Nungwi

טיול ארוך כזה מתנהל לו לאיטו. אני צריך לשמור שלא אשחק. תירוץ לא רע לעצלנות שבי, למרות שאני הולך הרבה קילומטרים כל יום. בהתחלה חשבתי אולי לקחת הפלגה מכאן לאי השכן פמבה שנחשב לפחות מתוייר אבל אין הפלגה כזו מכאן. צריך לחזור לעיר וממש לא בא לי.

עוד אופציה היא לעשות שנורקלינג לשני איים קטנים שכנים. בדרך למלון, עברתי דרך חנות צלילה שעושה גם שנורקלינג אבל לא היה להם בתכנון אלא ממש למחרת ולא בא לי. רציתי להבין מי נגד מי לפני שאני מתחייב.

איזה מזל. למחרת ירד גשם שוטף.

ממש לא מתאים לשנורקלינג. הייתי כלוא במסעדה,

 עם מאכל שהתאהבתי בו ברישיקש – עוף עם ירקות בתבנית ברזל יצוק לוהטת. הסוד של האדים די פשוט – מוסיפים גוש חמאה מיד בסמוך להגשה.

ערב ראשון, שתיתי בירה עם אריה משכונת התקווה. פנסיונר שעבד בעבר במקורות וחרות. כמובן שמצאנו מכר משותף ממש בלי לחפש ובלי להתאמץ.

למחרת, כאמור כלא, רוב היום.

ביום שאחרי, טיול לצד המזרחי של האי, לאיזור המגדלור וכפר הדייגים.

די מזכיר את ג'מביאני שהיה גם הוא בצד המזרחי. אבל הסירות אחרות, כבדות יותר ויש הרבה חנויות עם מוצרים "אותנטיים" לתיירים. בניגוד לג'מביאני, פה השפה השולטת היא איטלקית.

הרבה יותר מכוון תיירות, מלונות בשפע, הרבה חנויות צלילה ושתדלנים שמסתובבים על החוף ודי מציקים. עם כל אחד אני משתדל להיות מנומס וסבלני למרות שדי קשה.

אין שונית בחוף המערבי של השפיץ של האי שנונגווי נמצאת בו ואפשר להתרחץ כמה שרוצים ומתי שרוצים.

הסירות מגיעות ממש קרוב לחוף. יש כרית (זה מה שלימדו אותנו בחיל הים התרגום ל TIDE – המחזור של גיאות ושפל) אבל אם עוגנים מספיק רחוק, לא צריך להתרחק הרבה, לא נתקעים על החול.

אני מצלם זוג איטלקים (איך לא) שעושים סלפי עם פרות לאלבום "אנשים מצלמים" בדף הפייסבוק שלי,

והרבה שקיעות. לפחות לא צריך לקום מוקדם בבוקר לצלם את הזריחה.

עוד יום ואני הולך ברגל ל-KENDWA. בכפר עצמו, פרוייקט מיחזור לתושבים. לדעתי, בכפר כזה אין בדרך כלל צורך בפרוייקט כזה כי הם באופן טבעי לא זורקים שום דבר ולכל עצם יש שימוש חוזר, לפחות מחזור אחד. הם לא מרשים למלונות להוסיף מהזבל שלהם. חבל. אולי היו יכולים לעשות מזה כסף שהיה יכול לאפשר להם להביא מים זורמים או חשמל לכפר.

לאורך החוף בסך הכל אותו הדבר כמו בנונגווי. מלונות, דייגים, מוצגי אומנות מקומיים ....

אני מקפיד על כיסוי ראש בהליכה (אחרת בשביל מה קניתי אותו) ומשקפי שמש. אבל כשחזרתי לנונגווי הורדתי הכל והתבשלתי בטן גב על החוף ובמים. חזרתי בזמן לחדר לפני שהפכתי להיות לובסטר צלוי.

בכל זאת בסוף עשיתי שנורקלינג. קמתי בבוקר והחלטתי להיות תייר. סירה גדולה, הרבה תיירים, אולי גם נראה יותר דברים.

הרבה סירות שטות לאי קטן שאומרים שביל גייטס קנה אותו ורוצה להקים שם מלון. מחפשים, מחפשים ולא מוצאים כמעט שום דבר. כמה דגים מסכנים ורב האלמוגים הלכו כבר לעולמם. יותר מידי תיירים מציקים להם ומכסים אותם בחול עם הסנפירים שלהם.

אחרי שעה וחצי של חיפושים, יורדים לחוף של האי הראשי של זנזיבר לארוחת צהרים.

הולכים הרבה מהסירה לחוף, זו שעת השפל וקצת פחות בדרך חזרה.

בכל זנזיבר יש גם הרבה גברים משבט המסאי, בתלבושת המסורתית שלהם, כולל המקלות (אלה קצרה עם כדור בקצה – הכל בגילוף אחד), מקל ארוך להישען עליו ועוד שבריה נגד האריות שאינם פה. התלבושת כוללת גם משקפי שמש אופנתיות בדרך כלל. למרות הצלייה, הם עדיין כהים ממני.

כמו בשאר המקומות, הנשים מחפשות צדפות מלאות לאכילה בלבוש מלא. הלבוש שלהם  מהווה ניגוד מדהים לתלבושת של התיירות.

עדיין רואים את המסורת בכל מקום, בשילוב עם הקידמה.

את המינגווי, אני מניח שהזקן הזה לא קרא.

בסך הכל, אם תשאלו אותי, עדיף ג'מביאני. אם נשארים שם כמה ימים אז אפשר לוותר על נונגווי.

ג'מביאני ממוסחרת גם היא אבל פחות המונית ויותר משפחתית.