פי מאה מאשר במדגסקר. אני סתם מגזים בשביל המספר העגול. למעשה זה רק פי תשעים ומשהו. צריך לעשות מהפך מחשבתי אחרי המחירים שהכרתי בחודשים האחרונים.

אז החלטתי ללכת ברגל. 7 ק"מ מהשדה למלון. קטן עלי אפילו שהתרמיל די כבד. הרי בשביל זה הגעתי לכאן. ללכת הרבה ברגל.

יותר מזל משכל. אחרי שני הק"מ הראשונים שהיו די משעממים, חוץ מהצצה קלה למסלול מרוצים של אופנועים שעשו רעש נורא, מגיעים לטיילת יפהפייה, משולבת בפארק, שמשפחות מפקנקות במקומות המיועדים לכך, כולל מנגלים בנויים ושולחנות בטון לאורך כל הדרך.

לא יודע איך קוראים לעץ הזה בצד שמאל אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה את הפירות שלו.

זה נראה כמו שורשי אוויר של פיקוס אבל זה עץ אחר. לא יודע איך קוראים לו אבל הוא מאוד יפה.

לאורך הטיילת גם מצגת של תלמידים – פסלים מעיסת נייר של כל מיני חשובניקים שהכינו בשיעור מולדת.
הן מספרות לעוברים ושבים את פועלם של כל האנשים האלה. שומע בנט? תחזיר את שיעורי המולדת במקום כל השטויות שלך.



בסוף מגיעים לעיר.

אני זוכר מהמפה שבסוף בית הקברות אני צריך לשבור שמאלה. אני מנסה לקצר קצת ולחתוך לפני סוף בית הקברות ולעבור בתוכו. בכניסה שלט גדול ואני מתחיל לקרוא אותו ומתלבט אם הבנתי נכון. הסיפור מתחיל באזהרה מיתושים. מה הקשר?

יש. רק צריך להמשיך לקרוא. אנשים מביאים פרחים באגרטלים להניח על הקבר. באות יתושות ומטילות ביצים באגרטלים. מבקשים לשים את הפרחים בחול רטוב במקום.

אני מתמקם במלון ומחפש לי מקום לאכול. אין. הכל סגור. יום ראשון. מסעדות נפתחות רק ב 6 בערב. לעומת זאת יש הרבה חנויות עם גלידה וקרפים. צרפת או לא צרפת? לא רע. יקר כבר אמרתי? הולך לעוד לשכת תיירות כי בשדה לא הייתה להם מפה של העיר. גם קונה מפה טובה אחת ובסוף נכנס לבר. המלצרית מכינה לי בגט עם נקניק כמו שאני אוהב (הטבח עוד לא הגיע ואין אוכל מבושל) ואני טורף אותו על כוס בירה מקומית טעימה.

בניגוד לכל המקומות האחרים בהם ביקרתי בתקופה האחרונה, פה אפשר להסתובב גם בלילה אבל אני חוזר לחדר. יש הרבה שיעורי בית להכין. לתכנן את החודש באי המקסים הזה.




יום ראשון, 10 בספטמבר 2017

Ifaty & Mangily

כביש 7N מסתיים ב Toliare . עיר משעממת שאין בה שום דבר מיוחד. לילה שאין הרבה מה לספר עליו חוץ מארוחה טובה במסעדה של גרמני שהיגר למקום. גם לו וגם לצרפתי שישב לידי במרפסת יש ילדים מנשים מקומיות. הם נראים כמעט בגילי (חמישים וחמש מינימום עם הנחת תושב) והילדים פחות משלוש. אני בטוח שהם לא הנכדים למרות שלא שאלתי.

אייר מדגסקר דחו לי את הטיסה הבאה כבר פעמיים וזה היה המקום שהכי התאים לי לנסות גם לטוס ישירות משם לראוניון. לא הולך. למרות שבפירסומים של החברה יש קשר דרך הדרום אבל ראשית זה לא נכון, ושנית, גם דרך טנה הבירה אי אפשר לעשות טיסה עם קונקשן. חייבים לבלות לילה בבירה. אין רמזור ירוק. חוץ מזה, אין טיסות בזמן הקרוב. האלטרנטיבה היא מונית שרות. משהו כמו 24 שעות נסיעה. 1000 ק"מ בערך.

בבוקר נסעתי ליפעתי. אמרו שזה מקום יפה על החוף אבל אני נסעתי משתי סיבות אחרות. א. היו לי כל מיני מחשבות יצירתיות לעבור בדרך בחזרה לבירה בשדרת הבאובבים המפורסמת, וככה לחסוך את הסיוט של המונית. ב. סיפרו שיש יער באובבים יפה.

אני נוסע בטוקטוק (מוטו ריקשה הודית). בדרך מחסום משטרה. לוקחים את הדרכון ומעתיקים את פרטים. פעם ראשונה שזה קורה לי. ביציאה והכניסה לכל כפר יש שני מחסומים במרחק של כמה מאות מטרים ביניהם – של הג'נדרמריה ושל המשטרה. בפאתי ערים יש עוד שכבה של משטרה עירונית. סה"כ 6 מחסומים לעיר. שאלתי מה הם בודקים. את מספר הנוסעים, אמרו לי. טוב, אז בדקו. אז מה? לא עושים עם זה כלום. תכולה של200% ממספר נוסעים הרשום עובר בלי בעיה, כמו ששתי משפחות שלמות על משאית שכתוב עליה לאסור לקחת נוסעים. בחלק מהנסיעות ראיתי שרושמים את שמות הנוסעים שהזמינו מקומות מראש והמשטרה בודקת שהרשימה קיימת. הייתה יכולה להיות רשימה מועתקת מספר הטלפונים באותה המידה. אם היה ספר כזה, אבל כמובן שאין.

אני מגיע ומברר פרטים. לגבי קיצור הדרך, זה לא בא בחשבון. יש קטע קטן של 120 ק"מ של שביל שדורש 4X4 לפחות. אז אין ברירה. חזרה לטוליאר ומשם במונית השרות. אני מעדיף לעשות את זה רצוף ולא לחלק את הנסיעה לשניים עם לינה במלון באמצע. לסיים את זה מה שיותר מהר.
אני מגיע לכפר בשם מנגילי, שם הזמנתי לי בנגאלו לא רחוק מהים. אין חשמל רב היום בכפר הזה וגם מים לא כי המשאבה עומדת על חשמל. אבל החוף באמת יפה.


כשאני יורד מהטוקטוק, נגש אלי בחור צעיר ועוזר לי למצוא את מקום הלינה. בדרך כלל, כל עצירה כזו מזמינה נודניקים שבסוף מבקשים מתנה בשביל משהו שהייתי מסתדר גם בלעדיהם. מעצבן ומתיש.
מר בחור אומר שהוא מדריך שיכול לקחת אותי ליער לסיבוב של שעתיים. לא מבקש הרבה אז אני מתרצה וקובעים לאחר הצהריים כדי שתהיה תאורה יותר טובה לתמונות. מה כבר יכול להיות? הרבה ציפיות לא היו לי.
בשעה שקבענו אני הולך לנקודת המפגש. אמצעי התחבורה שהוא הזמין לי הוא 8X8. מסתבר שזה באמת הדבר שהכי מתאים לסיור הזה. גם זה חידוש. פעם ראשונה בכלי הרכב הזה.

מגיעים לבאובב הראשון בסיור הרגלי וההפתעה גדולה. אני מקבל הרצאה מפורטת על סוגי הבאובים השונים (יש 3 סוגים ביער הזה). על כל סוגי הצמחים, על הצליל שמפיקים כשדופקים על הגזע, השימושים הרפואיים, ועוד. תענוג.

כתבתי בפוסט של ג'מביאני בזנזיבר שסירת המפרשים מאוד משוכללת למרות שהיא נראית פרימיטיבית. לא ידעתי עד כמה. מסתבר שכל חלק עשוי מעץ אחר עם תכונות אחרות.
פה לפחות, את החלק העיקרי של הסירה מייצרים מבלזה – עץ קל מאוד שבארץ משתמשים בו הרבה בחוגי תעופה ליצירת טיסנים.

לסוג הבאובב הזה שלושה גזעים שיוצאים מאותו השורש.

הסיור מסתיים בסוג הגדול ביותר.

בעונה המתאימה, מניחים כוורת מעל הגזע ואפשר לראות את ה"מדרגות" שמסייעות לטיפוס.

למחרת אני עושה הליכה רגלית ארוכה מאוד לאורך החוף. קבוצה של ילדים ונערים מנסים ללכוד דגים ברשת.

הרבה תוצרת לא היה להם.

מפלס מי התהום גבוה כנראה במעט מאוד מעל מפלס הים של השעה הזו. הרועה חופר בתוך מי הים ויוצר מעיין והעיזים שותות מים מתוקים בים עצמו.

אני יושב ומעלה את הפוסט הזה במסעדה היחידה שיש בה אינטרנט. אפילו במלונות אין פה.
מחר לטוליאר, להזמין מונית לטנה ליום שלמחרת.
רוצה להיות כבר אחרי זה.





יום שישי, 8 בספטמבר 2017

Isalo Park

אחרי נסיעה ארוכה הגענו לפארק נוסף. כמובן שהנהג עצר בדרך לקניות כולל סיגריות. פה מוכרים אותם בבודדת.

הנוף מתחלף מיער גשם טרופי לסוואנה ערבתית. יותר מתאים לי. מלון לא מוצלח לשם שינוי. קמצנים. המרק של הערב היה באותו מחיר כמו כל המרקים האחרונים אבל שליש הגודל. גם החדר לא משהו.

נפרדתי מהמדריך שליווה אותי בארבעת הימים האחרונים. הייתי יכול לעשות את הדרך ללא מדריך. התפנקתי ונתתי לו לעשות את המו"מ עם נהגי מוניות השרות והמלונות בדרך. כאב לי הלב עליו כשביטלו לו את הקבוצה ברגע האחרון. אני צריך ללמוד להפסיק לקחת ללב את הדברים האלה. אני לא אחראי על כל הפאשלות בעולם.

פה יש רק מדריך אחד ואני בוחר שני מסלולים. אחד רכוב והשני ברגל.
נוסעים בבוקר לסיבוב של שעתיים בנוף הערבתי. ההרים מכוסים בכתמים ירוקים.


מרחוק נראה חשוד כמינרל נחושתי אבל זה "רק" חזזיות.

ויש גם חזזיות "רגילות" על הסלעים.

בהתחלה, פינה בוטנית יפה עם כמה צמחים אנדמיים.



הפינה השנייה, בלייה יפה של אבני חול מקומטות.


יש גם שדה קטן עם פיטריות

צילמתי את הפלאפון בשביל קנה מידה.

בהמשך הסיבוב, תופעת טבע יפה שבמדגסקר נקראת טסינגי. אבני גיר מחודדות שיוצרות צורות יפות בטבע הפראי. יש מקומות יותר מפותחים וגדולים מאשר בפארק הזה אבל נראה לי שלא אגיע אליהן בגלל קשיי נסיעה. הבנתי, ראיתי ומתוכנן לי משהו גדול בסין, אז נראה לי שאוותר.

עוד דקלים יפים. אפשר לחפש את החיות הגדולות של אפריקה בסוואנה אבל זה לא יעזור. גם פה לא ראיתי קרנפים, כי פשוט אין.

מסיימים את המסלול הרכוב ומתחילים קטע רגלי מהחניון.

ילד נחמד גלף וצבע למורים מעץ. לא קניתי אבל שילמתי לו על התמונה והוא רץ בשמחה להראות את הכסף לחבר שלו.

בהרבה מובנים זה מזכיר את נחל דוד, רק שפה יש למורים שיורדים מדפנות הקניון במשך היום. אמרו לי שגם האויב הטבעי היחיד שלהם נמצא פה אבל הדמוי חתול הזה, טורף לילי ומאוד קשה לראות אותו.
משפחה של למורים מסוג נוסף לזה שהכרתי בשמורה הקודמת.


אחרי זה, הלמור הלבן היחיד בשמורה בא לעשות לי הצגת תכלית. עשה לי את היום. קוראים לו הלמור הרקדן כי הוא מתהלך (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בקפיצות על הצד, זקוף, כמו "שאבתם מים" רק בלי סיכול רגלים. מצחיק בטירוף.

אחר כך קפץ על העץ ואכל את הפרחים והעלים הצעירים.
יותר מאוחר חזרנו למקום והוא כבר נעלם. היה לי הרבה מזל. רב התיירים האחרים לא ראו אותו בכלל.

משם הלכנו למפל. דרך יפה אבל התמונות לא, אז אני לא מפרסם אותן. נראה לי יותר ויותר שאני מתגרש מהמצלמה הזו כשאחזור לארץ. אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמות. חילוקי דעות שלא ניתנות לגישור.

מזהים את החגב הזה? נראה כמו סתם ענף יבש.

המדריך טוען שהפרח הזה קרוב משפחה של השיטה. לא מתווכח. לא אשבור לו את המילה.

בדרך חזרה למלון ראינו עוד צמח אנדמי. פה אין דשא להניח עליו את הבגדים אז תולים אותם על עצים.




יום חמישי, 7 בספטמבר 2017

Ranomafano Park

הכניסה לפארק במרחק של כשישה ק"מ מהמלון. אין מוניות, אז אנחנו עולים ברגל לאורך הכביש. נוף יפהפה, כולל סדרה יפה של מפלים אליהם התקרבנו תוך כדי הטיול בשמורה עצמה (עוד תמונות בסוף הפוסט הזה).

שמורת טבע של יער טרופי. מקום מסודר. שבילים מסומנים אבל חייבים מדריך.

יש לנו גם סייר שהולך לפנינו ומחפש את החיות. הן טריטוריאליות אבל כל יום מסתובבות בחלק אחר של הטריטוריה. בפארק הזה יש שני סוגי למורים. הזהוב והבמבוק. הם חיים בקבוצות קטנות, זכר עם כמה נקבות.
אפשר לבחור בסיורים באורך שונה. כמובן שלקחתי את הארוך ביותר הרי בגלל הלמורים הגעתי למדגסקר.
אז ראיתי כמה קבוצות קטנות. לא הרבה. יושבות רב הזמן ולא עושים כלום. אני הייתי משתגע בלי ספר. זה לא שאני מתנזר מהתבוננות בטבע ובקבוצות של חיות או אנשים ומתבונן בהתנהגות שלהם. אלו יושבים, מוקפים בענפים שמסתירים את הסביבה ומתרגלים בטלה לשמה. תמיד מרחמים על החיות בכלובים שלא יכולות לזוז הרבה. מסתבר שגם בטבע הן לא עושות כושר כל היום.
המדריך מזמין אותי לצלם. הענפים מסתירים ותמונות טובות לא יכולות לצאת מזה אז אני מסביר שאני מצלם רק דברים שאני חושד שלא אמצא באינטרנט. לא מדוייק, אבל מספיק קרוב. אז הנה למור אחד בכל זאת.

השמורה מאוד גביעית ולא קל ללכת כי הצוואר כואב אחרי כמה דקות. כל הזמן מסתכלים למעלה.

נקודה מעניינת היא בית קברות קטן. כאן מנהגי הקבורה שונים מאשר במקומות בהם הייתי קודם.

המצבות מלאות בחזזיות. משהו אחר.

במקרה יצא לנו לראות זוג חמוסים (נדמה לי שזה השם שלהם בעברית). טורפים קטנים שמולנו דווקא אוכלים משהו אחר שנראה עשוי מבמבוק. לא יודע בדיוק והפעם לא אתחייב. יש לי מזל. רואים אותם כאן לעיתים רחוקות.

אני כבר בשמורה הבאה והפוסט עליה כמעט מוכן אבל סדר צריך להיות, כמו שהאבא האנרכיסט שלי היה אומר בגיחוך. אצטרך לחכות עד מחר כדי לפרסם אותו.