ר' ישראל יפה כונה "המדפיס מקפוסט" והיה לו ברוסיה (היום - ביילורוס) בית דפוס בו הודפסו ספרי תנועת החסידות. הוא עלה לארץ והתיישב בחברון בסביבות 1822.
בכורו, אפרים, שהיה אחד משני בניו שעלו עוד לפניו, נשא לאשה את חאשע.
הם ילדו את ר' ישראל דב בער, שנשא לאשה את פרידה ועבר לגור בצפת.
בתם פרל, התחתנה עם חיים דוד אפשטיין - הסבא של אבא שלי, אבא של סבתא נחמה. פרל קבורה בבירות. עברתי ליד בית הקברות ולא ידעתי שהיא שם. הוא קבור בראש פינה. אין לי מושג למה.
זה מה שאביבה נאמן, שכתבה את הספר "חברון שלנו" רשמה לי פעם.
כשיצאה ההזמנה של "תבל בצדק" לסיור בחברון, לא יכולתי לפספס את זה. פעם אחרונה שהייתי בחברון הייתה בטח לפני יותר מ-30 שנה.
בשבילי חברון זה קודם כל הטבח ב 1929 - החלק בנרטיב הלאומי שקבע שאי אפשר לסמוך על הערבים - יום אחד הם החברים הכי טובים שלך ולמחרת הם שוחטים אותך.
גם ה"שרמוטה" - הדוסית היהודיה שהראו בטלויזיה איך היא עומדת מתחת לחלון של ערביה ומציקה לה וקוראת לה "שרמוטה" כל הזמן.
וגם חיילי גולני שהצטרפו למסיבת ריקודים של חתונה של פלסטינאים מקומיים.
וכמובן, גם הרקע המשפחתי שלי, בוני בית הכנסת הישן של חב"ד.
נכון, יש שם גם את מערת המכפלה.
הסיור הוא במסגרת Hebron Dual Narrative Tour - חצי יום עם מדריך ישראלי וחצי יום עם פלסטיני(אית - במקרה שלנו). דו שיח של חרשים.
חצי היום הראשון הוא עם לנה. מדריכה מנוסה, מתנצלת מראש שהיא לא יודעת את כל העובדות והמספרים. לא יכלה לברר באינטרנט? לבושה במעיל כבד ביום קיץ חם. שיער מכוסה בקפידה.
מתחילים בחצי המוסלמי של מערת המכפלה. לקחו המערה וחילקו אותה לשניים. אם היו יכולים לחלק את השלדים של האבות והאמהות כנראה שהיו עושים גם את זה. השלדים עצמם במערת קבורה רחוק למטה. יש פיר שדרכו אפשר "להריח את הקדושה" כל הדרך למעלה ממערת הקבורה. אין כמעט מתפללים, רק תיירים, בעיקר מוסלמים.
כבר עברנו בדיקה של משמר הגבול בכניסה. ממשיכים לעיר העתיקה דרך שערים בניהולם של חיילי גבעתי. אנחנו על תקן של תיירים זרים. לישראלים לא נותנים להכנס. לא מדברים עברית אפילו בינינו. שערים וגדרות הופכים להיות פריטי הנוף הדומיננטיים.
החיים של הפלסטינאים בלתי נסבלים. יש checkpoints מכל עבר והתושבים נתונים לגחמות של החיילים. לא בא להם לפתוח אז אי אפשר לעבור. מספרים לנו על מקרה שלא נתנו לאמבולנס לעבור והחולה מת. עוד יותר מעצבן הוא היחס של מתנחבלים. מציקים לערבים כדי שירצו לעזוב. מעל רחוב השוק יש רשת. הערבים אומרים שזה כדי שהמתנחלים לא יפגעו בעוברים ושבים. את החיתולים המלוכלכים ושאר הזבל שהם זורקים אין דרך לנקות. היהודים אומרים שהרשת נועדה להגן על הבתים של היהודים מבקבוקי תבערה.
הצבא יושב למעלה ולא עושה כלום. אנחנו פה כדי להגן על היהודים לא על ערבים הם אומרים (זה מה שהערבים אומרים, לא יודע אם זו אמת. אני לא הייתי כזה. שמרתי בגזרת שכם גם על הערבים, מתושבי ברכה ואיתמר שהתעללו גם בנו החיילים).
מבקרים במוזיאון. פתאטי. מוצגים עלובים ללא סדר. הכיתוביות ליד הארונות לא נכונות. אין זכר להתיישבות יהודית כמובן. כאילו לא היינו פה מעולם. לא בעת העתיקה ולא בעת החדשה.
מנסים לשאול על 1929, על המשפחה שלי ושאר היהודים שישבו פה מאות שנים. נאדה. מיד מעבירים נושא. היהודים כולם מתנחלים. זה שהם מתגוררים בבתים בבעלות יהודית ושהם גורשו מהם אחרי הטבח ע"י הבריטים הס מלהזכיר.
ניקח מחק ונמחק אותם וייתמו כל צרותינו.
מבקרים אצל כמה משפחות ושומעים כמה שהם סובלים. אצל אחת מהם אוכלים צהריים.
מסתיים החלק הפלסטיני. עוברים לצד השני של הכביש לבית הדסה. פה אנחנו כבר ישראלים. נכנסים למוזיאון שמנציח את הרוגי הטבח. מיכה מנסה פעם ראשונה, לברר למה לא מזכירים את זה שהיו כאלה שהסתירו את היהודים והגנו עליהם. הוא שואל את זה שוב כשאנחנו עולים לתל רומידה. שם הוא כבר זוכה לתשובה - היו כאלה שהגנו על השכנים הקרובים להם וטבחו בכאלה שגרו יותר רחוק כך שערבי הוא רע מיסודו.
את ההדרכה אנחנו מקבלים ליד החפירות. גם הבתים של היהודים פוגעים בעתיקות. רציתי לשאול איך הם מרגישים לחרבן לדוד המלך על הראש אבל וויתרתי.
עוברים ליד כל מיני אתרים שהדביקו להם שמות של קדושים עתיקים, יורדים לרחוב השוהאדה. רחוב "האפרטהייד" - גירשו משם את כל הערבים. טיהור אתני. כל כמה מטרים יש מצבה לזכר יהודים שנרצחו ע"י ערבים. לא ברור לי מי השאהידים. היהודים או הערבים.
כמו בכל מקום בארץ, השלטונות מתנכלים לאזרחים. פה זה מקבל משמעות פוליטית, כמו כל דבר בחברון.
חברון עיר מסובכת. חלק ישראלי וחלק פלסטנאי. יש גם חלק פלסטינאי בשליטה ישראלית. לעבור מאיזור לאיזור זה סיפור. לך תבין באיזה איזור אתה נמצא, מה מותר ומה אסור.
עוברים דרך בית הכנסת שהקימה המשפחה שלי. בית הכנסת של חב"ד. תחת הכיבוש הירדני (ככה לימדו אותנו בבית הספר) בית הכנסת נהרס לגמרי. איזה משפט יפה. נהרס. מעצמו. לערביי חברון לא הייתה יד במעל. הקימו אותו מחדש. לא מעניין.
חוזרים למערת המכפלה. הפעם לצד היהודי. מתחילים במדרגה השביעית. עד כאן נתנו ליהודים להגיע כדי להתפלל, עד 1967. אחד התירוצים למה לא לתת לערבים לשלוט במקום.
הסבכה המרובעת על הקיר היא המצאה "מודרנית" שתפקידה לתת לטומאה לצאת כדי שכהנים יוכלו להתפלל בפנים. עבודת אלילים במאה ה-21.
פה מותר לגברים ולנשים להתפלל ביחד. מדהים, לא?
בפנים, בעזרת נשים, אחת מהן מסמסת לאלוהים או שהיא נזכרה תוך כדי לבקש סליחה ממישהו לקראת יום הכיפורים?
הודנו למדריך אליהו ממבקשי שלום ירושלים וחזרנו לירושלים. המצב מתסכל ומעצבן.
בכורו, אפרים, שהיה אחד משני בניו שעלו עוד לפניו, נשא לאשה את חאשע.
הם ילדו את ר' ישראל דב בער, שנשא לאשה את פרידה ועבר לגור בצפת.
בתם פרל, התחתנה עם חיים דוד אפשטיין - הסבא של אבא שלי, אבא של סבתא נחמה. פרל קבורה בבירות. עברתי ליד בית הקברות ולא ידעתי שהיא שם. הוא קבור בראש פינה. אין לי מושג למה.
זה מה שאביבה נאמן, שכתבה את הספר "חברון שלנו" רשמה לי פעם.
כשיצאה ההזמנה של "תבל בצדק" לסיור בחברון, לא יכולתי לפספס את זה. פעם אחרונה שהייתי בחברון הייתה בטח לפני יותר מ-30 שנה.
בשבילי חברון זה קודם כל הטבח ב 1929 - החלק בנרטיב הלאומי שקבע שאי אפשר לסמוך על הערבים - יום אחד הם החברים הכי טובים שלך ולמחרת הם שוחטים אותך.
גם ה"שרמוטה" - הדוסית היהודיה שהראו בטלויזיה איך היא עומדת מתחת לחלון של ערביה ומציקה לה וקוראת לה "שרמוטה" כל הזמן.
וגם חיילי גולני שהצטרפו למסיבת ריקודים של חתונה של פלסטינאים מקומיים.
וכמובן, גם הרקע המשפחתי שלי, בוני בית הכנסת הישן של חב"ד.
נכון, יש שם גם את מערת המכפלה.
הסיור הוא במסגרת Hebron Dual Narrative Tour - חצי יום עם מדריך ישראלי וחצי יום עם פלסטיני(אית - במקרה שלנו). דו שיח של חרשים.
חצי היום הראשון הוא עם לנה. מדריכה מנוסה, מתנצלת מראש שהיא לא יודעת את כל העובדות והמספרים. לא יכלה לברר באינטרנט? לבושה במעיל כבד ביום קיץ חם. שיער מכוסה בקפידה.
מתחילים בחצי המוסלמי של מערת המכפלה. לקחו המערה וחילקו אותה לשניים. אם היו יכולים לחלק את השלדים של האבות והאמהות כנראה שהיו עושים גם את זה. השלדים עצמם במערת קבורה רחוק למטה. יש פיר שדרכו אפשר "להריח את הקדושה" כל הדרך למעלה ממערת הקבורה. אין כמעט מתפללים, רק תיירים, בעיקר מוסלמים.
כבר עברנו בדיקה של משמר הגבול בכניסה. ממשיכים לעיר העתיקה דרך שערים בניהולם של חיילי גבעתי. אנחנו על תקן של תיירים זרים. לישראלים לא נותנים להכנס. לא מדברים עברית אפילו בינינו. שערים וגדרות הופכים להיות פריטי הנוף הדומיננטיים.
החיים של הפלסטינאים בלתי נסבלים. יש checkpoints מכל עבר והתושבים נתונים לגחמות של החיילים. לא בא להם לפתוח אז אי אפשר לעבור. מספרים לנו על מקרה שלא נתנו לאמבולנס לעבור והחולה מת. עוד יותר מעצבן הוא היחס של מתנחבלים. מציקים לערבים כדי שירצו לעזוב. מעל רחוב השוק יש רשת. הערבים אומרים שזה כדי שהמתנחלים לא יפגעו בעוברים ושבים. את החיתולים המלוכלכים ושאר הזבל שהם זורקים אין דרך לנקות. היהודים אומרים שהרשת נועדה להגן על הבתים של היהודים מבקבוקי תבערה.
הצבא יושב למעלה ולא עושה כלום. אנחנו פה כדי להגן על היהודים לא על ערבים הם אומרים (זה מה שהערבים אומרים, לא יודע אם זו אמת. אני לא הייתי כזה. שמרתי בגזרת שכם גם על הערבים, מתושבי ברכה ואיתמר שהתעללו גם בנו החיילים).
מבקרים במוזיאון. פתאטי. מוצגים עלובים ללא סדר. הכיתוביות ליד הארונות לא נכונות. אין זכר להתיישבות יהודית כמובן. כאילו לא היינו פה מעולם. לא בעת העתיקה ולא בעת החדשה.
מנסים לשאול על 1929, על המשפחה שלי ושאר היהודים שישבו פה מאות שנים. נאדה. מיד מעבירים נושא. היהודים כולם מתנחלים. זה שהם מתגוררים בבתים בבעלות יהודית ושהם גורשו מהם אחרי הטבח ע"י הבריטים הס מלהזכיר.
ניקח מחק ונמחק אותם וייתמו כל צרותינו.
מבקרים אצל כמה משפחות ושומעים כמה שהם סובלים. אצל אחת מהם אוכלים צהריים.
מסתיים החלק הפלסטיני. עוברים לצד השני של הכביש לבית הדסה. פה אנחנו כבר ישראלים. נכנסים למוזיאון שמנציח את הרוגי הטבח. מיכה מנסה פעם ראשונה, לברר למה לא מזכירים את זה שהיו כאלה שהסתירו את היהודים והגנו עליהם. הוא שואל את זה שוב כשאנחנו עולים לתל רומידה. שם הוא כבר זוכה לתשובה - היו כאלה שהגנו על השכנים הקרובים להם וטבחו בכאלה שגרו יותר רחוק כך שערבי הוא רע מיסודו.
את ההדרכה אנחנו מקבלים ליד החפירות. גם הבתים של היהודים פוגעים בעתיקות. רציתי לשאול איך הם מרגישים לחרבן לדוד המלך על הראש אבל וויתרתי.
עוברים ליד כל מיני אתרים שהדביקו להם שמות של קדושים עתיקים, יורדים לרחוב השוהאדה. רחוב "האפרטהייד" - גירשו משם את כל הערבים. טיהור אתני. כל כמה מטרים יש מצבה לזכר יהודים שנרצחו ע"י ערבים. לא ברור לי מי השאהידים. היהודים או הערבים.
כמו בכל מקום בארץ, השלטונות מתנכלים לאזרחים. פה זה מקבל משמעות פוליטית, כמו כל דבר בחברון.
חברון עיר מסובכת. חלק ישראלי וחלק פלסטנאי. יש גם חלק פלסטינאי בשליטה ישראלית. לעבור מאיזור לאיזור זה סיפור. לך תבין באיזה איזור אתה נמצא, מה מותר ומה אסור.
עוברים דרך בית הכנסת שהקימה המשפחה שלי. בית הכנסת של חב"ד. תחת הכיבוש הירדני (ככה לימדו אותנו בבית הספר) בית הכנסת נהרס לגמרי. איזה משפט יפה. נהרס. מעצמו. לערביי חברון לא הייתה יד במעל. הקימו אותו מחדש. לא מעניין.
חוזרים למערת המכפלה. הפעם לצד היהודי. מתחילים במדרגה השביעית. עד כאן נתנו ליהודים להגיע כדי להתפלל, עד 1967. אחד התירוצים למה לא לתת לערבים לשלוט במקום.
הסבכה המרובעת על הקיר היא המצאה "מודרנית" שתפקידה לתת לטומאה לצאת כדי שכהנים יוכלו להתפלל בפנים. עבודת אלילים במאה ה-21.
פה מותר לגברים ולנשים להתפלל ביחד. מדהים, לא?
בפנים, בעזרת נשים, אחת מהן מסמסת לאלוהים או שהיא נזכרה תוך כדי לבקש סליחה ממישהו לקראת יום הכיפורים?
הודנו למדריך אליהו ממבקשי שלום ירושלים וחזרנו לירושלים. המצב מתסכל ומעצבן.
