ביי ביי "גרנד לוסקה", המלון שגרתי בו כמעט חודש ימים.
העובדים הנחמדים טיפלו בשתיל שתמיר קנה לי כשעזב את לוסקה. אתה נשאר פה לשנה, הוא
אמר, אז הנה שתיל שיעזור לך להכות שורשים. המלון פחות מפואר מהמלון שגרתי בו קודם
עם שלומי ותמיר, אבל בשבילי זה מספיק. גם זה ברמה של 5 כוכבים. אולי רק ארבעה. אפילו
שזה לא כסף שלי, חבל לי על ההוצאה המיותרת. ההבדל העיקרי היה בארוחת בוקר. פחות
גיוון, כל יום אותו התפריט. אז מה, גם ככה אכלתי בערך אותו הדבר כל בוקר. ערמה
גבוהה של קוביות אבטיח שגדל כל השנה בזמביה, לא רק בקיץ כמו אצלנו, פירות יבשים,
לפעמים ליצ'י מקופסא, שתי עוגיות, אחת של ירקות והשנייה כמו עוגת שוקולד, כוס מיץ
שאני מדלל עם בקבוקון מים כי זה מתוק לי מידי ולקינוח אספרסו מלווה בגרגירי קפה
שאני גונב מהמכונה, לגריסה קולנית ביו השיניים.
בחודש הזה, למעט הטיול עם תמיר שכתבתי עליו בפוסט הקודם,
"טיילתי" רק בלוסקה. ליד המוזולאום של נשיאי זמביה אני עובר כל בוקר. זה
קרוב לכביש ולא נראה משהו מיוחד, אז לא עצרתי אף פעם. נסעתי בכל הדרכים האפשריות
מהמלון לעבודה כדי לא להשתעמם.
עוד פעם יש לי את ההרגשה המעצבנת הזו שאני גר פה כבר שנים. מכיר כל
פינה. אין שום דבר חדש. זו עיר גדולה, אבל בכל זאת. אני מכיר אותה כבר די טוב. חוץ
מהסביבה הקרובה של הבית שהיא די מבלבלת. אני צריך להסתכל שוב על מפה כדי לאפס את
עצמי לגמרי.
את שני העובדים שלי לקחתי כמה פעמים הביתה, גם כדי להכיר את התנאים
שהם גרים בהם וגם כדי להכיר את העיר. מהגרים לעיר הגדולה. שכונות של דרום תל אביב
מינוס. בתים של קומה אחת בלבד. לבתים עצמם לא נכנסתי.
אין הרבה מה לראות פה והטיולים העיקריים שלי היו לקניונים ולבנק. רק
אחרי חודש הגעתי לקניון הכי יפה. חדש, ששלומי שהכיר לי את העיר בהתחלה כנראה לא כל
כך מכיר אותו. יש חנות של "אוהבי מזון" עם ירקות הכי יפים בעיר, ועוד כל
מיני חנויות אחרות, בעיקר בגדים, פלאפונים וכו'. עד עכשיו לא עשיתי הרבה קניות כי
לא היה לי איפה לבשל.
עברתי לגור בבית של סטיב ופאני וגם סנדי, פינצרית קטנטנה וחמודה בת
שנה.
יש גם את ליליאן עוזרת הבית ווויבלי הגנן שמלקקים כל פינה. הבדלי
המעמדות ברורים הרבה יותר מאשר בארץ. שני חדרי שינה, סלון גדול עם טלויזיה,
כורסאות 1+2+3 כמו בארץ, שולחן אוכל, שירותים ומטבח גדולים. מרפסת יפה. נוח מאוד.
מצאתי את הבית בAirBnB . סטיב הוא טייס בדימוס
שפרש אחרי 30 שנה שחי על מזוודות, נע ונד עם מטוס מטען בין אפריקה, אירופה והמזרח
הרחוק. עכשיו הוא עוסק בפרוייקטי בניה. בעיקר או רק בשלו. את הבית הצמוד לשלי בו
הם מתגוררים הוא בנה לבד. יש להם שתי בנות שלומדות במלזיה. לפי כל הכללים של אתר AirBnB, יש חוקי בית, הוראות הפעלה לכל ציוד חשמלי וכו'.
הסביבה לא משהו, על גבול של איזור תעשייה אבל הנגישות מצויינת וזה
חשוב לי הרבה יותר. חיפשתי גם באיזור אחר, יותר יוקרתי אבל הבמפרים הרגו אותי (וגם
את בלמי הזעזועים של המכונית). גם הפקקים היו גורם מרתיע.
המגרש תחום בגדר גבוהה (מסתבר שבכל זאת יש פשיעה – גנבו לו מזוודה עם
כל הניירת החשובה שלו, בלי לבדוק אם משהו
ששווה כסף בפנים), שער ברזל גדול ובפנים חניה גדולה ל4 המכוניות שלהם וגם לשלי.
אחת המכוניות של סטיב היא BMW גדולה שסנדי נכנסת תחתיה,
מתלכלכת משמן ולא מצליחה לצאת. נובחת ,נובחת, עד שאנחנו גוררים אותה מתחת. (התחרז
לי לא בכוונה). אחרי 2 מקלחות השבוע, סטיב התייאש ונתן לה להמשיך להסתובב בתחפושת
של סחבה.
הבית אקולוגי, כלומר יש תאים סולריים על הגג וככה יש אור גם כשאין
חשמל. יש גם גנרטור לגיבוי אבל זה עולה הרבה כסף על דלק ועל זה אני צריך לשלם
בנפרד. אנחנו על רשת החשמל של אזור התעשייה וככה יש חשמל ברוב היום וההפסקה היא רק
מ11 בלילה עד שמונה בבוקר. אני לא סובל מזגנים גם ככה אז זה לא חסר לי. בלילה, אני
משתמש במאוורר (שעובד על הבטריות של המערכת הסולרית) עד משהו כמו 3 לפנות בוקר ואז
אני מכבה אותו כי קר לי. לתה בבוקר יש גזייה ניידת אבל עדין לא השתמשתי בה.
הקניה הראשונה שלי לבית הייתה מכונת פופ קורן. משהו שנראה כמו המכונות
של פעם. רק בקטן. הפעם הראשונה הייתה אכזבה גדולה. הפופקורן נתקע במכונה וחלק ממנו
נשרף. צריך לעשות ניסיונות עד שאצליח להגיע לתוצאה הרצויה.
בערב כשהגעתי בפעם הראשונה, סטיב לקח אותי לקניות. גם הוא לא הכיר את
הקניון החדש וככה יצא שאני "הכרתי לו את העיר".
בשבת בצהריים הוזמנתי לארוחת בופה בגינה. פאני משתייכת לקהילת
"עדי יהוה" וכל שבת מישהו אחר מזמין את הלבן של הקהילה, וולשי שנמצא פה
כבר 20 שנה, שלא הבנתי בדיוק את תפקידו, לאוכל. לא הבנתי אם הוא מוזמן כל יום, אבל
ככה הוא חוסך הרבה על אוכל והוא גם התקלח פה לפני מצגת. אחת מהקהילה הייתה פקידה
שביקרתי בחברת החשמל לנסות לבדוק איפה הכסף שלנו. אחרי יומיים של המתנה בלובי
בניסיון לפגוש את הדירקטור הפיננסי של החברה (ניסיון שהסתיים בכישלון) חשבתי שהיא
תגיד לי אם הם קיבלו אישור לשלם לנו וכמה. "לא מדברים על כסף בשבת" ובזה
זה נגמר. מכיר את זה מדורון האח שלי, אז ויתרתי ולא ניסיתי לשכנע אותה להגיד לי
בכל זאת. אין ברירה, נצטרך לחכות עד יום שני. למות מהדוסים האלה.
דבר חדש למדתי בארוחה. משקה מקומי שמבוסס על אורז, תירס ושורשים כלשהם.
בסדר. לא מלהיב. לא משהו שארוץ לקנות.
אחרי הארוחה, הצטרפתי לסטיב ב"יציאה של הבנים". פאני נסעה
להתפלל ולשיר המנונים, משהו כזה ואנחנו אספנו את גלן, שהביא איתו בשר לעשות על האש
ונסענו לנורם. נורם הקים לו "נווה מדבר" בקפואה. בית ומדשאה גדולה עם
עצים, כמו של חצר של מוסד ציבורי אצלנו. כל זה במרכז שטח אדמה ענק במושגים ישראלים
("אתה זוכר שבדרך עברתם על דרך, אתה רואה את ההר שם... כל זה ומעבר להם זה
השטח שלי"). ייקח לו הרבה שנים לטפל בכל השטח הזה. ביס קטן כל פעם. בקפואה
עברנו בנסיעה הקודמת עם תמיר. מדינה גדולה פי שלושים מישראל ונוסעים בדרך שאני
מכיר כבר? מה לעשות. זה מה שיש.
בדרך הצטיידנו בהרבה בירה, ונקניקייה ענקית דרום אפריקאית מסובבת
בספירלה. טעימה במיוחד.
לעשות על האש קוראים פה בריי. בדיוק כמו בדרום אפריקה. החזיר אותי
לילדות. לסטיב (כאן איתי בתמונה) יש גם בבית בריי בנוי. בתמונה הבריי של נורם ממנו
התענגנו בשבת.
הדבר שעשה לי את היום (בנוסף לאוכל הטעים, הבירה הטובה, והחברה
הנהדרת) היה ניצול של חלק של מכונת כביסה לשיפור הבישול של הנקניקייה על האש. זה
הסוד של נורם. ממש חכם.
נורם עובד בחברה שנותנת שירותים לחברת אופק שהם קבלני משנה בפרויקט
שאני מנהל. יוצא שבאופן עקיף אני משלם לו את המשכורת. לפגוש ביום אחד שני אנשים
שקשורים לעבודה שלי בלי לדעת את זה מראש, מזכיר לי את זה שהעולם קטנטן. כנראה
שאצטרך לטוס לחלל כדי להתגבר על שריטת ה"דז'ה וו" שלי. נדמה לי שסיפרתי
כבר בבלוג הזה שאנדרי מתה"ל הבטיח לי שהודו זה עולם אחר וסין היא יקום אחר.
לגבי הודו התאכזבתי. קחו קצת ירוחם, תערבבו עם שכונות העוני של דרום אמריקה, עוד
קצת עבודת אלילים של החב"דניקים ו"רוחניקיות" מישובים בגליל,
ובגדול קיבלתם את הודו. חוץ מהחלק האומנותי. כנראה שאין ברירה וחייבים לנסוע לסין,
לפחות מהסיבה הזו.
אחרי שנפרדנו מפיי והילדים, נורם לקח אותנו לבר מקומי – עוד בירה
כמובן. מוזיקה מקומית טובה ברמקולים ענקיים. עוד בר אחד יותר שקט לעוד בירה ובסוף
חזרנו שלושתנו הביתה, אחרי משהו כמו תריסר בקבוקי בירה כל אחד (לא כולל את הבקבוק
שסטיב שתה בדרך חזרה) עייפים ומרוצים.
