בכפר היינו כבר לפני יותר מחודש וחצי ורק עכשיו אני מתפנה לכתוב על הביקור שם. תבל בצדק עובדת בכפר הזה והיינו שם כחלק מתהליך הבחירה היכן נהיה במשך כל ההתנדבות שלנו.
הגעתי לשם חולה. מצונן קשות. יצאתי בקטמנדו מהמקלחת (ואז היו עוד טמפרטורות סבירות יחסית), ישבתי בספריה, לא שמתי לב והתקררתי.
כשהגענו לכפר, אחרי אחד מטקסי הטיקה הרבים שהיו לנו, חילקו אותנו לזוגות ועלינו במעלה הגבעה החלקלקה,
להתמקם ל 3 לילות אצל המשפחה המארחת. אני עם ומירה (שבסופו של תהליך בחירת המקומות גם היא נמצאת איתי בקלימטי).
בעלי הבית נתנו לנו את הפנטהאוז וסבא וסבתא ישנו למטה. לא יודע בדיוק איפה. לא הייתי במצב של לבדוק. מים זורמים כמובן אין, חשמל מופיע לפעמים לרגע ונעלם. שרותים רחוק בחוץ - תא בגובה של מטר בערך ברוחב של חצי, להשתחל לשם כל בוקר הייתה משימה לא קלה בכלל.
אחרי שהתמקמנו הלכנו לראות את מרכזי הפעילות שלנו - בתי ספר, חוות הדגמה, מועדון נוער, קבוצות נשים.
בין לבין, מבקרים גם את כל חברי הקבוצות השונות שמשתתפים בפעילויות השונות.
סופי היא יצור מדהים. תנו לה 2 שניות וכל העולם שמסביב הוא חבר שלה.
ואני, משתעל כל היום וכל הלילה.
הנוף מהמם ובין שיעול לשיעול אני מצליח לראות קצת דרך הערפל שמסביב.
הגידול העיקרי מסביב הוא דוחן.
על התונגבה המדהים שעושים ממנו עוד לא ידעתי אז ובהזדמנות אכתוב גם עליו.
אנחנו אוכלים בוקר וערב עם בעלי הבית. תיקשורת איתם כמעט בלתי אפשרית. מירה מנסה עם הנפאלי שלמדנו. לי אין סבלנות להוציא מילים בין שיעול לשיעול וגם חסר לי ידע. כזכור, הגעתי באיחור לנפאל, הפסדתי את 3 השעורים הראשונים וכל הזמן הרגשתי שאני רודף אחרי כולם ואחרי החומר.
ניצלתי את המצב שלי כדי לוותר על ארוחות הערב ולהתחמק מהרי האורז שהעמיסו על הצלחת שלי כל פעם.
כל התמונות כאן בפוסט בהמשך הן של מירה, מה שמזכיר לי ששכחתי לתת לה קרדיט על תמונת הדאל-באת באחד הפוסטים הקודמים.
יש לה מצלמת כיס Canon Powershot S90 בעלת איכויות טובות בהרבה מהמצלמה שלי שמזכיר לי שוב שאני רוצה להחליף אותה.
התמונה של השדות האלה, למשל,
אולי היא הצליחה לצלם ברגע שהערפל התפזר אבל גם ככה התמונה הרבה יותר ברורה מאשר התמונות שלי. אין מה לעשות, אסור להתפשר על הסנסורים של המצלמה.
את המדורה שעשו בערב לא ראיתי. הלכתי לישון מוקדם.
אחרי 3שת הלילות, נפרדנו מסבא,
סבתא, שתמיד ישבה במטבח עם כל העשן (הנפאלים מתעקשים לשאוף את כל הפיח הזה, לא מוכנים להשתמש בארובות בשום אופן),
וכמובן שלהתחמק מטיקה לפרידה אי אפשר היה. המזל שלנו שהמארחים היו עניים אז לא כיבדו אותנו בכל הממרח אלא באבקה ופרחים בלבד.
חזרנו את כל 8 השעות בחזרה לקטמנדו כשבתיק שלי גם מחברת שקניתי במרכז המסחרי (5 בקתות נוטות ליפול עשויות דיקטים וקרשים עקומים וחצי רקובים) מנייר שיוצר בבית החרושת המקומי מקליפות העץ שרואים בחזית התמונה.
הגעתי לשם חולה. מצונן קשות. יצאתי בקטמנדו מהמקלחת (ואז היו עוד טמפרטורות סבירות יחסית), ישבתי בספריה, לא שמתי לב והתקררתי.
כשהגענו לכפר, אחרי אחד מטקסי הטיקה הרבים שהיו לנו, חילקו אותנו לזוגות ועלינו במעלה הגבעה החלקלקה,
אחרי שהתמקמנו הלכנו לראות את מרכזי הפעילות שלנו - בתי ספר, חוות הדגמה, מועדון נוער, קבוצות נשים.
בין לבין, מבקרים גם את כל חברי הקבוצות השונות שמשתתפים בפעילויות השונות.
סופי היא יצור מדהים. תנו לה 2 שניות וכל העולם שמסביב הוא חבר שלה.
ואני, משתעל כל היום וכל הלילה.
הנוף מהמם ובין שיעול לשיעול אני מצליח לראות קצת דרך הערפל שמסביב.
הגידול העיקרי מסביב הוא דוחן.
אנחנו אוכלים בוקר וערב עם בעלי הבית. תיקשורת איתם כמעט בלתי אפשרית. מירה מנסה עם הנפאלי שלמדנו. לי אין סבלנות להוציא מילים בין שיעול לשיעול וגם חסר לי ידע. כזכור, הגעתי באיחור לנפאל, הפסדתי את 3 השעורים הראשונים וכל הזמן הרגשתי שאני רודף אחרי כולם ואחרי החומר.
ניצלתי את המצב שלי כדי לוותר על ארוחות הערב ולהתחמק מהרי האורז שהעמיסו על הצלחת שלי כל פעם.
כל התמונות כאן בפוסט בהמשך הן של מירה, מה שמזכיר לי ששכחתי לתת לה קרדיט על תמונת הדאל-באת באחד הפוסטים הקודמים.
יש לה מצלמת כיס Canon Powershot S90 בעלת איכויות טובות בהרבה מהמצלמה שלי שמזכיר לי שוב שאני רוצה להחליף אותה.
התמונה של השדות האלה, למשל,
את המדורה שעשו בערב לא ראיתי. הלכתי לישון מוקדם.
