שנגחאי היא עיר מודרנית לחלוטין. הכי מודרנית
שאני מכיר. יש גם מקדש עתיק יפה במרכז העיר אבל כל שאר הדאון-טאון בנוי לגובה
מרשים מאוד עם מיליוני חנויות של כל המותגים המערביים.
הגעתי במוצאי החג השני של הפסח והלכתי לבית
חב"ד (יש כאן שלושה) לחפש מצות. הרב יצא אלי ואמר שהוא לא יכול להוציא לי
מצות עד צאת השבת ושאחזור בשבע וחצי. הוא הזמין אותי להישאר אבל העדפתי ללכת לסייר
בעיר. חזרתי בזמן אבל אז בדיוק התחילו מעריב והבדלה וישבתי בסבלנות עד שיסיימו. מה
לא עושים בשביל לאכול קצת מצות. בינתיים, ילדים הביאו לי מצות ויין. טעמתי בפעם
הראשונה בחיי מצות ללא גלוטן והחלטתי שזה מה שאני רוצה. תענוג אמיתי. לא חוקי
מבחינת היהדות לברך על המצה כי לא מכיל קמח אלא תחליפים כמו טפיוקה וכו' אבל הרבה יותר טעים
מהמצה הרגילה שגם אותה אני מאוד אוהב. קניתי חבילה קטנה וחיסלתי אותה תוך יומיים.
האזור שנחשב ליפה ביותר הוא לאורך הנהר שעובר
בתוך העיר. יפה לראות ספינות של ממש עוברות כאילו זה היה משאית רגילה. לא זוכר
שראיתי דבר כזה אי פעם.
מעבר לנהר, בצד שמאל, רואים את מגדל הפנינה.
בהתחלה חשבתי לוותר על הביקור בו. בשביל תיירים, סתם יקר... כל מיני מחשבות כאלה,
אבל בסוף התרצתי ובכל זאת עליתי ואפילו עד לקומה העליונה. עולים עד לאמצע, ומשם
לוקחים עוד מעלית לקצה. העלייה השנייה מיותרת לדעתי כי רואים בערך את אותו הדבר.
ההבדל לא ממש מורגש.
מה שמאוד מצא חן בעיני הם ההישתקפויות
בבניינים ממול.
מהמרפסת המרכזית יורדים למרפסת עם רצפת
זכוכית. מפחיד מאוד ברגע הראשון (אולי גם קצת אחרי זה). גם בג'אנגג'יהג'יה יש
מסלולי הליכה עם רצפות מזכוכית ואפילו גשר מזכוכית, אבל את המרפסת הזו אהבתי יותר.
עוד יום טיול היה למוזיאון המדע. מוזיאון יפה
ומעניין. משם חזרתי דרך המגדל עליו כתבתי קודם. נכנסתי לקניון לאכול צהריים ונתנו
לי גם ביצה קשה שבושלה בתה. הזכיר נשכחות ממלחמת יום כיפור. היה לנו שם באוהל אש תמיד
עם קנקן תה וקינמון ולשבת מישהו הכין גם חמינדוס כאלה. הסיני יותר טעים כי הוסיפו
לבישול גם רוטב. אני חייב לחפש את המתכון.
ליד המסעדה עמד פסנתר שניגן לבד באמצעות מנגנון חשמלי. משעשע למדי.
יום נוסף ביליתי בתערוכה לציוד רפואי. סיקרן אותי לראות
מה זו תערכה בסין. גם רציתי לראות אם מישהו מימש את הרעיון שלי לסיוע בהחלפת
חיתולים למבוגרים (מסתבר שאין כזה). מבנה ענק על 4 קומות. המוני אנשים. מישהו
ספסרה בכרטיסים וקניתי ממנה ב 6 ₪ וחסכתי לי ללכת קילומטר לקופה ולעמוד בתור לקנות
אותו. היה מעניין מאוד.
נשארתי בשנחאי הרבה מעבר למתוכנן. אני מאוד
מקווה שזה היה שווה את זה.
הספקתי גם לצלם התחלת משמרת במשרד תיווך. כמו
בכל מקום, כמו גם במסעדות, המשמרת מתחילה על המדרכה בחוץ, כשאחראי משמרת מרביץ קצת
מוטיבציה, מחדד נהלים ואז עושים פעילות ביחד, שרים שיר, רצים סביב הבלוק, רוקדים ריקוד. כאן עשו תרגילי
סדר. עמוד דום, עמוד נוח, ימינה פנה
וכו'....
ההגעה לג'נגג'יהג'יה משנחאי לא פשוטה. עד
עכשיו, הטיול שלי היה בעיקר טיול עירוני עם קצת טבע פה ושם. התחנה האחרונה בטיול
הזה הייתה מוקדשת בעיקר לטבע. משנחאי אין
קו ישיר וראיתי שגם מביג'ינג קשה להגיע. משם היה קו ישיר אבל של 24 שעות ברכבת. לא
שזה היה עוזר לי הרבה כי הייתי כבר בשנחאי. אז לקחתי רכבת לעיר בשם צ'נאגשה וישנתי
שם כדי לא להגיע ליעד מאוחר מידי. אפשר להגיע שבזבזתי יום, לא נורא, נחתי קצת. היה
מעניין לראות את הדרך לשם, אבל לא מסעיר.
לא נהנתי מצ'אנגשה , הגם שלא ראיתי הרבה.
קטנועים נוסעים במהירות על המדרכות ומצפצפים כל הזמן. לא רוצה. לא זז, מה תעשו
לי?
קשיים רגילים פחות או יותר למצוא את האכסניה.
שלחו לי הוראות ההגעה אבל השם של תחנת הרכבת התחתית בה אני אמור לרדת לא קיים על
לוח התחנות. הסתדרתי בסוף אבל סתם בזבזתי כמה דקות מיותרות. בבוקר הלכתי לתחנת
האוטובוס כ- 7 ק"מ והספקתי לראות קצת
מהעיר, בעיקר פארק גדול עם דשא ואגם קטן כנהוג. שוב בעיה למצוא את תחנת האוטובוס
ואני מסתובב קצת סביב עצמי ומקומי עוזר לי קצת תוך כדי זה שהוא חוזר על המשפט היחיד
שהוא יודע באנגלית: אני לא יודע (אבל בכל זאת הצליח להביא אותי למקום הנכון).
4 שעות באוטובוס ואני נוחת באכסניה נחמדה
אותה בחרתי כי בביקורת היה כתוב שהמנהל היה מדריך טיולים ויכול לעזור בהכנת המסלול
(ואכן כך היה) וגם בגלל זה שהיא במרחק של 100 מ' מתחנת האוטובוס.
אני מסתובב קצת בעיר, מתעצל לעלות לפגודה
בראש הגבעה וחוזר לישון.
כן, זה בסין. לא נראה ככה.
היום הראשון הוא יום ארוך, לבקר בפארק ששימש
השראה לסרט אווטאר – נוף שמתאים לסרטים דמיוניים. אין חיה כזו. יוצא לדרך ב7
בבוקר. מנהל המלון צייד אותי במפה וצייר עליה כמה מסלולים מועדפים. הפארק מסודר
ומוסדר. לא הבנתי למה הכניסה יקרה כל כך (באופן יחסי לסין) עד שראיתי שיש
אוטובוסים פנימיים בפארק – הנסיעה חינם. חשבתי לחסוך עמידה בתור לאוטובוס ולעשות
את זה ברגל.
לכל פינה יפה נותנים שם פיוטי. פה הפינה
נקראת ע"ש צב האבן. מזהים אותו בתחתית התמונה?
מסתבר שהמפות פה מצוירות ביד חופשית. אין קנ"מ,
הכיוונים לא כיוונים... בקיצור, המסלולים שהאוטובוסים עושים יכולים להיות גם 60
ק"מ בין תחנת לתחנה. תוכנית ההליכה ברגל של הקטעים האלה נזרקה לפח.
בכל מקום תור אימים. ראיתי שיש כאלה שפשוט
ניגשים לראש התור. בניגוד להרבה דברים אחרים, את זה לא היו צריכים להסביר לי
פעמיים ואימצתי את השיטה מיד. הסינים בדרך כלל מטיילים בקבוצות מסודרות עם מדריך שמוביל
עם דגל ביד. הם עסוקים בעצמם ובעיקר מצלמים סלפי כל 3 צעדים אז הם מתנהלים לאט
ובודדים יכולים להשתחל ביניהם אם הם מכירים את ההתנהלות הזו. מזכיר לי ששכחתי
לכתוב שבטיול שעשיתי למנזר שאולין, המדריכה חילקה מספרי ברזל וכולם התפקדו לפי
הסדר בפעמיים שחזרנו לאוטובוס.
עליה ברכבל להסתכל ממעלה הגבעה על עמודי אבן
החול המדהימים. תור לאוטובוס לרכבל, תור לרכבל, תור אחרי בעליה לאוטובוס שמסיע
לאטרקציה הבאה, ואז מנוחה קצת מתורים. אפשר להסתובב ברגל ממקום למקום. קצת מאתגר.
צפוף. מיליוני סינים בשבילים צרים. באחד הצמתים לא מצאתי את הפנייה הנכונה כי היא
הייתה מוסתרת על ידי קבוצה גדולה.
באחד העיקולים, "מכון ברכות" –
אנשים מבקשים מהבאבא המקומי ברכות וקושרים את הבקשות שלהם לבני זוג על המעקה.
מכל האפשרויות שמנהל המלון הציג לי, אני בוחר
לראות את עמודי הפלא האלה מלמטה. הירידה ארוכה ותלולה אבל אם הקטנצ'יק הזה יכול אז
אני בטח יכול. נוף אחר, לאורך הנחל. מהנה לא פחות.
היום השני, גשר הזכוכית והגראנד קניון. עד
כמה שאני זוכר, קראתי פעם שאת הגשר תכנן אדריכל ישראלי. לאחר שהוא התפרק בנו אותו
מחדש. לא מסעיר. כמה חורים מכוסים בזכוכית ברצפת הגשר. במגדל בשנחאי היה יותר
מרשים.
אחרי תור ארוך אני מגיע לבדיקה הביטחונית
ומכונת השיקוף. לא נותנים לי לעבור כי השארתי את המצלמה שלי בתיק ואסור להכניס
מצלמות. אם היא הייתה בכיס הייתי עובר בקלות כי אמנם יש להם מגנומטרים ביד אבל הם
לא עושים איתם כלום. סמארטפונים מותר. תכננתי להוציא את המצלמה מיד אחרי הבדיקה
הביטחונית ולא נשאר לי אלא להאשים את עצמי. אי ידיעת החוק לא פותרת מעונש. כנראה
מפחדים שהמצלמה תיפול על רצפת הגשר ותסדוק אותו. גם אסור להכניס בקבוקי מים קטנים.
אז למי שיש בקבוק לוגם שלוק וזה מרצה את הבודקים ואין בעיה להכניס את הבקבוק.
מהמצלמה אי אפשר ללגום שלוק אז אני מופנה לאחר כבוד לשמירת חפצים. זה אומר שאני
צריך לחזור לקחת את המצלמה בניגוד לתוכנית המקורית לקחת אוטובוס חזרה העירה
מהנקודה הסופית. אומרים לי שאני חייב לחזור לפני 5 כי אז סוגרים את שמירת החפצים.
כיוון שאי אפשר לדעת כמה זמן לוקח לעשות
את כל המסלול וכמה זמן ייקח לי לחזור לשם מהיציאה, אני נלחץ קצת וזה משנה לי את
מצב הרוח.
שוב לתור הארוך לבדיקה הביטחונית ואני בפנים.
כשהוצאתי את הויזה לארה"ב, הייתי צריך
לכתוב בטופס מתי אני טס לשם. אמרתי למראיין שכתבתי סתם תאריך כי אני נוסע קודם
למזרח ואני עדיין לא יודע מתי בדיוק אגיע לארה"ב. הוא שאל אותי אם אני טס גם
לסין. כשאמרתי לו שכן, הוא עיוות את הפרצוף ושאל "למה?". אמרתי לו שאני
טס דווקא לשם כדי לצאת מאיזור הנוחות שלי. הפארקים האלה, עם מליון האנשים זו בדיוק
נקודת אי הנוחות שלי. לעמוד בסבלנות בתור
בהחלט מאתגר אותי ואין קשה לי מזה.
לפני הגשר, מקבלים כיסוי לנעליים. כולם, גם
אלה, כמוני, שיש להם סוליה רכה. את הכיסוי מחזירים בצד השני של הגשר לסל המיחזור
כלשונם.
כדי לרדת לקניון, יורדים בגרמי מדרגות ארוכים
מעץ ובסופם מעלית. עוד תור ארוך. למטה, שבילים מוסדרים יפים מאוד אבל צרים. כיוון
שכל צעד צריך לקחת סלפי וכיוון שיש מליוני סינים, ממש לא מתקדמים. אני משתחל בין
האנשים כשאפשר ומתקדם עד לסירות על פני אגם. עוד פעם תור ארוך. מאתגר, אמרתי כבר?
בסך הכל היה יפה מאוד אבל פחות מרשים מהיום
הקודם. אם צריך לבחור ביניהם אז הפארק (Wulingyuan)
הרבה יותר יפה, אולי בגלל המצב הנפשי שלי, לא יודע. בפארק מקבלים כרטיס שתקף ל 4
ימים ויש בהחלט מה לראות ב 4 ימים ואני ניצלתי רק יום אחד. בדיעבד, הייתי צריך
לוותר על גשר הזכוכית ולהשאר בפארק עוד יום. אולי.
ביום השלישי, זה יום החזרה שלי לצ'נגשה, אני עולה לשמורה נוספת,
הר טיאנמן. יש רכבל ממש מאחורי האכסניה שלי. עוד פעם תור בלתי נגמר לכרטיסים. גם
למי שעשה הזמנה דרך האינטרנט. למרות שאני שם בשבע וחצי אני מקבל תור לשעה 11. אין
לי זמן, אני מצליח להסביר להם והקופאית אומרת שאני יכול לעלות באוטובוס לנקודה
הסופית, ז"א לעשות את המסלול הפוך.
גם לאוטובוס יש תור ארוך אבל בסוף אני מגיע איתו לתחתית של גרם
מדרגות תלול מאוד וארוך שמגיע לנקודת תצפית כמעט לראש ההר. יש גם מדרגות נעות אבל
אני מוותר. תור אחד פחות.
מסוף גרם המדרגות, עליה בסדרה של 4 גרמי מדרגות נעות ארוכות
ותלולות.
גם פה יש מסלולי הליכה עם רצפת זכוכית , בנויים על המצוק הגבוה
כך שהוא הרבה יותר מרשים מגשר הזכוכית. רואים כמעט קילומטר מתחת לרגליים.
חזרתי לעיר עם הרכבל. הנסיעה הארוכה ביותר של רכבל בה השתתפתי
אי פעם.
חזרה לצ'אנגשה. עוד לילה באותה אכסניה בה לנתי כמה ימים קודם. רכבת לגוילין, לילה באכסניה נחמדה ואוטובוס בבוקר ליאנגשואו – בית הספר, לעוד 5
שבועות של לימודים.
