חידת הגיון
אנחנו קבוצה של מתנדבים במחנה עבודה שהשפה שלו היא אנגלית בסיסית.
ניסיתי לגרום לכך שידברו רק אנגלית כדי שכולם יבינו.
זה לא עבד. האנגלית של חלק מהאנשים לא מספיק טובה.
הקטלנים מדברים ביניהם ספרדית.
גם המורה למתמטיקה מדברת ספרדית - הייתה בספרד חצי שנה בחילופי סטודנטים.
עורך הדין וחברה שלו מדברים גם צרפתית.
איש המחשבים שנולד בפיליפינים גר בדרום קליפורניה ולכן הוא מדבר גם ספרדית.
הסטודנטיות למשפטים וספרות מדברות ביניהן בצרפתית.
אני מתקשר עם האנשים באנגלית, ספרדית וצרפתית.
היוונית שלי כוללת מקסימום תריסר מילים (מעבר לשמות מאכלים ומושגים שהסתננו לעברית ואנגלית).
הסטודנט למדעי האקלים והמורה למתמטיקה מדברים ביניהם בשפת אימם.
אז כמה אנשים אנחנו?
התשובה לחידה בסוף הפוסט.
הגענו לכאן ביום שישי. רב האנשים עשו את הסיבוב של מעגל הזהב בדרך.
ביחד עם אחד מהמתנדבים, שזה לא המחנה הראשון שלו והוא עשה כבר את הסיבוב כמה פעמים, נסעתי ישר למעבורת.
הגענו לסוף שבוע עם מזג אויר נהדר. ככה היו לנו יומיים להנות מטיולים רגליים בסביבה. על הנופים של האי - בפוסט נפרד.
למרות השם של המחנה, את השבוע הראשון של העבודה בילינו בלזרוק אבנים אל תוך כלובי מתכת גדולים.
בעוד שבועיים יהיה פה פסטיבל מוזיקת פופ ומגיעים המוני אנשים מכל איסלנד. שנה שעברה הגיעו 16,000 (בהשוואה ל 4,000 תושבים בערך בכל האי הזה).
הם יושבים על צלע ההר ויש בעיה קטנה - סלעים מתדרדרים מלמעלה כל הזמן על הגב של האנשים.
החליטו לפתור את הבעיה ע"י יצירת חומת מגן. לא הכי יעיל אבל זה מה שיש. הבוס שלנו אומר שזה לא הגיוני אבל הוא כנראה לא מחליט בנושא הזה.
לא הדבר הכי יפה להגיד למתנדבים שמשלמים לעשות את העבודה הזו. מוטיבציה גדולה לא יהיה להם אחרי הצהרה כזו.
השיפוע של המדרון גדול מאוד, כייף לזרוק את האבנים - זה כמו משחק כדור סל.
אנחנו גם בונים מסלול מחתיכות פח גלי, כזה שמרכיבים ממנו גגות ואז המשחק משנה צורה למשחק באולינג.
בסופו של דבר העבודה חד גונית ומתחילים להשתעמם.
כשמפספסים את הסל צריך ללכת את כל הדרך עד למטה כדי להחזיר את האבן.
על "קו המטרות" מסתובבת ציפור קטנה שמסרבת לזוז. האבנים מטווחות אותה משני הכיוונים והיא זזה מכלוב אחד לשני. לא יותר מזה. רק שמתקרבים אליה היא בורחת וחוזרת מיד, משוויצה עם התולעת שיש לה במקור.
למחרת מזג אויר נעשה גרוע. אחרי הצהריים כבר אי אפשר לעלות על המדרון. חלק מידי.
מוצאים לנו עבודת דחק בניקוי חצרות של גני ילדים. בלי כלים מתאימים. אנחנו מוחים ומחזירים אותנו "הביתה" מוקדם מהרגיל.
הביתה - זה מועדון של תנועת "הצופים". בחדר, על הקיר, תמונה של באדן-פאוול מיסד התנועה.
אני ממש מופתע שאני זוכר את השם שלו אחרי כמעט חמישים שנה.
ביום השלישי - גשם סוער.
מזג אויר איסלנדי טיפוסי, אומרת הנהגת שמסיעה אותנו למקום העבודה.
בדפי המידע על המחנה כתוב להביא מעיל גשם ומכנסי גשם.
יש בעיה בטרמינולוגיה.
מה שהם קוראים מעיל גשם זה אצלנו חליפת סערה.
אין לנו ציוד מתאים לעבודה במזג אויר כזה למרות שלכולם יש מעילי גשם.
אני מחליט שלא עובדים במזג אויר כזה. כולם יהיו חולים.
האחריות עלי לדעתי. המנהל מקבל את ההחלטה ואנחנו נשארים בבית.
ההתנהלות היא כרגיל. יש תקציב, זוג מתנדבים הולכים לסופר ומכינים אוכל. אוכלים טוב והרבה.
אני הכנתי "פשטידת שאריות" מכל מה שמצאתי בבית כשהגענו כי באנו בלי אוכל וגם ארוחה הודית, ביום אחר, שכללה אורז, דאל וקארי ירקות. היה יוצא מהכלל וכולנו ליקקנו אצבעות. הצרפתיות הכינו קרפ. הספרדים, חביתת תפוחי אדמה. ...
עוד יומיים של עבודה על ההר. איפה העבודה על הר הגעש, שואלים המתנדבים?
שבוע הבא, היא התשובה, "למרות ששום איסלנדי לא יסכים לעשות את העבודה הזו, היא קשה מידי", אומרת הנהגת שהיא גם מנהלת עבודה, כנראה גם שלנו.
עוד משפט של מוטיבציה, אבל הפעם, המתנדבים לא יוכלו לבוא בטענות, מה שהם ביקשו הם יקבלו.
עוד סוף שבוע מגיע ומזג האויר כמו לפי הזמנה - בהיר ויפה.
בשבת אני עולה על ההר שמעל לנמל. כל אחד קם בזמן שלו ועושה את הטיול שבא לו.
ביום ראשון עושים הפלגה סביב האי ולאי חדש שצץ לו כאן לפני כמה שנים.
שבוע הבא מגיע. עובדים על הר הגעש. השיפוע עוד יותר חזק משבעבודה הקודמת. בקושי אפשר לטפס על ההר.
העבודה עוד יותר קשה. להרים דלייים עם אדמה במדרון. להכין משטחי גידול לדשא שיחזק את הקרקע כדי למנוע סחיפה של המדרון כלפי מטה. לדשן, לפזר זרעים ולכסות בחומר הטבעי.
אחרי יומיים של עבודה, נגמרים לנו החומרים וחוזרים לעבודה הקודמת לעוד יומיים וחצי.
חוזרים שמחים ומאושרים לרקיוויק.
הייתה אווירה נהדרת של חברותא בין לאומית. ממש לפי השם של הארגון - חברים חובקי עולם.
התשובה לחידה (כמובן שלא נתתי מספיק נתונים) - 9:
אריק ולורנה מברצלונה (עורך דין שרק סיים וחברה שלו סטודנטית לכלכלה), אלקסיס, קלייר ולילה - סטודנטיות צרפתיות מפריז והסביבה הקרובה שלה (2 למשפטים ואחת לספרות), בריין אמריקאי, דימיטרי ודימיטרה (אין קשר משפחתי) גרים בערים סמוכות בצפון יוון (הסטודנט והמורה) ואני.
אנחנו קבוצה של מתנדבים במחנה עבודה שהשפה שלו היא אנגלית בסיסית.
ניסיתי לגרום לכך שידברו רק אנגלית כדי שכולם יבינו.
זה לא עבד. האנגלית של חלק מהאנשים לא מספיק טובה.
הקטלנים מדברים ביניהם ספרדית.
גם המורה למתמטיקה מדברת ספרדית - הייתה בספרד חצי שנה בחילופי סטודנטים.
עורך הדין וחברה שלו מדברים גם צרפתית.
איש המחשבים שנולד בפיליפינים גר בדרום קליפורניה ולכן הוא מדבר גם ספרדית.
הסטודנטיות למשפטים וספרות מדברות ביניהן בצרפתית.
אני מתקשר עם האנשים באנגלית, ספרדית וצרפתית.
היוונית שלי כוללת מקסימום תריסר מילים (מעבר לשמות מאכלים ומושגים שהסתננו לעברית ואנגלית).
הסטודנט למדעי האקלים והמורה למתמטיקה מדברים ביניהם בשפת אימם.
אז כמה אנשים אנחנו?
התשובה לחידה בסוף הפוסט.
הגענו לכאן ביום שישי. רב האנשים עשו את הסיבוב של מעגל הזהב בדרך.
ביחד עם אחד מהמתנדבים, שזה לא המחנה הראשון שלו והוא עשה כבר את הסיבוב כמה פעמים, נסעתי ישר למעבורת.
הגענו לסוף שבוע עם מזג אויר נהדר. ככה היו לנו יומיים להנות מטיולים רגליים בסביבה. על הנופים של האי - בפוסט נפרד.
למרות השם של המחנה, את השבוע הראשון של העבודה בילינו בלזרוק אבנים אל תוך כלובי מתכת גדולים.
בעוד שבועיים יהיה פה פסטיבל מוזיקת פופ ומגיעים המוני אנשים מכל איסלנד. שנה שעברה הגיעו 16,000 (בהשוואה ל 4,000 תושבים בערך בכל האי הזה).
הם יושבים על צלע ההר ויש בעיה קטנה - סלעים מתדרדרים מלמעלה כל הזמן על הגב של האנשים.
החליטו לפתור את הבעיה ע"י יצירת חומת מגן. לא הכי יעיל אבל זה מה שיש. הבוס שלנו אומר שזה לא הגיוני אבל הוא כנראה לא מחליט בנושא הזה.
לא הדבר הכי יפה להגיד למתנדבים שמשלמים לעשות את העבודה הזו. מוטיבציה גדולה לא יהיה להם אחרי הצהרה כזו.
השיפוע של המדרון גדול מאוד, כייף לזרוק את האבנים - זה כמו משחק כדור סל.
אנחנו גם בונים מסלול מחתיכות פח גלי, כזה שמרכיבים ממנו גגות ואז המשחק משנה צורה למשחק באולינג.
בסופו של דבר העבודה חד גונית ומתחילים להשתעמם.
כשמפספסים את הסל צריך ללכת את כל הדרך עד למטה כדי להחזיר את האבן.
על "קו המטרות" מסתובבת ציפור קטנה שמסרבת לזוז. האבנים מטווחות אותה משני הכיוונים והיא זזה מכלוב אחד לשני. לא יותר מזה. רק שמתקרבים אליה היא בורחת וחוזרת מיד, משוויצה עם התולעת שיש לה במקור.
למחרת מזג אויר נעשה גרוע. אחרי הצהריים כבר אי אפשר לעלות על המדרון. חלק מידי.
מוצאים לנו עבודת דחק בניקוי חצרות של גני ילדים. בלי כלים מתאימים. אנחנו מוחים ומחזירים אותנו "הביתה" מוקדם מהרגיל.
הביתה - זה מועדון של תנועת "הצופים". בחדר, על הקיר, תמונה של באדן-פאוול מיסד התנועה.
אני ממש מופתע שאני זוכר את השם שלו אחרי כמעט חמישים שנה.
ביום השלישי - גשם סוער.
מזג אויר איסלנדי טיפוסי, אומרת הנהגת שמסיעה אותנו למקום העבודה.
בדפי המידע על המחנה כתוב להביא מעיל גשם ומכנסי גשם.
יש בעיה בטרמינולוגיה.
מה שהם קוראים מעיל גשם זה אצלנו חליפת סערה.
אין לנו ציוד מתאים לעבודה במזג אויר כזה למרות שלכולם יש מעילי גשם.
אני מחליט שלא עובדים במזג אויר כזה. כולם יהיו חולים.
האחריות עלי לדעתי. המנהל מקבל את ההחלטה ואנחנו נשארים בבית.
ההתנהלות היא כרגיל. יש תקציב, זוג מתנדבים הולכים לסופר ומכינים אוכל. אוכלים טוב והרבה.
אני הכנתי "פשטידת שאריות" מכל מה שמצאתי בבית כשהגענו כי באנו בלי אוכל וגם ארוחה הודית, ביום אחר, שכללה אורז, דאל וקארי ירקות. היה יוצא מהכלל וכולנו ליקקנו אצבעות. הצרפתיות הכינו קרפ. הספרדים, חביתת תפוחי אדמה. ...
עוד יומיים של עבודה על ההר. איפה העבודה על הר הגעש, שואלים המתנדבים?
שבוע הבא, היא התשובה, "למרות ששום איסלנדי לא יסכים לעשות את העבודה הזו, היא קשה מידי", אומרת הנהגת שהיא גם מנהלת עבודה, כנראה גם שלנו.
עוד משפט של מוטיבציה, אבל הפעם, המתנדבים לא יוכלו לבוא בטענות, מה שהם ביקשו הם יקבלו.
עוד סוף שבוע מגיע ומזג האויר כמו לפי הזמנה - בהיר ויפה.
בשבת אני עולה על ההר שמעל לנמל. כל אחד קם בזמן שלו ועושה את הטיול שבא לו.
ביום ראשון עושים הפלגה סביב האי ולאי חדש שצץ לו כאן לפני כמה שנים.
שבוע הבא מגיע. עובדים על הר הגעש. השיפוע עוד יותר חזק משבעבודה הקודמת. בקושי אפשר לטפס על ההר.
העבודה עוד יותר קשה. להרים דלייים עם אדמה במדרון. להכין משטחי גידול לדשא שיחזק את הקרקע כדי למנוע סחיפה של המדרון כלפי מטה. לדשן, לפזר זרעים ולכסות בחומר הטבעי.
אחרי יומיים של עבודה, נגמרים לנו החומרים וחוזרים לעבודה הקודמת לעוד יומיים וחצי.
חוזרים שמחים ומאושרים לרקיוויק.
הייתה אווירה נהדרת של חברותא בין לאומית. ממש לפי השם של הארגון - חברים חובקי עולם.
התשובה לחידה (כמובן שלא נתתי מספיק נתונים) - 9:
אריק ולורנה מברצלונה (עורך דין שרק סיים וחברה שלו סטודנטית לכלכלה), אלקסיס, קלייר ולילה - סטודנטיות צרפתיות מפריז והסביבה הקרובה שלה (2 למשפטים ואחת לספרות), בריין אמריקאי, דימיטרי ודימיטרה (אין קשר משפחתי) גרים בערים סמוכות בצפון יוון (הסטודנט והמורה) ואני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה