מסע רגלי של 4 ימים בין Landmannalaugar ו Þórsmörk היה הדבר הראשון ברשימה של "חובה לעשות" כשתכננתי את השהות שלי באיסלנד, עוד לפני שידעתי אם אצליח להתנדב פה או שאני אטייל "סתם".
בשלב כלשהו תכננתי להגיע לשני המקומות האלה עם ג'יפ שכור ולהמשיך לצפון האי דרך המרכז ולא יצא. גם לא יצא להצטרף ליוסי וחבריו. אז החלטתי לעשות את המסלול בשילוב עם נסיעה באוטובוס.
הנסיעה באוטובוס מאוד יקרה. לרב המקומות יש אוטובוס רק פעמיים ביום. לא פלא שבאוטובוס אפשר לשלם בכרטיס אשראי ומקבלים קבלה כתובה עם כל הפרטים רק אם מבקשים. אחרת אין כרטיס.
בערב שלפני (ז"א ביום הצלילה שלי) מסיבת פרידה למנואלה שחוזר לסרדיניה. כולם אוהבים אותו ובצדק. זה גם יום שישי אז רעש בבית עד אחרי חצות ואני אמור לצאת מוקדם בבוקר לטיול. אני מתעורר כל שעתיים בערך בגלל שאנשים מתחילים לחזור מהבילויים שלהם או סתם כי יש רעש בחוץ ואולי גם ההתרגשות שלי מהטיול. בזמן האחרון, כל פעם שאני שם שעון מעורר לבוקר אני לא מצליח לישון כמו בן אדם.
מזג האויר לא נראה מבטיח אבל אני מחליט לצאת בכל מקרה. גם אין לי ברירה, אין לי תאריכים אחרים. יש מחנה עבודה.
דוידה ומיגלה עשו את המסלול יומים קודם והיה להם מזג אויר מוצלח למעט קצת שלג ביום הראשון. הם גם עשו את היומיים הראשונים רצוף, 24 ק"מ, כי לא היה מקום בבקתה שבה ישנים בדרך כלל בסוף היום הראשון וגירשו אותם משם וגם אי אפשר היה לנטוע את האוהל לידה. זה גם מה שאני תכננתי לעשות.
האוטובוס יוצא מהתחנה המרכזית ב 8 ובערך ב 11 אנחנו יורדים מכביש האספלט לדרך עפר.
הנהג יקה כזה. לא רחוק מהר הגעש הקלה הוא עוצר ונותן פקודה - לצלם. זה הר הגעש הפעיל ביותר בהיסטוריה הרשומה אבל כרגע שקט מתחת לשמיכת הפוך העננית שלו.
עד כאן דרך העפר ממש טובה. עביר "ברכב חברה" ואני לא כלכך מבין למה הדרך הייתה סגורה לכלי רכב (גם לג'יפים) אפילו אתמול בערב כשבדקתי. עוד כמה ק"מ ואני מתחיל להבין את הסיבה - חוצים את הנחל פעם ראשונה. לאוטובוס אין בעיית עבירות. הנעה קדמית 8 מהליכים, "חתיכת עוגה".
הנהג עוצר לפני הנחל, עובר לאט לאט וממשיך הלאה - לתוך הגשם.
ממשיכים ללנדמנלאוגר. למרות שדי מעונן ומעורפל, הנוף מדהים. חום וירוק פסטליים וביניהם שחור לבן של הקרחונים והשלג. עוד לא ראיתי דברים כאלה, גם לא באיסלנד.
זה נראה כמו ציור אבסטרקטי או ציור של אחד שמצייר פעם ראשונה בפסטל ועוד לא השתלט על הטכניקה.
עוברים עוד כמה מעברי מים לפני המקום (אין לי מילה אחרת, זה לא כפר או משהו כזה, סתם כמה בקתות וקמפינג), נכנסים לחניה ושומרת השמורה מגיעה בריצה כדי לעודד אותנו שהגשם הסוער ימשיך עוד 5 ימים "ואז יגיע הקיץ לאיסלנד". לא ממש עוזר לי. היא מבקשת שנלך בקבוצות ולא כבודדים בגלל מזג האויר.
מכל האוטובוס, רק אני רוצה לצאת מיד לדרך. אני נרשם בטבלה (כדי שאם לא אגיע עד הערב יתחילו לחפש אותי) ומתחיל ללכת. השומרים אומרים שזה בסדר כי יש הרבה הולכים משני הכוונים ואכן ראיתי כמה כאלה בדרך.
הגשם סביר, לא מציק מידי.
מתחילים עם הליכה קצרה בשלג לא עמוק לשדה בולדרים מאובסידיאן. אני צריך לחפש במילון מילה אחרת למהמם, מיוחד, יפהפה. אני חוזר על עצמי יותר מידי.
אחרי חצי שעה בערך, אני עוצר לצלם פעם ראשונה. לא העזתי להוציא את המצלמה בגשם הזה. עוברי אורח מתנדבים לצלם אותי.
אני מגלה שהכובע החם נפל לי בדרך. אני משאיר את התרמיל על השביל וחוזר להתחלה. אני לא יודע אם המצלמה נעלבה כשהוצאתי אותה והרטבתי אותה, או שהיא נעלבה כי לא צילמתי קודם. כל פעם שהוצאתי את המצלמה משהו נפל לי. את הכובע לא מצאתי. אז מה עושים? הולכים בלי כובע בקור הזה? או לא? צריך החלטה. לא צחוק. אני מחליט להמשיך. יש לי מספיק ביגוד רזרבי. נאלתר משהו כשנצטרך. בינתיים מספיק חם לי.
שדה הבולדרים נגמר והדרך חוצה נחל. למזלי הנחל רדוד. אפשר לקפץ על אבנים מבלי להרטיב יותר מידי את הנעליים. כפי שחשדתי כבר בשלג ברקייויק, הנעליים לא ממש אטומות אבל המצב סביר ואפשר להמשיך.
הדרך מטפסת דרך שכבות שלג מכוסות בפרורים דמויי ליקריץ' של אפר וולקני מלמעלה. לא פלא. איסלנד היא ארץ הליקריץ'. לפעמים הליקריץ' גם עם מלח! למה? ככי ככה אוהבים את זה פה.
אני ממשיך לטפס ומגיע לשדה של מעשנות גופריתיות כמו שראיתי גם בדומיניקה לפני כמה חודשים. זה נראה כמו חור תחת שיוצא ממנו עשן כל הזמן, עם ריח גופריתי טיפוסי.
אני ממשיך עוד הלאה ומכת רוח כמעט מעיפה אותי מהמצוק. הגשם הופך להיות אופקי והרוח צורבת בפנים. לא שמעו על ניוטון האיסלנדים האלה? לא שמעו על הביטוי "יורד גשם"? זה אומר מלמעלה למטה - לא משמאל לימין !! Raindrops are falling on my head. גם את השיר הזה הם לא מכירים?
אני מפסיק להרגיש את החלק השמאלי של האף וחלק מהלחי. זה כבר יותר מידי ואני מחליט לחזור. לא הייתה לי בעייה ללכת בגשם וגם לא בקור, אבל הרוח הזו היא כבר יותר מיד בשבילי. יש במעלה ההר מצבה לישראלי שמת מהיפותרמיה, לא צריך עוד אחת. הגעתי כמעט עד לבקתה הראשונה. ז"א עשיתי משהו כמו 24 ק"מ ביום הזה כולל הקטע ששבתי על עקבותי כדי לחפש את הכובע.
היה שווה לעשות את העליה הזו - נוף מדהים (אמרתי כבר) אבל מספיק. צריך לדעת מתי להגיד די.
למזלי, היה מקום באכסניה בלנדמנלאוגר במחיר כמעט כפול מאשר ברייקיויק.
אני מכין לי קוסקוס ותה חם ומנסה ליבש את הדברים שלי על רדיאטור. הכל רטוב. יש גבול למה שהציוד שלי מסוגל לסבול.
הייתי יכול להמשיך אבל הרעיון של להתפשט עד התחתונים כשצריך לעבור כמה נחלים, בגשם ובטמפרטורת האלו לא נראה לי.
שומרת השמורה מצדיקה את החזרה שלי ולמעשה המליצו אחרי שחזרתי גם לאחרים לא לעשות את המסלול.
הייתה קבוצה שניסתה להגיע לסוף ולמזלי היא נכשלה - אבל על זה אחר כך.
האכסניה נחמדה חוץ מזה שהשרותים נמצאים במבנה אחר. לידה יש כמה מעיינות חמים ואנשים בבגדי ים מסתובבים בחוץ במזג האויר המשוגע הזה. בחדר שלי 20 מזרונים מחוברים ל 2 מיטות ארוכות משני צידי החדר.
שני הגרמנים האלה מדוושים בדרכי העפר בסביבה וישנים באוהל בדרך כלל החליטו גם הם להכנס להתייבש. יש עוד שני חדרים כאלה בקומה שלנו ועוד אחד בקומת הקרקע ליד המטבח.
אני הולך לישון בתקווה למצוא דרך להגיע לת'ורסמורק ביום אחד, באוטובוס.
בשלב כלשהו תכננתי להגיע לשני המקומות האלה עם ג'יפ שכור ולהמשיך לצפון האי דרך המרכז ולא יצא. גם לא יצא להצטרף ליוסי וחבריו. אז החלטתי לעשות את המסלול בשילוב עם נסיעה באוטובוס.
הנסיעה באוטובוס מאוד יקרה. לרב המקומות יש אוטובוס רק פעמיים ביום. לא פלא שבאוטובוס אפשר לשלם בכרטיס אשראי ומקבלים קבלה כתובה עם כל הפרטים רק אם מבקשים. אחרת אין כרטיס.
בערב שלפני (ז"א ביום הצלילה שלי) מסיבת פרידה למנואלה שחוזר לסרדיניה. כולם אוהבים אותו ובצדק. זה גם יום שישי אז רעש בבית עד אחרי חצות ואני אמור לצאת מוקדם בבוקר לטיול. אני מתעורר כל שעתיים בערך בגלל שאנשים מתחילים לחזור מהבילויים שלהם או סתם כי יש רעש בחוץ ואולי גם ההתרגשות שלי מהטיול. בזמן האחרון, כל פעם שאני שם שעון מעורר לבוקר אני לא מצליח לישון כמו בן אדם.
מזג האויר לא נראה מבטיח אבל אני מחליט לצאת בכל מקרה. גם אין לי ברירה, אין לי תאריכים אחרים. יש מחנה עבודה.
דוידה ומיגלה עשו את המסלול יומים קודם והיה להם מזג אויר מוצלח למעט קצת שלג ביום הראשון. הם גם עשו את היומיים הראשונים רצוף, 24 ק"מ, כי לא היה מקום בבקתה שבה ישנים בדרך כלל בסוף היום הראשון וגירשו אותם משם וגם אי אפשר היה לנטוע את האוהל לידה. זה גם מה שאני תכננתי לעשות.
האוטובוס יוצא מהתחנה המרכזית ב 8 ובערך ב 11 אנחנו יורדים מכביש האספלט לדרך עפר.
הנהג יקה כזה. לא רחוק מהר הגעש הקלה הוא עוצר ונותן פקודה - לצלם. זה הר הגעש הפעיל ביותר בהיסטוריה הרשומה אבל כרגע שקט מתחת לשמיכת הפוך העננית שלו.
הנהג עוצר לפני הנחל, עובר לאט לאט וממשיך הלאה - לתוך הגשם.
ממשיכים ללנדמנלאוגר. למרות שדי מעונן ומעורפל, הנוף מדהים. חום וירוק פסטליים וביניהם שחור לבן של הקרחונים והשלג. עוד לא ראיתי דברים כאלה, גם לא באיסלנד.
עוברים עוד כמה מעברי מים לפני המקום (אין לי מילה אחרת, זה לא כפר או משהו כזה, סתם כמה בקתות וקמפינג), נכנסים לחניה ושומרת השמורה מגיעה בריצה כדי לעודד אותנו שהגשם הסוער ימשיך עוד 5 ימים "ואז יגיע הקיץ לאיסלנד". לא ממש עוזר לי. היא מבקשת שנלך בקבוצות ולא כבודדים בגלל מזג האויר.
הגשם סביר, לא מציק מידי.
אחרי חצי שעה בערך, אני עוצר לצלם פעם ראשונה. לא העזתי להוציא את המצלמה בגשם הזה. עוברי אורח מתנדבים לצלם אותי.
אני מגלה שהכובע החם נפל לי בדרך. אני משאיר את התרמיל על השביל וחוזר להתחלה. אני לא יודע אם המצלמה נעלבה כשהוצאתי אותה והרטבתי אותה, או שהיא נעלבה כי לא צילמתי קודם. כל פעם שהוצאתי את המצלמה משהו נפל לי. את הכובע לא מצאתי. אז מה עושים? הולכים בלי כובע בקור הזה? או לא? צריך החלטה. לא צחוק. אני מחליט להמשיך. יש לי מספיק ביגוד רזרבי. נאלתר משהו כשנצטרך. בינתיים מספיק חם לי.
שדה הבולדרים נגמר והדרך חוצה נחל. למזלי הנחל רדוד. אפשר לקפץ על אבנים מבלי להרטיב יותר מידי את הנעליים. כפי שחשדתי כבר בשלג ברקייויק, הנעליים לא ממש אטומות אבל המצב סביר ואפשר להמשיך.
הדרך מטפסת דרך שכבות שלג מכוסות בפרורים דמויי ליקריץ' של אפר וולקני מלמעלה. לא פלא. איסלנד היא ארץ הליקריץ'. לפעמים הליקריץ' גם עם מלח! למה? ככי ככה אוהבים את זה פה.
אני ממשיך לטפס ומגיע לשדה של מעשנות גופריתיות כמו שראיתי גם בדומיניקה לפני כמה חודשים. זה נראה כמו חור תחת שיוצא ממנו עשן כל הזמן, עם ריח גופריתי טיפוסי.
אני ממשיך עוד הלאה ומכת רוח כמעט מעיפה אותי מהמצוק. הגשם הופך להיות אופקי והרוח צורבת בפנים. לא שמעו על ניוטון האיסלנדים האלה? לא שמעו על הביטוי "יורד גשם"? זה אומר מלמעלה למטה - לא משמאל לימין !! Raindrops are falling on my head. גם את השיר הזה הם לא מכירים?
אני מפסיק להרגיש את החלק השמאלי של האף וחלק מהלחי. זה כבר יותר מידי ואני מחליט לחזור. לא הייתה לי בעייה ללכת בגשם וגם לא בקור, אבל הרוח הזו היא כבר יותר מיד בשבילי. יש במעלה ההר מצבה לישראלי שמת מהיפותרמיה, לא צריך עוד אחת. הגעתי כמעט עד לבקתה הראשונה. ז"א עשיתי משהו כמו 24 ק"מ ביום הזה כולל הקטע ששבתי על עקבותי כדי לחפש את הכובע.
היה שווה לעשות את העליה הזו - נוף מדהים (אמרתי כבר) אבל מספיק. צריך לדעת מתי להגיד די.
למזלי, היה מקום באכסניה בלנדמנלאוגר במחיר כמעט כפול מאשר ברייקיויק.
אני מכין לי קוסקוס ותה חם ומנסה ליבש את הדברים שלי על רדיאטור. הכל רטוב. יש גבול למה שהציוד שלי מסוגל לסבול.
הייתי יכול להמשיך אבל הרעיון של להתפשט עד התחתונים כשצריך לעבור כמה נחלים, בגשם ובטמפרטורת האלו לא נראה לי.
שומרת השמורה מצדיקה את החזרה שלי ולמעשה המליצו אחרי שחזרתי גם לאחרים לא לעשות את המסלול.
הייתה קבוצה שניסתה להגיע לסוף ולמזלי היא נכשלה - אבל על זה אחר כך.
האכסניה נחמדה חוץ מזה שהשרותים נמצאים במבנה אחר. לידה יש כמה מעיינות חמים ואנשים בבגדי ים מסתובבים בחוץ במזג האויר המשוגע הזה. בחדר שלי 20 מזרונים מחוברים ל 2 מיטות ארוכות משני צידי החדר.
אני הולך לישון בתקווה למצוא דרך להגיע לת'ורסמורק ביום אחד, באוטובוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה