יום שבת, 29 באוקטובר 2011

Mahadev Besi

מהדבסי הוא אחד הכפרים בהם יש ל"תבל בצדק" פעילות התנדבותית. נסענו לכפר בבוקר באוטובוס שכור, צפיפות נורמאלית בסטנדרטים ישראליים לשם שינוי.
הדבר הראשון שסימן את ההמשך היה טקס הדבקת טיקה על המצח לכל אחד. טקס שחווינו עוד כמה פעמים במשך היום, עם הצבע, אורז ושאר ירקות - כל הקומפלט.
הקהילה הראשונה שפגשנו היא קהילה של אקס-דייגים, שהנחל התייבש להם והם נאלצו ללמוד חקלאות, דבר שלא ידעו לעשות קודם.
הדבר שהיה הכי חדש לי הוא פרוייקט יצירת ביו-גז לצרכי בישול בישול - גם שיפור ההיגיינה בכפר (בניית בתי שימוש לתושבים) וגם יצירת גז לבישול חינם לכל בית.
התהליך מתחיל ביצרן העיקרי של הזבל - מה שהם קוראים בופאלו-
מערבבים את הצואה במיקסר עם מים לפני שהתערובת הולכת למקום שגם הצואה של בני הבית הולכת (לכן גם כשנתנדב שם לא נוכל לזרוק את הנייר "לאסלה"),
הכל הולך למיכל גדול תת קרקעי שמוציא גז מתאן, שנוצר באופן טבעי מהצואה, דרך הברז לבית.
"הקמנו" (ז"א תבל בצדק ביחד עם משה"ב של משרד החוץ והשגרירות שלנו) בכפר מרכז הדרכה לחקלאות אורגנית שמשתמש בשתן שנאסף מהבאפולו במקום בכימיקלים להדברת מזיקים, יש קומפוסט מיוצר במקום כמובן וגם שיפור התנובה של האורז באופן משמעותי ביותר.
ההצלחות של המרכז מעוררות התרגשות.
אחת מהמשימות שאני הצבתי לעצמי היא לראות איך אני יכול לסייע בשיכפול והפצת כל הידע שנרכש במרכז ההדרכה הזה.

מהכפר ירדנו לנחל לאוכלוסיה שכל חייה היא ליצור חצץ מאבני הנחל. המצב של האוכלוסיה הזו הרבה יותר קשה ואין לי מושג איך אפשר לעזור להם בכלל.

אחרי הביקור אצל "המחצצות" (כמובן שהנשים עושות את רב העבודה), ירדנו לכביש הראשי לאכול צהריים.
זה איזור השוק = האוטוסטרדה לפוקרה, כולל כל השרותים הנדרשים.

אחרי ארוחת הצהריים הלכנו לבית הספר, גם שם יש לנו פעילויות. בניגוד לכל אלו שחושבים שהנפאלים רוצים רק לקבל מזרים ולא מוכנים לעשות כלום בעצמם, בכל המקומות האלו גיליתי רצון כן להשקיע ולהתפתח. בבית הספר יש בממוצע 55 ילדים בכיתה ובכל זאת המורים (לא מורות) מצליחים להתמודד וכולם משחקים בהפסקה כדור עם הילדים. קצת מעורר קנאה אפילו.

מחר אנחנו נוסעים ל 4 ימים, לעוד כפר בו יש לנו פעילות - מרחק של 8 שעות נסיעה. הפעם נישן בכפר אצל תושבים מקומיים. חוויה אחרת.


יום שישי, 28 באוקטובר 2011

Bhaktapur

הלימודים בקורס האוריינטציה של "תבל בצדק" כל כך אינטנסיביים שאני ממש מפגר בעידכון הבלוג.
בבוקרו של החג (היה דבר כזה - סוכות, מי זוכר), נסענו חוה, אילנה ואני לבקטפור. עיר עתיקה שנהרסה ברעידת אדמה ושוקמה ביוזמתו של ארכיטקט אירופי. בכל כניסה לעיר יש בוטקה עם שומר שגובה הון עתק באופן יחסי - 1100 רופי (בערך 55 שקלים).
יש כמה כיכרות עם מקדשים יפים, סגורים, אבל לא צילמתי אותם. מי שרוצה יחפש תמונות באינטרנט. צלמים מקצועיים יכולים לעשות הרבה יותר ממני - לחכות לשעה הנכונה, לעונה הנכונה, עם העדשות הנכונות.
אז צילמתי סתם בית רגיל.
העיר היא עיר חיה כשהתושבים מתפרנסים בעיקר מתיירים.
אבל יש להם כמובן גם ילדים וכמו ילדים הם משחקים ליד המקדשים. ילדים הם ילדים בכל מקום.
 
ואפילו עושים פוזות לתיירים. לא ראיתי שגובים כסף בשביל התמונה. נראה לי שהיא דיגמנה בשביל הכייף אבל אולי אני טועה.
ביקשתי מאילנה שתצלם אותי - תמונה היסטורית עם משקפי שמש. אין לי הרבה תמונות כאלה. הם מציקים לי על האף.
מלבד האטרקציות שהזכרתי (לא אני במשקפי השמש, מקודם) יש גם בתי ספר לציור Thangka. ציור כזה יכול לקחת למאסטר חודש וחצי ותלמידים עושים ציורים יותר פשוטים בפחות זמן.
בתי הספר מקבלים גם תיירים כתלמידים והתקופה המינימלית לקורס כזה היא חודש וחצי. לשבת כל היום מזריחה לשקיעה על התחת להעתיק ציור בלי לזוז - ממש לא הקטע שלי.


בנוסף לכל זה, יש גם את כיכר הקדרים. לפי המפה, הגעתי למקום שחשבתי שהוא הכיכר. לא ראיתי כלום וחשבתי שזה רק השם של הכיכר והקדרים נעלמו כבר מזמן. מזל שאילנה קראה על המקום ומצאה חץ שמוביל לכיכר האמיתית.
למעשה בית הספר לציור גם הוא נמצא שם.

בין לבין, מיבשים בכיכר גם אורז לשמחת ליבם של תרנגולות ושאר בעלי כנף.

יש לי עוד הרבה תמונות אבל האינטרנט פה איטי ולהעלות תמונות לוקח המון זמן אז נסתפק בזה.

יום שישי, 21 באוקטובר 2011

הנחיתה בנפאל


הטיסה בעיקרון הייתה בסדר.כמעט.
במילנו, התכוננתי לאולימפידה בריצת 200 מ' משוכות עם ליווי של נציג אלעל כדי להגיע למטוס של Jet Airways שחיכה לי כדי המריא. עקפנו את כל השוטרים, אמצעי ביטחון, תורים, הכל.
מאוד התאים לי. אני שונא תורים שנאת מוות. הבעיה שתיק הגב שלי לא נסע איתי אלא נאלץ להשאר יום נוסף עד לטיסה הבאה. עמליה הציעה לי בפייסבוק לשלוח אותו לאופרה. הייתי עייף מידי להתחיל לחפש לו כרטיס.
בסוף עוד קיבלתי פיצוי של 50 דולר שכיסה את המונית הלוך וחזור לשדה התעופה כמה וכמה פעמים. ה 10 ק"מ האלה אומנם לוקחים שעה נסיעה כל כיוון, אבל היה כדאי. ככה הכרתי טוב יותר את העיר.

טיסה של מעל 7 שעות וכל הזמן הטייסת ההודית מדברת בהינדי ובאנגלית ששניהם נשמעו בערך אותו הדבר.
זה כנראה השפיע עלי כי חלמתי חלום ולא הבנתי ממנו כלום כי כולם דיברו שם הינדי.

חוה אספה אותי מהשדה ונסענו לתאמל (מרכז התיירים של קטמנדו) ושתיתי 2 כוסות של בננה לאסי (מילק שייק על בסיס יוגורט) שאני מת עליו. בתאילנד, לפני 3 שנים, זה היה עיקר הדיאטה שלי.

אחרכך, שכבר החשיך, הלכתי לחפש את הבית של מתנדבי "תבל בצדק" העמותה שבמסגרתה אני מתנדב בנפאל. שלטי שמות רחובות אין כי בין כה וכה לרב הרחובות אין שם. על מספרי בתים אין כמובן על מה לדבר.
לפני חודש, שירה, מדריכת הקבוצה שלנו הסבירה לי בערך איפה הבית ולא טרחתי לרענן את זכרוני. ידעתי לאן אני צריך ללכת, בערך.
מסתבר שהזכרון שלי הוא לא משהו. אחרי ששאלתי 3 פעמים אנשים אם אני באמת נמצא ברחוב קימדול והם אמרו לי שכן. ושהסתבר לי שלא היה להם מושג אם זה נכון או לא והם אישרו לי שאני נמצא ברחוב הנכון רק כדי שאהיה מרוצה, הוצאתי מפה מהתיק והגעתי לבית.
עוד יתרון של להשאיר את המטען במילנו. את מסע החיפוש הזה עשיתי עם מטען היד שלי בלבד.

כדי שלאחרים יהיה קל יותר להגיע, הכנתי את הגלויה הבאה שמראה איך להגיע לבית מהכניסה המזרחית למקדש הקופים - מקום שכל אחד יודע להגיע אליו.
בסך הכל זה קל מאוד וקרוב מאוד אם יודעים לאן ללכת.



יום שישי, 14 באוקטובר 2011

בדרך לקטמנדו


באחד הבקרים של קיץ 1974 ישבתי בסטודיו של אליזבט והשמעתי אין ספור פעמים  מהתקליט של קאט סטיבנס את השיר  קטמנדו - כדי להבין ולרשום את המילים של השיר.
לא רק המילים הקסימו אותי – בעיקר המנגינה, הליווי, החליל.

עברו כמה שנים מאז, ואני בדרך לקטמנדו (טס בראשון בצהריים).
הנה תרגום חופשי שהכנתי לכבוד הנסיעה:

יושב לצד האופל
תחת הטחב
יום קר אפור מעורפל
אגם הבוקר
שותה את השמים

קטמנדו, במהרה אראה אותך
והזמן המביך מוזר שלך
יעטוף אותי

קצוץ לי קצת עץ נשבר
נדליק מדורה
אור חם לבן יאיר את השחר
יעזור לי לראות
עצו של שטן מזמן נוצר

קטמנדו, במהרה אגע בך
והזמן המביך מוזר שלך
יעטוף אותי

העבירו לי הכובע והמעיל
נעלו הבקתה
לילה איטי היטב עימי
עד שאלך
שתהיה נחמד להכיר

קטמנדו, במהרה אראה אותך
והזמן המביך מוזר שלך
ישמור אותי בבית