נכון שהבטחתי להראות עוד קצת תמונות מרקייויק, בייחוד מיום העצמאות, אבל זה יחכה. חזרתי אתמול מ5 ימים שכללו גם טיפוס בנופי הפרא בין הקרחונים והרי הגעש ואני עדיין מחפש מילים לתאר את הדבר המהמם הזה. המון תמונות שדורשות מיון.
בינתיים, על היום שלפני - צלילה במעלה אחת של צלסיוס. אירוע מדהים לא פחות.
אף פעם לא צללתי עם חליפה יבשה. בסתישע תמיד שאלתי אנשים איפה היו הצלילות הכי יפות שלהם ואיסלנד הופיעה כמה פעמים בסקר הזה.
זה משהו באמת אחר.
בתוך הרכס המרכז אוקייני בין יבשת אירופה ויבשת אמריקה, במקום שהרכס עולה על מעל פני הים ולא נמצא במעמקים. זה באמת יוצא דופן.
המים הם מי קרחונים שחדרו לאדמה שמשמשת פילטר כך שכשהם נובעים הם צלולים לגמרי, בלי סדימנטים בכלל.
באחד הסיורים שלנו במעגל המוזהב של איסלנד, עברנו במקום בו נהגו להטביע נשים שהואשמו בכישוף ושאר חטאים מסוג זה. תיירים זורקים לשם מטבעות ואפשר לראות אותן אפילו כשהן ממש בעומק המים.
חוויה כזו היא לא משהו לפספס. אפילו שהמים מקסימום 2 מעלות.
מדריכת הצלילה אספה אותי ב 8 בבוקר מדירת המגורים שלנו. בדרך אספנו עוד כמה. שנים (כולל אני) צוללים ושניים משנרקלים. גם להם היא נתנה חליפה יבשה.
ללבוש חליפה כזו זה סיפור. אי אפשר לעשות את זה לבד אפילו אם רוצים. הבאדי שלי כמעט נחנקת אבל מסתדרים בסוף.
המדריכה נותנת תדריך ואנחנו נכנסים למים בעזרת סולם מתכת.
בודקים ציפה ומתחילים לצלול.
המים אכן צלולים ורואים למרחקים. עפ"י התדריך, הראות היא עד 130 מ', אבל זה תיאורטי, אנחנו בקניון ויש פיתולים בדרך.
על ההתחלה אני חוטף כאב ראש רציני - כאילו שחותכים לי את המצח עם סכין. אני מנסה להתמקד ומגלה שיש לי עוד בעיה. חור בכפפה שמאלית. היד מתקררת מהר מאוד. כאב חד של קור.
הנוף כחול באופק, חום בצדדים (סלעי הבזלת) ועליהם שרוכים של אצות בצבע ירוק ניאון זרחני בוהק למרחקים, כמו הקישוטים שמוכרים לילדים ביום העצמאות.
הצבע הכחול של המים מול הקירות החומים והירוק הזרחני של האצות מדהים.
חוץ מזה כלום. יש אולי דגיגונים אבל לא ראיתי.
ברגע שהבנתי את העסק - בסדר, הבנתי, אבל ממש כואב לי.
אחרי 35 דקות יוצאים מהמים לקקאו חם ועוגיות.
יד שמאל מוחה בקול רם על החזרת הדם לצנרת הקפואה. הכאב הזה הרבה יותר חזק מהכאב של הקור ונרגע רק אחרי כמה שעות מתחת לשמיכה החמה.
התוכנית הייתה לחזור על הצלילה עוד פעם. בפעם השניה, טוענת המדריכה, רואים דברים שלא רואים בפעם הראשונה. בסדר. מאמינים לה. אף אחד לא רוצה לחזור למים.
אז יש לי עוד צלילה בלוגבוק. המדריכה חתמה לי אבל לא מצאה את החותמת. לא נורא. גם ככה לא נראה לי שאצלול בחצי שנה הקרובה.
היא כמובן צלמה אותנו להציעה לקנות דיסק עם התמונות ועוד תמונות אחרות מהמקום. בשביל מה. אני יכול למצוא אוטופורטרט באינטרנט.
(הורד בלי רשות. מקווה שיסלחו לי הפעם).
בינתיים, על היום שלפני - צלילה במעלה אחת של צלסיוס. אירוע מדהים לא פחות.
אף פעם לא צללתי עם חליפה יבשה. בסתישע תמיד שאלתי אנשים איפה היו הצלילות הכי יפות שלהם ואיסלנד הופיעה כמה פעמים בסקר הזה.
זה משהו באמת אחר.
בתוך הרכס המרכז אוקייני בין יבשת אירופה ויבשת אמריקה, במקום שהרכס עולה על מעל פני הים ולא נמצא במעמקים. זה באמת יוצא דופן.
המים הם מי קרחונים שחדרו לאדמה שמשמשת פילטר כך שכשהם נובעים הם צלולים לגמרי, בלי סדימנטים בכלל.
באחד הסיורים שלנו במעגל המוזהב של איסלנד, עברנו במקום בו נהגו להטביע נשים שהואשמו בכישוף ושאר חטאים מסוג זה. תיירים זורקים לשם מטבעות ואפשר לראות אותן אפילו כשהן ממש בעומק המים.
חוויה כזו היא לא משהו לפספס. אפילו שהמים מקסימום 2 מעלות.
מדריכת הצלילה אספה אותי ב 8 בבוקר מדירת המגורים שלנו. בדרך אספנו עוד כמה. שנים (כולל אני) צוללים ושניים משנרקלים. גם להם היא נתנה חליפה יבשה.
ללבוש חליפה כזו זה סיפור. אי אפשר לעשות את זה לבד אפילו אם רוצים. הבאדי שלי כמעט נחנקת אבל מסתדרים בסוף.
המדריכה נותנת תדריך ואנחנו נכנסים למים בעזרת סולם מתכת.
בודקים ציפה ומתחילים לצלול.
המים אכן צלולים ורואים למרחקים. עפ"י התדריך, הראות היא עד 130 מ', אבל זה תיאורטי, אנחנו בקניון ויש פיתולים בדרך.
על ההתחלה אני חוטף כאב ראש רציני - כאילו שחותכים לי את המצח עם סכין. אני מנסה להתמקד ומגלה שיש לי עוד בעיה. חור בכפפה שמאלית. היד מתקררת מהר מאוד. כאב חד של קור.
הנוף כחול באופק, חום בצדדים (סלעי הבזלת) ועליהם שרוכים של אצות בצבע ירוק ניאון זרחני בוהק למרחקים, כמו הקישוטים שמוכרים לילדים ביום העצמאות.
הצבע הכחול של המים מול הקירות החומים והירוק הזרחני של האצות מדהים.
חוץ מזה כלום. יש אולי דגיגונים אבל לא ראיתי.
ברגע שהבנתי את העסק - בסדר, הבנתי, אבל ממש כואב לי.
אחרי 35 דקות יוצאים מהמים לקקאו חם ועוגיות.
יד שמאל מוחה בקול רם על החזרת הדם לצנרת הקפואה. הכאב הזה הרבה יותר חזק מהכאב של הקור ונרגע רק אחרי כמה שעות מתחת לשמיכה החמה.
התוכנית הייתה לחזור על הצלילה עוד פעם. בפעם השניה, טוענת המדריכה, רואים דברים שלא רואים בפעם הראשונה. בסדר. מאמינים לה. אף אחד לא רוצה לחזור למים.
אז יש לי עוד צלילה בלוגבוק. המדריכה חתמה לי אבל לא מצאה את החותמת. לא נורא. גם ככה לא נראה לי שאצלול בחצי שנה הקרובה.
היא כמובן צלמה אותנו להציעה לקנות דיסק עם התמונות ועוד תמונות אחרות מהמקום. בשביל מה. אני יכול למצוא אוטופורטרט באינטרנט.
נראה לי טירוף לצלול במים כלכך קרים, אם מים חודרים לחליפה הזאת זה מתכון בטוח לדלקת ריאות עצבנית...
השבמחקהמים כל כך קרים שהחיידקים של דלקת הריאות לא מחזיקים מעמד :-) החור היה רק באצבע והמים לא התפשטו בכל החליפה. אבל בכל זאת. כשהדם חזר לזרום באצבע זה כאב מאוד.
מחק