מתעוררים בבוקר בלנדמנלאוגר. לא שזה משנה משהו, החלונות בלי וילונות והרי השמש לא שוקעת אז חושך - בפעם אחרת.
אני יוצא לטיול קצר בסביבה. הצבעים של ההרים כמו שכתבתי כבר בפוסט הקודם לא אמינים. אין חיה כזו. הבזלות מכוסות בחזזיות, האובסידיאן לא, לא צריך להגזים. מזג האויר משתנה כל הזמן בין גרוע לאיום ונורא. לא פלא. העננים טסים פה כמו מטוסי סילון. לרגע מגיעה קרן שמש שנעלמת אחרי שנייה. הגשם האופקי מכה בפראות. נמאס לי ואני חוזר לבקתה לחכות לאוטובוס לנסוע מכאן. במטבח קבוצה של פנסיונרים צרפתיים משחקים קלפים. מחכים גם הם.
בינתייים אני מחליט לקנות חליפת סערה. ציוד רגיל לא מספיק. רציתי לקנות חליפה כזו בארץ אבל לא מצאתי משהו שמצא חן בעיני וכאן דווקא יש ואפילו לא נראה יקר במיוחד. כנראה שהקור הקפיא את התאים במוח שעושים השוואות מחירים. אני מודע לחוקי מרפי שאומרים שאם אקנה חליפת סערה הגשם יפסק ולא אצטרך להשתמש בה אבל קונה בכל זאת.
אני תמיד אומר שחוקי מרפי חזקים מחוקי ניוטון כי אינשטיין הוכיח שכשמתקרבים למהירות האור חוקי ניוטון לא עובדים. חוק מרפי עובד תמיד.
בינתיים החליפה מחממת עד שיגיע האוטובוס.
לאן לנסוע? נראה איך שילך. אני רוצה להגיע לסוף המסלול בת'ורסמרק אבל אומרים לי שאין דרך לעשות את זה ביום אחד. אני מתעקש ואחת משומרות השמורה מוצאת פתרון. ואז מתחיל נס של פסח.
מה בדיוק קרה התברר לי רק בסוף היום.
אילו לא הייתה קבוצה של צופים דניים שנתקעה כמעט בסוף המסלול כי לא יכלה לעבור את הנחל האחרון, דיינו.
ואילו לא פגשו לפני הנחל עובדת של חברת אוטובוסים שבדקה את המסלול עבור פעילות כלשהי, דיינו.
ואילו הדנים לא היו מזמינים חילוץ של אוטובוס ולא חילוץ במסוק כמו שהם חשבו לעשות לפני שפגשו את העובדת של חברת האוטובוסים, דיינו.
ואילו השומרת של השמורה לא הייתה מוצאת לי אוטובוס חליפי, דיינו.
ואילו האוטובוס הזה לא הייה מתקלקל ולא מניע, דיינו.
ואילו לא היינו עולים כולנו על אוטובוס של חברה אחרת, זו שחילצה את הדנים, דיינו.
ואילו לא היה אוטובוס שהיה עושה לנו את ההשלמה בדרך בין האוטובוס שלנו לאוטובוס של הדנים, דיינו.
ובקיצור, לאחר תלאות, עליתי עם עוד זוג הולנדים עם האוטובוס של הדנים שהיה כאמור לא מתוכנן והתחלנו לנסוע לת'ורסמורק.
עוברים בדרך ליד הקרחון שתחתיו התפרץ הר הגעש בשנה שעברה. המדריך של הצופים הדנים, בחור בסביבות ה 45 מספר שהיה באיסלנד כשזה קרה ולא יכל לחזור הביתה כאשר כל נמלי התעופה באירופה נסגרו.
כל השטח שבין כתף הקרחון שרואים באמצע התמונה והמקום שהדנים עומדים, נעלם עם השיטפון שההמסה של הקרחון גרמה.
ת'ורסמורק נמצאת בין 3 קרחונים ובאופן תיאורטי מזג האויר יותר נוח בגלל זה. הנחל הרבה יותר גדול מאשר בלנדמנלאוגר. הדרך מסומנת ע"י שני עמודים בשוליים. בחלק מהמקרים, העמודים עומדים באמצע הנחל וזו הדרך בה אנחנו נוסעים.
ברב המקומות, האיסלנדים לא מתרגשים מהמים. נוסעים וזהו.
באחד המקומות, לעומת זאת, לחברת האוטובוסים יש גרר מוכן מראש שנוסע לפנינו למקרה הסביר מאוד שניתקע.
הנהג מאוד מנוסה. מסתכל על הביצועים של הגרר, חוויה בפני עצמה, לומד ולא נתקע. יש לי קטע וידאו של החצייה הזו. עוד לא העלתי את זה (וקטעים רבים אחרים שיש לי) לרשת.
מגיעים לאכסניית נוער. יש לי כרטיס אכסניות נוער "ועוד לא כיסיתי את המנה" (העלות שלו) אז אני נכנס לישון ולהתייבש. המחיר היה גם הרבה יותר סביר מאשר הבקתה הקודמת. אותו מחיר של רקייויק. אותו ארגון עם מחירים קבועים.
בביקתה שלי רק אני, הזוג ההולנדי ובחורה אמריקאית איתה אני יוצא גם לטייל למחרת בבוקר.
אני מבקש יעוץ בקבלה של האכסניה וגם קונה מפה של האיזור.
חברים סיפרו לי שיש גשר לעבור את העמק כלפי דרום ואני שואל איך מגיעים לגשר. הבחורה בקבלה אומרת - תלך בשביל כאן משמאל, אבל אני לא יודעת איפה הגשר בדיוק.
ואני חושב לעצמי - איזה מפגרת, עובדת חצי שעה מהגשר ולא יודעת איפה הוא? מה היא עושה פה אם היא לא מכירה את הסביבה? בשביל מה משלמים לה?
ההליכה בשביל מאוד נוחה. חולפים את נקודת היציאה של השביל מלנדמנלאוגר, אותו לא עשיתי ומגיעים לנחל.
והנה הגשר:
מזיזים אותו כל הזמן כי הנחל משנה פניו כל הזמן. טיפוסי לאיסלנד. אז אי אפשר לצפות מהאיסלנדים שסימון השבילים שלהם יהיה מעודכן כל הזמן וגם לא הסימון בשטח.
ברב המקומות רדוד ואפשר לעבור בלי להרטב יותר מידי אבל יש 3 גשרים כאלה עבור המקומות העמוקים יותר.
עוברים את הנחל ואני מחליט להשאר לישון בקמפינג בשם בזאר. התחנה האחרונה של האוטובוס לריקיוויק והתחנה הראשונה של המסלול הרגלי לסקוגר. המסלול עובר בין שני קרחונים עם שטחי לבה חדשים שנוצרו בשנה שעברה. מזג האויר משתפר אבל אני מחליט לעשות את המסלול רק אם השמיים יהיו כחולים לגמרי. טוב, לא לגמרי, תמיד יש כיפה לבנה מעל לקרחונים. אני מתמקם ומתחיל במסלולים בסביבה. מחכה לשמיים הכחולים. יש המון מסלולים.
אני בוחר מסלול שנחשב "קשה" על המפה. כדי להבין יותר טוב את הסקאלה שלהם. את ההתחלה של המסלול קשה למצוא. הסימונים נשטפו. העליה כ 400 מ' של עליה של קילומטר הליכה. תלול. על סכינים של אבן חול שנוצרת כשאפר וולקני מתפרץ מתחת לקרחון.
-
רואים את האוטו והאוטובוס בתמונות?
שיפוע רציני אבל החלק הכי קשה זה להפסיק לצלם כל שנייה. ככה לא אגיע לשום מקום!
אני מקבל החלטה ולוקח זמנים. לא עברו 5 דקות מהצילום הקודם, לא מצלם! אלא אם אין ברירה. מה זה אין ברירה - נו, זה כבר פתוח למשא ומתן.
-
ומדרום זה נראה לגמרי אחרת:
למעלה עמוד מתכת עם הסברים על כיווני התצפית ב 360 מעלות באמצע השטח שיושר היטב ע"י הרוח.
ואני פוגש את המטייל היחיד הנוסף על המסלול הזה:
אני מתחיל לרדת מהפסגה כדי להמשיך את המסלול. מתחיל לרדת גשם ואני נכנס למערה, אוכל קצת, משנה כיוון לקמפינג ולובש את המעיל של חליפה הסערה. לא הייתי ממש חייב אותו, אבל מה לא עושים בשביל "לדפוק את מרפי". הנה לבשתי את החליפה עוד פעם בכל זאת!!
גם למטה יש נופים יפים.
מלמעלה, רואים יפה את הקמפינג.
רואים את האוהל שלי? הוא מוסתר יפה בצל העצים מאחורי הדגל.
המשחק של הגשם והשמש שצצה לה מידי פעם יצרו קשת גדולה יפה בשמיים.
רציתי לראות הדרך לסקוגר. אם יהיה יפה אלך בה למחרת. אם לא, אחפש מסלול אחר. מכירים ההרגשה - "רק עוד פסגה אחת ואחזור"? ותמיד יש עוד אחת ועוד אחת. החלטתי לחזור לפי שעה שתתאים לי להכנת אוכל בזמן ולישון מספיק כדי שאוכל להתחיל את ההליכה בבוקר אם יתחשק לי יעשות את המסלול בכל זאת. אחרי שעה וחצי - 3 ק"מ של עליה ועליה של 600 - 700 מטר הגעתי לתצפית יפה על הקרחון הגדול. הגרמני שבא מולי ועשה את המסלול אומר שהיה קר ומעונן - לא נראה לי כייף גדול. חיזק לי את ההחלטה לעשות את המסלול רק בתנאים שאמרתי לעצמי קודם - שמיים כחולים ובלי רוח.
אני יוצא לטיול קצר בסביבה. הצבעים של ההרים כמו שכתבתי כבר בפוסט הקודם לא אמינים. אין חיה כזו. הבזלות מכוסות בחזזיות, האובסידיאן לא, לא צריך להגזים. מזג האויר משתנה כל הזמן בין גרוע לאיום ונורא. לא פלא. העננים טסים פה כמו מטוסי סילון. לרגע מגיעה קרן שמש שנעלמת אחרי שנייה. הגשם האופקי מכה בפראות. נמאס לי ואני חוזר לבקתה לחכות לאוטובוס לנסוע מכאן. במטבח קבוצה של פנסיונרים צרפתיים משחקים קלפים. מחכים גם הם.
בינתייים אני מחליט לקנות חליפת סערה. ציוד רגיל לא מספיק. רציתי לקנות חליפה כזו בארץ אבל לא מצאתי משהו שמצא חן בעיני וכאן דווקא יש ואפילו לא נראה יקר במיוחד. כנראה שהקור הקפיא את התאים במוח שעושים השוואות מחירים. אני מודע לחוקי מרפי שאומרים שאם אקנה חליפת סערה הגשם יפסק ולא אצטרך להשתמש בה אבל קונה בכל זאת.
אני תמיד אומר שחוקי מרפי חזקים מחוקי ניוטון כי אינשטיין הוכיח שכשמתקרבים למהירות האור חוקי ניוטון לא עובדים. חוק מרפי עובד תמיד.
בינתיים החליפה מחממת עד שיגיע האוטובוס.
לאן לנסוע? נראה איך שילך. אני רוצה להגיע לסוף המסלול בת'ורסמרק אבל אומרים לי שאין דרך לעשות את זה ביום אחד. אני מתעקש ואחת משומרות השמורה מוצאת פתרון. ואז מתחיל נס של פסח.
מה בדיוק קרה התברר לי רק בסוף היום.
אילו לא הייתה קבוצה של צופים דניים שנתקעה כמעט בסוף המסלול כי לא יכלה לעבור את הנחל האחרון, דיינו.
ואילו לא פגשו לפני הנחל עובדת של חברת אוטובוסים שבדקה את המסלול עבור פעילות כלשהי, דיינו.
ואילו הדנים לא היו מזמינים חילוץ של אוטובוס ולא חילוץ במסוק כמו שהם חשבו לעשות לפני שפגשו את העובדת של חברת האוטובוסים, דיינו.
ואילו השומרת של השמורה לא הייתה מוצאת לי אוטובוס חליפי, דיינו.
ואילו האוטובוס הזה לא הייה מתקלקל ולא מניע, דיינו.
ואילו לא היינו עולים כולנו על אוטובוס של חברה אחרת, זו שחילצה את הדנים, דיינו.
ואילו לא היה אוטובוס שהיה עושה לנו את ההשלמה בדרך בין האוטובוס שלנו לאוטובוס של הדנים, דיינו.
ובקיצור, לאחר תלאות, עליתי עם עוד זוג הולנדים עם האוטובוס של הדנים שהיה כאמור לא מתוכנן והתחלנו לנסוע לת'ורסמורק.
עוברים בדרך ליד הקרחון שתחתיו התפרץ הר הגעש בשנה שעברה. המדריך של הצופים הדנים, בחור בסביבות ה 45 מספר שהיה באיסלנד כשזה קרה ולא יכל לחזור הביתה כאשר כל נמלי התעופה באירופה נסגרו.
ת'ורסמורק נמצאת בין 3 קרחונים ובאופן תיאורטי מזג האויר יותר נוח בגלל זה. הנחל הרבה יותר גדול מאשר בלנדמנלאוגר. הדרך מסומנת ע"י שני עמודים בשוליים. בחלק מהמקרים, העמודים עומדים באמצע הנחל וזו הדרך בה אנחנו נוסעים.
ברב המקומות, האיסלנדים לא מתרגשים מהמים. נוסעים וזהו.
באחד המקומות, לעומת זאת, לחברת האוטובוסים יש גרר מוכן מראש שנוסע לפנינו למקרה הסביר מאוד שניתקע.
בביקתה שלי רק אני, הזוג ההולנדי ובחורה אמריקאית איתה אני יוצא גם לטייל למחרת בבוקר.
אני מבקש יעוץ בקבלה של האכסניה וגם קונה מפה של האיזור.
חברים סיפרו לי שיש גשר לעבור את העמק כלפי דרום ואני שואל איך מגיעים לגשר. הבחורה בקבלה אומרת - תלך בשביל כאן משמאל, אבל אני לא יודעת איפה הגשר בדיוק.
ואני חושב לעצמי - איזה מפגרת, עובדת חצי שעה מהגשר ולא יודעת איפה הוא? מה היא עושה פה אם היא לא מכירה את הסביבה? בשביל מה משלמים לה?
ההליכה בשביל מאוד נוחה. חולפים את נקודת היציאה של השביל מלנדמנלאוגר, אותו לא עשיתי ומגיעים לנחל.
והנה הגשר:
ברב המקומות רדוד ואפשר לעבור בלי להרטב יותר מידי אבל יש 3 גשרים כאלה עבור המקומות העמוקים יותר.
עוברים את הנחל ואני מחליט להשאר לישון בקמפינג בשם בזאר. התחנה האחרונה של האוטובוס לריקיוויק והתחנה הראשונה של המסלול הרגלי לסקוגר. המסלול עובר בין שני קרחונים עם שטחי לבה חדשים שנוצרו בשנה שעברה. מזג האויר משתפר אבל אני מחליט לעשות את המסלול רק אם השמיים יהיו כחולים לגמרי. טוב, לא לגמרי, תמיד יש כיפה לבנה מעל לקרחונים. אני מתמקם ומתחיל במסלולים בסביבה. מחכה לשמיים הכחולים. יש המון מסלולים.
אני בוחר מסלול שנחשב "קשה" על המפה. כדי להבין יותר טוב את הסקאלה שלהם. את ההתחלה של המסלול קשה למצוא. הסימונים נשטפו. העליה כ 400 מ' של עליה של קילומטר הליכה. תלול. על סכינים של אבן חול שנוצרת כשאפר וולקני מתפרץ מתחת לקרחון.
שיפוע רציני אבל החלק הכי קשה זה להפסיק לצלם כל שנייה. ככה לא אגיע לשום מקום!
אני מקבל החלטה ולוקח זמנים. לא עברו 5 דקות מהצילום הקודם, לא מצלם! אלא אם אין ברירה. מה זה אין ברירה - נו, זה כבר פתוח למשא ומתן.
ומדרום זה נראה לגמרי אחרת:
למעלה עמוד מתכת עם הסברים על כיווני התצפית ב 360 מעלות באמצע השטח שיושר היטב ע"י הרוח.
אני מתחיל לרדת מהפסגה כדי להמשיך את המסלול. מתחיל לרדת גשם ואני נכנס למערה, אוכל קצת, משנה כיוון לקמפינג ולובש את המעיל של חליפה הסערה. לא הייתי ממש חייב אותו, אבל מה לא עושים בשביל "לדפוק את מרפי". הנה לבשתי את החליפה עוד פעם בכל זאת!!
גם למטה יש נופים יפים.
מלמעלה, רואים יפה את הקמפינג.
המשחק של הגשם והשמש שצצה לה מידי פעם יצרו קשת גדולה יפה בשמיים.
רציתי לראות הדרך לסקוגר. אם יהיה יפה אלך בה למחרת. אם לא, אחפש מסלול אחר. מכירים ההרגשה - "רק עוד פסגה אחת ואחזור"? ותמיד יש עוד אחת ועוד אחת. החלטתי לחזור לפי שעה שתתאים לי להכנת אוכל בזמן ולישון מספיק כדי שאוכל להתחיל את ההליכה בבוקר אם יתחשק לי יעשות את המסלול בכל זאת. אחרי שעה וחצי - 3 ק"מ של עליה ועליה של 600 - 700 מטר הגעתי לתצפית יפה על הקרחון הגדול. הגרמני שבא מולי ועשה את המסלול אומר שהיה קר ומעונן - לא נראה לי כייף גדול. חיזק לי את ההחלטה לעשות את המסלול רק בתנאים שאמרתי לעצמי קודם - שמיים כחולים ובלי רוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה