Kochi

אז קודם כל, הבעיה הייתה בכרטיס של המצלמה והמצלמה בסדר. מסתבר שכבר לא מייצרים כרטיסי זכרון כמו שיש לי (המצלמה בת 5, מחר יומולדת). וככה אני יכול להמשיך לצלם בינתיים.
הסתובבתי שעה ב Erankulum. שלחו אותי מאחד לשני עד שהגעתי לטכנאי שהיה לו כרטיס מתאים.
העיר היא חלק מקוצ'י שהפכה להיות מין גוש דן כזה. בארנקולום אין שום דבר מיוחד, חוץ מתחנת הרכבת בה הגעתי ותחנת האוטובוס ממנה אמשיך הלאה, כנראה מחרותיים.

הדבר המעניין היחדי שמצאתי הייתה מכונת האספלט לתיקון הכבישים.

לארנקולום מגיעים מקוצ'י במעבורת בעלות המטורפת של 4 רופי (השער הוא בערך 50 רופי לדולר, אז תעשו חשבון).
יש מעבורת כל כמה דקות וחבל שלקחתי ריקשה מתחנת הרכבת. לא רציתי להתברבר עם התרמיל בלחפש את המלון שחוה המליצה עליו.

על המעבורת - נהג, כרטיסן ומכונאי. החלק החשוב ביותר בספינה הוא החבל הצהוב הדק שמימין לנהג ברקע. הוא מושך בחבל כדי להפעיל את המצילה של הפעמון כדי להגיד למכונאי מתי להגביר ומתי להפחית את סיבובי המנוע. בקושי רואים בתמונה - זה מעל המרפק של הכרטיסן, על השמשה הקדמית.

בדרך חזרה, הלכתי לJew Town משם באו יהודי קוצי'ן. היום נשארה שם רק שרה שמוכרת רקמות.
בדרך עברתי ליד חנות מדהימה עם עלמות חן שהזכירו את הספר היפה "אדונית התבלינים". מאוד מומלץ.

יש שם גם צעיפים יפים כמו בכל חנות בעיר, לא חשוב מה היא מוכרת, כמעט.

את הדרך חזרה מעיר היהודים לFort Cochin עשיתי שוב במעבורת. ממטבע של 2 רופי עוד קיבלתי עודף.

בערב הלכתי לקונצרט. מוזיקה מצפון הודו. משהו אחר לגמרי מהמוזיקה המקומית.
הרצפה הייתה מקושטת בהדפסים יפים מאבקת גיר.

מסתבר שהודו היא למעשה כמו יותר ממדינה אחת. יש הרבה הבדלים בין הצפון והדרום - שפות הדיבור, המוזיקה ואפילו האלים (או לפחות המופעים שלהם - לכל אל יש הרבה מופעים ונותנים להם שמות שונים בדרום ובצפון).

את הטבלה - התוף ההודי צריך לכוון כל הזמן. את זה כבר למדתי בטיול הקודם שלי להודו.

את הבוקר למחרת התחלתי בסיור חינם עם נהג ריקשה נחמד. לא עלה לי גרוש. נכנסתי מידי פעם לחנות ועשיתי פרצוף מתעניין. בכל ביקור כזה מחתימים לנהג כרטיס שכאשר הוא מלא הוא מקבל מיכל דלק מלא.
את הפרנציפ הזה ניצלתי כבר בביקור הקודם שלי בהודו וגם בתאילנד.
כחלק מהסיור, עברנו גם במכבסה העירונית.

הדבר המיוחד שהיה בחניות האלה, שלא רואים בשאר המקומות בהודו הוא פיסול של "הכפריים" - איזורים שסגורים לתיירים, כמעט לגמרי. סגנון הפיסול שונה לגמרי מכל דבר שאני מכיר בהודו.

הנהג הזמין אותי לתה ואחר כך גם לאכול ולא רצה לקחת כסף.
חוויה מתקנת לנהג הריקשה שהביא אותי למלון שנתן לי מחיר מיוחד "כי שנינו מוסלמים". ככה הוא החליט אחרי ששמע שקוראים לי אמיר. מיוחד - ז"א הרבה מעל למה שצריך.
בכלל, יש פה הרבה מאוד מוסלמים ונוצרים. מקדשים הינדיים בקושי רואים. בטל בשישים לעומת הכנסיות והמסגדים.
התיירים משום מה ברובם צרפתים. טיפה גרמנים ואנגלים, וזהו.
לסירות יש שמות "עבריים", לא בגלל היהודים שהיו פה אלא בגלל הנוצרים. בנוסף ל"ציון" ראיתי גם סירות בשם "אפריים" ו"בצלאל".

מעשה בדייג

את הדבר הכי מרשים בהקשר לדייגים בקושי רואים ובטח שאי אפשר לצלם.

כל לילה, קו האופק מלא באורות של סירות דייגים מקצה אחד ועד הקצה השני, קו בודד אחד, קילומטרים.

אני משער שהם בערך קילומטר אחד מהחוף, כמעט בלי "חורים", ברווחים קצובים אחד מהשני.

יש סירות קטנות, בנויות משלושה גזעי עצים קשורים, בגודל מתאים לשני אנשים בישיבה ורשת לא גדולה במיוחד שנמצאת ביניהם. אחד חותר והשני משלשל את הרשת למים.

יש גם סירות פלסטיק, שנראות בדיוק כמו הסירות המקוריות.

מוקדם בבוקר ואחר הצהריים לקראת שקיעה, הדייגים מגיעים לחוף הדרומי עם שלל הדגה שלהם. דגיים קטנים בדרך כלל. מקומיים שבאים לטבול בים קונים שקית ניילון מלאה דגים בגודל סרדינים פלוס, תוך כדי זה שהדייגים מוציאים את הדגים מהסבך של הרשת.

לפעמים בא "סרסור" וקונה גיגית שלמה.

גם האנפה באה "לקנות" דגים. לפעמים היא לוקחת דג לבד ולפעמים הדייגים זורקים לה דג קטן.

גם העורבים באים לראות מה קורה. גם הכלבים וגם העופות הטורפים.

עורבים הם עורבים בכל מקום בעולם. אוהבים להציק.

באחת ההזדמניות ראיתי עורב נושך זנב של כלב, סתם כי בא לו.

גם לטורפים הם מנסים להציק אבל הם לא שמים עליהם.

הם פי שניים בגודל מהם לפחות וגם הם יכולים לעשות עליהם באזים ולהפיל אותם לקרקע עם זרמי האויר של הכנפיים שלהם כשהם מציקים יותר מידי.

הדייגים של החופים הצפוניים, זה כבר אופרה אחרת.

התמונות הן במקור של חוה. אני רק …., כבר כתבתי את זה אתמול.

קודם כל ,הסירות יותר גדולות והן גם ממונעות.

העמודים שמתחת לסירה הגדולה הם למעשה סירה מהסוג הקטן שדיברתי עליה קודם, מפורקת.

הרשתות גם יותר גדולות וצריך עבודת צוות (שני צוותים למעשה) כדי למשוך את הרשת לחוף.

בטיול שלנו עברנו ליד צוותים כאלה והצטרפתי לדקה לעזור להם. ליותר מזה לא הייתה לי סבלנות. הדייגים צעקו אחד על השני כל הזמן, לא יודע למה. לא היה נחמד במיוחד.

את מלאכת תיקון הרשתות עושים תוך כדי משיכת החבל, ברגע שמגלים את החור.

וגם כשמסדרים ומחזירים את הרשת לסירה.

הציפורים מפקחות על העבודה, דואגות שהכל יהיה מסודר טיפ טופ.

הסרסור מגיע ברגע שהרשת מגיעה לחוף ומנקים ממנה את הדגם. המשא ומתן קולני וכעוס. ראש הכפר לוקח אליו את הכסף. דייג אחד או שניים לוקחים לעצמם כמה דגים.

אנחנו ראינו רק דגים קטנים כמו אלו שהיו ברשתות של הסירות הקטנות.

אין לי מושג מאין מגיעים הדגים הענקיים כמו דגי החרב, שמונחים לתצוגה לפני המסעדות בערב. כל אחד יכול לגשת ולבחור מאיזה דג הוא רוצה את המנה שלו.

חופים הם לפ...

אם תגגלו את Varkala סביר שתמצאו בעיקר את התמונה הבאה, מכל מיני כיוונים.

זהו החוף הגדול, הכי קרוב למלון. קצת מדרום לו.

בשבוע שעבר הלכנו לאורך החוף צפונה. זה כבר טיול יותר ארוך. לקח לנו כמה שעות הלוך וחזור.

כמו שאני אוהב, רגל במים ורגל על החוף, כמו שעשיתי לפני 6 שנים (וואו, כבר כמעט 7) את כל החופים של גואה.

לפעמים בא גל ושתי הרגליים במים, לפעמים הוא בורח לו ואז שתיהן על היבשה.

לא לקחתי מצלמה אז שלוש תמונות (הקודמת והשתיים הבאות) הן במקור של חוה. אבל אני חתכתי קצת, עיבדתי קצת ....

לאורך החוף יש שלושה כפרי דייגים, אבל על הדייגים, הדגים והציפורים אכתוב בפוסט אחר מחר.

רב הדייגים מוסלמים, כך שיש פה חגיגה של הינדים, מוסלמים ונוצרים. קומוניסטים אמרתי כבר בפוסט הקודם. כאן לא כל כך רואים את העקבות שלהם. גם לא כל כך של הנוצרים.

את המקדש ההינדי חשבתי שצילמתי היום. מסתבר שהמצלמה שלי מקולקלת.

היא כבר עשתה לי תרגילים כאלה עוד שהייתי בקריביים אבל אז הצלחתי לשכנע אותה לעבוד. כבר שכחתי מזה. הפעם כושר השכנוע שלי לא מספיק.

לא שומרת את התמונות וגם אי אפשר למחוק אותם. או שזה הכרטיס או (יותר סביר) שזו המצלמה.

מחרתיים אני ממשיך לקוצ'ין אז אולי אצליח לזהות איפה הבעיה שם. אולי גם לפתור אותה. לא סביר אבל מי יודע.

מצלמות כנראה לא אוהבות את הודו. גם בפעם שעברה כשהייתי בהודו הצלחתי לקלקל את המצלמה של חגי ותקראו את יומן המסע האחרון של אפרת (את הסוף של הסיפור).

בדרך חזרה ראינו תאו מים מתרחץ לו להנאתו במים מתוקים.

הזרמים החזקים חוסמים את היציאה של הנחלון לים וככה נוצרה בריכה קטנה, במיוחד בשביל הבאפלו.

עד כאן הטיול צפונה .

ועכשיו חידה: מי יודע מה רואים בתמונה הבאה?

תשובה: זה מה שנשאר על החוף כשקבוצה של הודים נכנסת למים.

ז"א, כל הבגדים נשארים עליהם.

למתקשים - הם נכנסים עם כל הבגדים למים.

לא כולם, אבל הרב.

מגיעות גם קבוצות, של בנים בעיקר. הם מורידים קצת יותר. לא הרבה. ולא כולם.

המצילים לא נותנים להם להתרחק מקו המים כי הם לא יודעים לשחות.

גם למי שיודע לשחות החיים לא קלים. הגלים והזרמים רבי כוח.

כבר סיפרתי איך גל אחד יישר לי את הגב. לא כתבתי שהוא גרר אותי על התחתית הרדודה ככה שהשפשוף ליד המרפק עבר את העור והגיע עד לבשר. הפצע כבר התרפא לגמרי ולהפתעתי הוא לא כל כך כאב. כנראה שאין הרבה עצבים שם או שהם הלכו עם העור שנעלם.

רובין, שפגשנו בקנייאקומרי סיפר שהוא נזק חוליה כשהיה פה לפני כמה שנים.

יש הרבה לובסטרים שנשרפים להם בשמש הקופחת.

רובם מדברים רוסית.

יש גם צרפתים, איטלקים, אסטוניות, גרמנים, אנגלים, כלמיני בלונדיניות בלתי מזוהות, טיפ טיפה תיירים הודים עשירים וכמובן גם ישראלים. איפה אין?

את האנפה שבמרכז התמונה פגשתי אחר כך כשירדתי למטה.

יש כאן שלוש כאלה. מתחרות עם העורבים בעיקר על השאריות שהמטיילים משארים על החוף.

יש מליוני סרטנים זעירים. אולי רק אלפים, לא ספרתי.

הכי גדול שראיתי היה אולי שני סנטימטרים רוחב.

הם לא מפחדים מבני אדם וכנראה גם לא מהאנפות. זריזים באופן יוצא מהכלל.

רק מגרדים את האף והם נעלמים בחור שלהם.

כשבא גל, כל החורים מתכסים אבל אז גם יותר קל לספור אותם כי בועות אויר יוצאות מהחורים ומסגירות את המיקום של הסרטנים.

עוד על האנפה, החברים שלה והדייגים בפוסט של מחר.

Thiruvananthapuram או Trivandrum – איך שבא לכם

סוף סוף שם קצר בהודו, אז מאריכים אותו. כאילו שלא היה ארוך מספיק. ובכלל, בדרך ששאלתי איך להגיע לוורקלה דיברו על טוונדרום. כל אחד קורא לעיר הזו איך שבא לו.

עזבנו את קונייאקומרי בבוקר המאוחר וחזרנו ברכבת צפונה וירדנו ב-ט… לא חשוב, אתם כבר מבינים.

פסטיבל היום. חגיגה אמיתית של נשים. סיפרו לנו שזה שיא גינס – 3.5 מליון נשים בישלו מנחות ביחד.

יש הרבה אנשים בהודו, חלק מהם נשים, גם הן הרבה, אבל לא אקדים את המאוחר.

המפלגה השלטת היא קומוניסטית, כבר כתבתי על זה נדמה לי.

זה לא מפריע להם להיות דתיים (בעיקר דתיות נראה לי, הנשים במזרח תמיד עובדות יותר מהגברים, גם בקטע הזה).

מזכיר לי את אחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי אי פעם - "דון קמילו וצאן מרעיתו", שמספר דבר דומה על איטליה שאחרי מלחמת העולם השניה – 50% קומוניסטים ו90% קתולים.

הרחובות הראשיים סגורים לתנועת כלי רכב, המוני אנשים, מליונים מסתובבים ברחובות וקשה לזוז.

כמו כל דבר בחיים, לחגיגות 3 חלקים עיקריים – אלוהים, מנחות ורמקולים ענקיים.

יש פה הרבה מכל דבר.

לגבי האלוהים – יש הרבה שלטי רחוב בקרלה (זו המדינה שאני נמצא בה כרגע וטריוונדרום היא עיר הבירה שלה) שטוענים שזו המדינה של אלוהים. לא יודע בדיוק לאיזה מהם הם מתכוונים.

לגבי הרמקולים – התשיעייה שבתמונה היא סימלית, יש הרבה כאלה, בכל פינה, מחריש אזניים.

אבל הסיפור העיקרי זה המנחות. מבשלים על הכביש. על אש פתוחה שממיסה את האספלט, אז כמובן שיש בורות בכבישים. לא חוכמה גדולה.

סירים בכל חור, תרתי משמע.

למקדש לא נתנו לנו להתקרב,

אז הסתפקנו בשוטטות ברחובות בין האלים השונים והפרחים שלהם.

לקראת שלוש התחלנו ללכת לכיוון הרכבת כדי לחזור לוורקלה. היה ברור לנו שלא יהיה קל.

חלק מהנשים הלכו להצגה שניה במקדש אחר אבל המונים גם זרמו לכיוון הרכבת.

שטפו את סירי האוכל הגדולים,

והתחילו לאסוף את הלבנים עליהן בישלו את המנחות.

אז הצטרפנו גם אנחנו לנחיל האנושי.

קנינו כרטיסים "טובים יחסית" עם מקומות ישיבה אבל זה לא עזר לנו. לא הצלחנו להגיע אליהם.

את התמונה הבאה חוה צילמה באחת ההזדמנויות שהיא הצליחה לנשום.

אני מבין למה קוראים לעוף ההוא תרנגול הודו. הרעש על הרציף היה מחריש אזניים.

אני צילמתי קטע וידאו קצר עם קול. הרבה קול.

כל אחד אמר לנו משהו אחר לגבי הרכבת שהיינו צריכים לקחת.

קפצנו על הרכבת הנכנסת לתחנה תוך כדי נסיעה, אבל מהרכבת הראשונה ירדנו כי אמרו לנו שהיא לא עוצרת בתחנה שלנו. אני לא בטוח שזה היה נכון, אבל במניין הקולות של הסקר שביצענו אם להשאר על הרכבת או לרדת, ניצחה המפלגה של לרדת. אמנם בהפרש קולות קטן אבל הכריע את הכף אחד מהאנשים בא עם אייפון ועליו התשובה.

גם על הרכבת הבאה חוה קפצה תוך כדי נסיעה אבל לא הצלחתי לעלות ביחד איתה בלי לרמוס אותה ונאלצתי לדחוף חזק מאוד כדי להגיע לפתח וגם להצליח להכנס.

ככל שהגברת ההודית יותר מבוגרת היא דוחפת יותר חזק. היה מקום לכולן אבל לא תמיד זה ככה ואנשים נתלים מחוץ לדלתות שנשארות פתוחות תמיד, אחרת גם אפשר להחנק בלי אויר בקרונות הצפופים.

לרדת מהרכבת אותו הסיפור, מלחמה קטנה.

חזרנו למלון עייפים אך רצוצים.

עוד קצת על Kunniyakumari

לקראת שקיעה, כולם מתרכזים בשפיץ הדרומי, ההודים נכנסים למים עם כל הבגדים כמובן. המצילים בבגדי שוטרים יושבים למעלה במרפסת ושורקים לכל מי שהולך למקומות האסורים – כמה סלעים שנראה שחלק ללכת עליהם ומפחדים שאנשים יפלו וישברו את הראש. מנפנפים במקל גדול. ציוד חובה לסמלים במשטרה ההודית.

למחרת בבוקר, המוני אנשים באים לראות את הזריחה. אפשר באותו מקום בשפיץ. אנחנו בחרנו כמה מטרים משם, ליד שכונה דייגים.

העיר מתעוררת וגברת ברהמינית מציירת לפני מפתן הבית לקראת הפוג'ה - חלק מהפתיחה התקינה של היום.

יש בעיר כמה כנסיות – אחת נראת כמו תערובת מוזרה של מקדש הודי וכנסיה.

ככה היא נראית מהאי.

צילמתי אותה גם מהמבנה של התור של המעבורת.

לא רחוק משם יש גם קתדרלה, גותית כמעט, בת יותר ממאה שנה.

לפני הקתדרלה, פיאצה גדולה, כמו שצריך.

אין ספסלים כמו בכנסיה אירופית רגילה, יושבים על הרצפה וכמובן משאירים את הכפכפים בחוץ. ההוא מנצרת, באופן מפתיע עם תווי פנים מערביות, אבל שאר התפאורה מיצגת יפה את המקום.

היה נחמד בקנייאקומארי למרות שהיה מאכזב מבחינה קולינרית.

Kanniyakumari – דברי חכמה

עוד כשהייתי בצ'נאי וחיכיתי שיפתחו את לשכת התיירות ראיתי תמונה יפה על הקיר. ששאלתי איפה זה אמרו לי שהמקום נקרא קנייאקומרי. רשמתי לפני והחלטתי לנסות למצוא את המקום ולהגיע אליו.

בנסיעה הארוכה שלי מהחוף המזרחי לחוף המערבי כמעט הגעתי לשם. הייתי בעיירה קרובה, מרחק של 32 ק"מ בלבד, אבל הירוק-כחול של החוף של וורקלה שישב לי חזק בראש החליט שאגיע לשם בהזדמנות אחרת והמשכתי צפונה.

שלשום לקחנו רכבת מוורקלה ונסענו לקנייאקומרי ל over night. אמרו שחייבים להגיע לשקיעה ולזריחה.

רכבת לוקחת כמה שעות, למרות המרחק הקצר, אבל אין ברירה, חייבים לישון במקום. זריחה ושקיעה בשש וחצי.

האטרקציה העיקרית של העיר היא שזו הנקודה הדרומית ביותר בהודו.

אפשר לראות גם את השקיעה וגם את הזריחה בים. בתאריך כלשהו באפריל אפשר לראות את הזריחה של הירח ושל השמש בעת ובעונה אחת.

על אי קטנטן (בעצם סלע גדול), יש פסל שיווה גדול, שחור, מכף רגל

ועד ראש.

הקרניים על הראש לא קשורות למיתולוגיה ההודית – אלו פנסי אזהרה למנמיכי טוס, אם יהיו כאלה.

למעשה יש שני סלעים כאלה ובסלע השני יש מקום שמישהו, שאני כבר לא זוכר מיהו, ישב, עשה מדיטציה וכתב כל מיני משפטים חכמים.

ההודים מקוריים מאוד לגבי שלטים באנגלית.

גיליתי כבר בנסיעה הקודמת שלי להודו, שהאגדה הזו שבהודו קל להסתדר כי ההודים מדברים אנגלית ממש לא נכונה.

בנוסף לדברי החוכמה יוצאים להם כל מיני הברקות ומבנים לשוניים שאפילו אנשים מאנגליה לא מבינים את המשמעות.

השלט בכניסה לאי הראשון דווקא מצא חן בעיני. הזכיר לי קצת את החב"דניקים וההתייחסות שלהם לרבה מלובביץ'.

אם גם אני אלוהי בפוטנציה אז עוד יותר טוב.

אבל בעצם גם ביהדות יש דברים דומים, בפוטנציה.

השלט הבא קצת יותר קשה – אסור להשתמש ב"אכילים".

בסדר, עד כאן זה סביר.

גם בקטמנדו היו אמבולנסים שהיו Gifted by the government of India.

מבנה לשוני מעניין. זה שיש למילה משמעות אחרת באנגלית, לא נורא, עדיין מבינים למה התכוון המשורר.

ביציאה מהאי הראשון, בדרך למעבורת לאי השני, זה כבר קשה. אפילו רובין (אנגלי שפגשנו ברכבת וטייל איתנו באי) לא הצליח להסביר לי.

מישהו מוכן לנסות את השלט הבא?

זו הייתה הקדמה למאגר אמרות שפר שהיו על לוח אבן שחור שמתחת לפסל הגדול של שיווה.

מכל מה שהיה שם, זה הכי מצא חן בעיני.

צריך ללמוד תמיד, בסדר. אני אוהב את זה.

שצריך להזין את הבטן כשהאוזניים לא שומעות דברי חוכמה – עם זה יש לי קצת בעייה.

אני תמיד אומר שכדי לחשוב אני צריך להניע את הלסתות ולאכול, כדי להזרים דם למוח.

גם את השלט בתחנת הרכבת אפשר להבין אם קצת מתעקשים.

בהיררכיה של האלים ההודים, יש יותר חשובים ופחות חשובים אבל מעל כולם עומד הפקיד הממשלתי.

זה שכותב כל הזמן, בספרים אין סופיים, פרטים שלא עוזרים או מעניינים אף אחד.

במנאלי, ב 2005, מישהו סיפר לי שהבן שלו הוא פקיד כזה ולא הבין איך אני לא מתעלף מהתפעלות.

בכל מקום צריך לצרף צילום של הדרכון והויזה: כשקונים כרטיס סים לפלאפון, כשנכנסים למלון, כשמזמינים כרטיס רכבת, …

זו ירושה של האנגלים.

זו היתה הדרך שלהם לסבך את המקומיים בערימות ענקיות של ניירת כדי שהם יוכלו להתרכז בדברים החשובים יותר כמו הקריקט.

גם היום זה חשוב. מוריד את רמת האבטלה ומאפשר לשלם יותר משכורות.

לעומת זאת, מאוד אהבתי את השלט הבא. כל הכבוד להם.

לא שממש נקי. לא צריך להגזים, בכל זאת זו הודו.

אבל הם מנסים.

הלוואי עלינו חרם על שקיות וכוסות פלסטיק ועוד בחוק עזר עירוני.

באמת לא רואים שם שקיות כאלה ובכל דוכן ניתן לקנות את סלי הבד הרב-שימושיים.