Tongba

טונגבה זה לא שם של מקום. זה השם של המשקה שיש בכוסות האלומיניום שעל השולחן. בתמונה רואים את אתמראם, בימאל, דרור וסתיו מתענגים על המשקה הזה בתוספת של פפד מסלאלה (עוד אחד מהמאכלים שאני הכי אוהב בעולם).

בסווימבו, לא רחוק מהמשרדים והבית של תבל בצדק יש מסעדה קטנה שנקראת טוריסט.
אוכל בסגנון טיבטי-נפאלי וגם את המשקה הנפלא הזה.
עושים אותו מדוחן. מתסיסים את הדוחן עם שמרים כלשהם שנקראים "מרצ'ה". מחכים 5 שבועות לפחות בסביבה אטומה נטולת חמצן והחומר מוכן לשימוש.
מקבלים את הכוס עם הדוחן והקש שגם הוא מאלומיניום ומוסיפים מים חמים מהתרמוס שאפשר לראות במרכז השולחן.

בפעם הראשונה, המשקה עדיין קר וזה לא משהו, מרגישים קצת את האלכוהול, זה טעים, אבל לא מרשים ומיוחד כמו אחרי הכוס השניה, השלישית, הרביעית ... כל הזמן מוסיפים מים והבאי (אח קטן בנפאלי - כולנו אחים) מעדכן את התרמוס בלי שמבקשים ממנו.

המקום מאוד פשוט ודי אפל - לא רק כי חוסכים על תאורה כמו בכל נפאל. זה האופי של המקום.
יש הרבה ביקוש ולפעמים גם תור בחוץ. כשאנחנו לא באים חבורה שלמה, יושבים עם עוד אנשים ליד השולחן ולפעמים מתפתחת שיחה נעימה.
בפעם האחרונה הלכתי לשם עם אהרון ושוחחנו ארוכות עם אורתופדים מבית החולים הצבאי הסמוך. היה ערב נעים מאוד.

ביחד עם הטונגבה אכלתי טוקפה - מרק נהדר שאני תמיד אוכל כשאני בסוויבו, אם במסעדה הזו או במסעדה סמוכה אחרת.
את זה ואת הפפד אני יכול לאכול גם בבית בתל אביב. אבל מה יהיה עם הטונגבה?

חשבתי אולי להציע לעמרי למכור טונגבה בבר שלו - זאיצ'יק - זה יכול להיות אטרקציה ייחודית.
 אבל אני מפחד להכין את זה לבד. אם לא יודעים לעשות את זה נכון, אני מניח שכמו בכל תהליך הכנת משקאות אלכוהוליים זה יכול להפוך להיות רעיל.
אני חייב למצוא נפאלי בתל אביב שיודע להכין את זה. מכל הדברים בנפאל - זה הדבר שאתגעגע אליו הכי הרבה !!

Bandipur

בנדיפור היא עיירה קטנה שמנסה להחיות את עברה המפואר. לפני כ 40 שנה היא הייתה המרכז האדמיניסטרטיבי של האיזור וצומת דרכים חשובה. מאז שסללו את "האוטוסטרדה" למטה בעמק, כל הפונקציות המנהליות עזבו אותה, המסחר וגם רב התושבים.

יש בה משהו שמזכיר עיירות אירופאיות, שווצריות. משהו באווירה, זה ממש לא אותו הדבר.

הרחוב המרוצף במרכז העיירה הפך להיות מדרחוב עם מקדש או שניים,

ובאחת המרפסות לנוף המרהיב של העמקים מתחת משחקים שחמט בכלים ענקיים מעוטרים במוטיבים הינדיים במקום המלך-מלכה-רץ-סוס-צריח המערביים.

שניסיתי להרכיב סט כזה בהודו מפסלונים קטנים הסתכלו עלי בעין עקומה. פה זה לא מפריע להם בכלל עם פסלונים בדמות האלים שלהם.

יש גם כמה מלונות יפים כמו זה,

אבל אותנו שיכנו בכמה מלונות למקומיים – כמה בתים בקומפלקס הזה, על הרחוב הראשי.

אבל נוף מהחלון של המקלחת/שרותים כמו שלי היה אין ל"מפונקים".

אין שמשה, מי צריך כשיש נוף כזה. לחדר שינה דווקא היה לי במקרה. לא לכולנו היה. השמיכה שקלה חצי טון ככה שלי לא היה נורא בכלל ולא הייתי צריך להוציא את שק השינה.

כמו שאתם רואים אני אוהב לצלם חלונות, אז הנה עוד אחד.

בבוקר, קמנו חיה ואני לראות את הזריחה על ההימליה ממול.

לאט לאט הפסגות של ההימליה ממול בצבצו מתוך החשכה והשמש התחילה לצבוע את השלג בוורוד,

העמק מכוסה בשכבות של פוך ענני שרק בצהריים התחיל להתפזר ולעלות למעלה.

כשהוורוד הפך ללבן,

חזרנו למלון לארוחת בוקר, דרך המקדשון במעלה ההר.

מאוחר יותר, הלכנו כל החבורה להצטלם על רקע ההרים. השמאלי ביותר, ביג'יי, הצטרף לשורת המצלמים עם עטיפה של מצלמה. הזכיר לי את ההתחכמיות של אבא שלי. ביג'יי אדם קדוש. הוא מרכז את הפעילויות החברתיות בארגון. כזו בגרות, לא להאמין שהוא רק בן 24. (ללא קשר לתמונה הזו כמובן).

יש הרבה תמונות של החברים בפייסבוק, גם לי יש לא מעט. מכולם בחרתי את התמונה היפה הזו. תנחשו מי היא רנו ומי היא עינב. מישהו כתב פעם שכל אדם מרוחק מכל אדם אחר מקסימום 6 קשרים אישיים אחד מהשני. גם אמרו שבעידן האינטרנט המספר ירד ל 5. לגבי ישראלים אני מניח שהמספר נמוך בהרבה. את הבית של ההורים של עינב בגבעת אלה יכולתי כנראה לראות מהחלון של הבית בתמרת.

בשבת, התפצלנו. חלק הלכו למערה גדולה ואני הצטרפתי לאלו שהלכו לראות בית חרושת למשי.

המנהל הוא חבר של בישנו מלימודי החקלאות בקטמנדו וזכינו להרצאה מלומדת על כל התהליך של יצירת המשי בחדר אפל שנראה כמו כל כיתות הלימוד שאנחנו מכירים פה.

בסוף קינחנו בהצגה של המתקן שהורג את הגלמים.

אם אין מספיק שמש אז מייצרים את הקיטור ע"י שריפה של עץ כדי להרוג אותם. אחרי שמפרידים אותם מהמשי, שלוחים אותם לשוק בקטמנדו בתור חטיפים מלאי פרוטאינים.

לא טעמתי ולא נראה לי שגם לא אטעם בעתיד.