אתמול הייתי אמור לעזוב את סתישע

זה היה התכנון לפי הויזה המקורית. מקבלים בכניסה לאי ויזה לשלושה חודשים. בעצם, לא ברור אם זה ויזה או אישור שהיה. לא יודע את ההבדל בין השניים וגם לא כל כך אכפת לי.
בתכנון המקורי היה לנסות לעניין את הממשלה, דרך משרד התכנון שהמנהל שלו הוא גם יו"ר הקרן הארכיאולוגית.
דיברתי איתו על כך שהאי יוכל להנות מפירות של שיתוף פעולה של הממשלה ו 4 העמותות שקיימות פה: העמותה הארכיאולוגית (שמארחת אותי), העמותה ההיסטורית, עמותת המונומנטים והפארק "הלאומי".
הכנתי מצגת יפה בשבוע הראשון שלי על האי ומאז, כבר שלושה חודשים, המנהל חושב איך להציג את הנושא לעמיתים שלו. אני יודע שהוא אדם מאוד עסוק, אבל זה הקצב של הדברים באי הזה.
מאז שגרנט הבוס שלי חזר התבררו לי עוד עובדות שמחזקות את הצורך הזה, אבל האי, על פי "רוח הקריביים" ועוד יותר על האי השמרן הזה, עובד בקצה שלו, כפי שתיארתי כבר לא פעם בפוסטים קודמים.
הרעיון שלי כבר כנראה לא יצא לפועל.

טוב, אז להאריך את הויזה צריך? צריך!
קודם כל, משרד ההגירה היה בחופש כמה שבועות של החגים. לפניהם ואחריהם.
צריך לנוח, לא?
מה לעשות שאני לחוץ שלא אפספס את המועד בו אני יכול לעדיין לשנות את מועד הטיסות שלי.
סיפרו לי שהם חוזרים מהחופש ב 3 לחודש.
גם סיפרו לי שהם יושבים בתחנת המשטרה.
קמתי, התרחצתי, צחצחתי שיניים והלכתי לתחנת המשטרה.
אז קודם כל, הם כבר לא יושבים שם. מזל שעברו לא רחוק, לכיכר המרכזית של האי.
הלכתי לשם. כתוב על הדלת שהם בחופש עד ה 31 לדצמבר. הדלת סגורה.
כנראה שהם צריכים לנוח מהחופש.
אני בלחץ, מה עושים?
פגשה אותי אחת שראתה צילומים שצילמתי את המתחזה אלביס והציעה לי לגשת לשדה התעופה. שם יש קציני הגירה.
עשרים דקות ברגל, קטן עלי. מגיע לשם ושוטרת מספרת לי שהם עזבו לפני 5 דקות לכיוון הנמל.
זה כבר חצי שעה ברגל אבל גם זה בקטנה.
מתחיל ללכת ובקצה העליה אני רואה מכונית משטרה מגיעה מולי.
עוצר אותם ושואל אם הם קציני ההגירה. מסתבר שכן.
נוסע איתם בחזרה למשרד שלהם בשדה התעופה. מציג להם את הבעיה שלי.
שוטר נחמד מציע לעזור. לוקח את מכתב ההמלצה שיו"ר הקרן כתב בשבילי ואומר שינסה לברר.
לברר, זה אומר לשלוח את המכתב בפקס לבונאייר. תבדקו, בונאייר הוא אי קטן במרחק של משהו כמו 1000 ק"מ ליד כורסאו - שמנהל את ההגירה עבור סתישע במסגרת "האיים האנטיליים ההולנדים". אני מניח שעם שינוי החוקה, הם יצטרכו אישורים מהולנד וזה יהיה אפילו יותר קשה.
היה לי השכל לבקש את הטלפון שלו כי בזמן שקבענו עוד לא הייתה לו תשובה. כמובן שהוא לא התקשר ואני התבשלתי לאיטי בבית. בסוף הגיעה התשובה - שאלך למחרת למשרד ההגירה.

כל מה שעשיתי היה לחינם.

למחרת, אני מגיע מוקדם למשרד ההגירה. פקידות מאוד נחמדות, יפיפיות ואדיבות. ממש מתות לעזור, לא רק בנושאי ההגירה אלא בכל תחומי החיים ולכן כל פציינט מקבל את כל הזמן שמגיע לו.
אף אחד לא רוצה לגשת לדלפק, מתבייש, יש לו זמן, לא יודע. אז אחרי שני אנשים, אני מגיע ומסביר את הבעיה שלי.
אני מציג את ההמלצה שקיבלתי. הדפסתי אותה בבית כי קיבלתי את זה באי-מייל.
קודם כל אני צריך שהממליץ יחתום על הנייר. כשאחזור עם המסמך חתום יסבירו לי מה אני צריך לעשות.
טוב, הולכים למצודה שם יושבים משרדי משרד התכנון. לא נורא, 5 דקות הליכה.
סים (המנהל) חותם על המכתב (מזל שהוא נמצא ופנוי) ואני חוזר למשרד ההגירה.
עם חיוכים מקסימים מסבירים לי שאני צריך להוציא רשיון עבודה, אפילו שבמכתב כתוב שאני לא מקבל משכורת בכלל. את זה היו יכולים להסביר לי גם קודם, לא?
אני צריך תשובה עכשיו, בכלל כרטיסי הטיסה, זוכרים? אני מסביר את המצב - אין סיכוי, זה לוקח זמן, אין תשובות במקום. אישורים מבונאייר, ...
אני חוזר למנהל ומספר לו. הפעם הוא הולך איתי למשרדי ההגירה.
חילופי דברים בהולנדית בינו ובין המנהלת במשרד ומוציאים לנו חבילה אחרת של מסמכים, בקשה לרשיון שהייה ולא רשיון עבודה, וזה כבר יותר קל.
מדריך הצלילה שלי מחכה לאישור העבודה שלו כבר למעלה משנה. השבוע הוא היה שוב במשרד ההגירה. לא, הם לא איבדו את המסמכים שלו כמו שהוא חשב קודם. חסר להם רק שרטוט של הבית שלו... מה הקשר? לאלוהי הפקידים פתרונים.
אני חוזר למשרד של סים ומתחילים למלא את המגילה. אני משאיר לו לטיפול את המסמכים אחרי שמלאתי את החלק שלי וחוזר הביתה לכתוב לאיסתא לשנות את מועדי הטיסות.
איסתא לא מגיבים ואני מבקש מנעמי שתעיר אותם.
זה עובד (תודה שוב נעמי) והכל נסגר לטובה.
תשובה ואישור לרשיון השהייה שלי כנראה יגיעו אחרי שאחזור ארצה. בינתיים, באופן חצי רשמי הוסבר לי שמספיק שהגשתי את הניירות ואז הם "מסתכלים מבעד לאצבעות".

לפי התכנון הנוכחי אני נוחת בארץ ב 31/3 בערב.
עוד לא החלטתי כמה ימים אני רוצה להתחמם בסן מרטין על החוף בדרך חזרה לפני שאני ממריא לחורף של ה 28 במרץ בפריז.

לכמה אנשי תוכנה נזקקים כדי להחליף נורה?

אף לא אחד - זו בעיית חומרה !

בשבוע הראשון שהגעתי לכאן, כתבתי לבוס שלי שנראה לי שהבעיה של המחשב היא בעיית זיכרון.
עשיתי כל מיני דברים אבל לא את הדבר הפשוט של להתכופף מתחת לשולחן, לשלוף את המחשב ולבדוק.
יש לי פריחה רק מהמחשבה לטפל בבעיות חומרה. אני מעדיף כבר לקנות מחשב חדש.

שלשום כבר נמאס לי והוצאתי את המחשב לבדוק, כי תוך כדי הדגמה לארכיאולוג חדש שהגיע המחשב קרס 3 פעמים.

Stafford Smith הוא בחור מאוד נחמד בן 27 שהגיע מאוסטרליה וכמוני גם הוא כותב בלוג על המסע שלו שאולי יתחשק לכם לקרוא.
הוא בא אחרי פרוייקט מאוד מעניין בירדן שצילם מהליקופטר את כל האתרים הארכיאולוגיים שניתן לזהות מהאוויר. יש בקישור שבמשפט הקודם יופי של תמונות.

איך שהגיע הוא עשה גם מה שאני התחלתי בו - סדר !!

 הוא התחיל בעבודה המדעית של קלסיפיקציה של כלי העבודה של גרנט שהיו מפוזרים בכנה ארגזים ובמריצה שעמדה, כשהגעתי לפני שלושה חודשים כמעט, באמצע החדר עם ערמת הארגזים.
כשאני סידרתי, העברתי את הכל באופן קומפקטי כדי שאפשר יהיה לזוז כאן בחופשיות.
המשימה המקצועית הראשונה שגרנט הטיל עליו הייתה הקמת מדפים לאחסון ארגזי הממצאים.

כמתמחה הוותיק, עדכנתי את סטף על מנהגי המקום שכבר סקרתי בפוסטים קודמים וכמו תלמיד טוב, סטף, בין משימה אחת לשניה, יושב וקורא בגינה את הספר על ההצדעה הראשונה,

או שהוא יושב שם וכותב את הבלוג שלו על המחשב הנייד הקטן שלו.

אם נחזור לבעיית החומרה, אז הוצאתי את המחשב מתחת לשולחן וגיליתי שיש שני סוגים של כרטיסי זיכרון וסביר להניח שזו הבעיה. הוצאתי את הכרטיסים הקטנים.
לא הייתי עושה את זה אם סטף לא היה מגיע והאמת שהוא גם קיצר את התהליך שהציע להוציא את הכרטיסים ולראות מה קורה. אני התחלתי לבצע תחקיר על הספסיפיקציות של הכרטיסים, כדי לראות מה הבעיה.
בינתיים, טאץ' ווד, הכל תקין.

פתאום גיליתי שיש לי תמונות מאז ארוחת כריסמס שלא הורדתי מהמצלמה

בערב הוזמנתי לגיי.

כבר ראיתם פנורמה לכיוון צפון מהמרפסת המדהימה שלה. הפעם התמונה לכיוון מערב, לשקיעה.
היינו תשעה.

אנה שבתמונה, "עלתה" לסתישע משבדיה. הייתה מתנדבת בפראק הלאומי והגיעה שוב להיות תושבת.
רוברטו, בא במקור מקורסאו והוא מומחה לחקלאות בוטניקה של האי ושאר דברים שקשורים לביולוגיה ובמסגרת הזו גם אחראי על הדגה.
גיי ניצלה את מומחיותו המיוחדת להכנת הלובסטר.

אחרי מנה ראשונה, הגיע צלי טלה נהדר עם תפוחי אדמה. ללקק את האצבעות.
בסוף גיי חילקה לכולם מתנות כמנהג החג. לא חגגתי כריסמס מאז שהייתי בן 7. זה העלה זכרונות ילדות. כייף לקבל מתנות בין אם מבקשים מסנטה משהו באופן מפורש אם לאו.
שתיתי ואכלתי כל כך הרבה שלא יכולתי לישון כל הלילה מרב התפוצצות של אנרגיה ובשתים לפנות בוקר, התוכנה שאני עובד איתה ביקשה שאעדכן את הרשיון. חשבתי שאני מתפוצץ מצחוק (עדיף על לבכות או להתעצבן). למה זה ולמה דווקא עכשיו? נפלאות דרכי המחשב.


יש לי עוד תמונה. הציפור גילתה מיומנות מדהימה באכילה של הפרי הזה שחוסל תוך כמה דקות. יש לה מבט מוזר ומאיים בגלל האישון הקטן מאוד יחסית.

לציפור  קוראים Pearly-eyed Thrasher ולפרי Soursop ובאופן לא מפתיע זה הפרי שהי הכי אוהבת לאכול. ידעתי שהיא מקצועית, ראו עליה. ותודה למנו על הזיהוי.

יומני היקר,

עבר כמעט שבוע וטרם כתבתי (נא לקרוא במלרע בבקשה) דבר.
השבוע האחרון של 2010 היה בסימן התבהרות.
 (רק גמרתי לכתוב את המשפט הזה וירד כזה שבר ענן... די נגמר).

בראשי אני רואה את הביצות של כלבם של בני בסקרוויל וביצה (bog) מספר שקראתי לפני חודש של Erin Hart בשם Haunted Ground על ראש משומר היטב שנמצא בזמן כריית כבול ע"י איכר אירי.

(אחלה ספר מתח סגנון CSI משולב בארכיאולוגיה מתובל ברומנטיקה בכמה מישורים) והענן מתחיל להתרומם מעל הביצה ומגלה מספר דרכים שבאחת מהם אצטרך לבחור, תמיד עם הספק מה היה קורה אם הייתי בוחר אחת אחרת.

דבר ראשון הצלחתי להסיר מעלי את העננה של כתיבת התוכנה שרציתי לכתוב כדי להקל על הארכיאולוגים פה לבנות נכון את בסיס הנתונים שלהם, לקיצור משמעותי של עקומת הלימוד של התוכנה הגיאוגרפית. הגירסה הראשונה של תוכנה עובדת ועכשיו צריך לחכות שגרנט (ארכיאולוג האי - הבוס שלי) יגיע כדי שנשב על ההגדרות, שהוא יארגן בטבלה את הנתונים ובלחיצת כפתור כל הנתונים יגיעו למקומם.

אני לא אוהב את התוכנה הזו, אף פעם לא אהבתי אותה אבל הצלחתי לשכנע אותה לעשות מה שאני רוצה.

היה נחמד לכתוב בשפת מחשב (Python) וסביבה שמעולם לא עבדתי בה בעצמי (רק ניהלתי אחרים שעבדו בה), אתגר מעניין. אני כבר לא כותב תוכנה לעיתים קרובות.

דבר שני היה מזג האויר. במשך כמה ימים היה מעונן באופן קיצוני. גנבו את הים, לא ראיתי כלום מהמרפסת. אתמול התחיל להתבהר והיום אפילו כבר היה אפשר לצלול. 

והכי חשוב, שנת 2011 מתחילה ברגל ימין (טפו טפו טפו - בשני בבוקר אני הולך למחלקת ההגירה ועד רביעי אני צריך לשנות את כרטיס הטיסה שלי). ביליתי יומיים מאוד מהנים בברור רעיונות מאוד נחמדים איך לבלות את השנה הקרובה וזו רק ההתחלה.

אני ממש מתרגש לקראת הבאות.

זהו יומני היקר. הלכתי כבר לישון והשרעפים חמקו מני עד שחזרתי למחשב וכתבתי פרק זה. 

נקווה שיעלה הדבר בידי כעת.

הכאה על חטא

בפעם שעברה שהכנסתי לבלוג שלי תמונות שלא אני צילמתי שכחתי לבקש רשות מראש. ביקשתי רק אחרי שהכנסתי אותם לפוסט. קרדיט כמובן שלא שכחתי.
הפעם זכרתי לבקש מראש. ביקשתי ממנו את התמונה הזו אחרי שהוא הראה לי אותה בפלאפון שלו. יש לו משהו מאוד משוכלל - איזה אנדרואיד, לא זוכר של איזה חברה, עם המון אפליקציות שהוא משחק איתן כל הזמן. אוקיינוס של אינפורמציה ותוכנות לזיהוי: מוזיקה, אסטרונומיה, מה לא.
את התמונה הזו צילם Manuel Weber באתר של צ'רלי בראון שכבר כיכב באחד הפוסטים (האמת שלספינה קראו באופן רשמי צ'רלס בראון, אבל אף אחד לא באמת קורא לה ככה).

גם מנו צולל בלי חליפה, בלי מאזנת וכמעט בלי משקולות. ניסיתי לצלול עם חליפה דקה של 3 מ"מ וקפאתי מקור.
אני מבזבז המון אויר על הירידה למטה וחייב חבל כדי לטפס עליו עם הידיים כלפי מטה, גם עם משקל עודף. ניסיתי כבר כל מה שאני יכול לחשוב עליו ובכל זאת זה עדיין בעייתי.

זוטות

הים גלי מאוד כבר כמה ימים ולכן אין צלילות. אני יכול לראות את זה מהמרפסת. גם את הגלים וגם את פקק התנועה ליד הטרמינל. האוניות לא יכולות להקשר לרציף והן מחכות עד לשעת כושר. בהתחשב במחירי השכירות של המיכליות האלה, זה הפסד כספי לא קטן.

 

אז החלטתי לכתוב כמה דברים קטנים שלא התחברו לי לשום דבר אחר עד כה. ראשית, תמונה אחת בשביל נעמי, לזכר ימים עברו:

בנוסף לתרנגולים (לא ידעתי שאפשר לשנוא חיות ככה) ועיזי רחוב, יש גם פרות שמסתובבות חופשי. האמת שראיתי אותן רק בבית הקברות הישן שמול בית הקברות היהודי. את התמונה של השור לא העלתי פה. הוא עשה לי פרצוף מפחיד כזה, אבל לא טרח לקום אפילו אז לא מגיע לו.
בחלק אחר של האי ראיתי את התוצר של הפרה, שהתמסמס לו בגשם והיווה כר פורה לפיטריות.

את הזחל הזה ראיתי ליד פארק קטן שהיה פעם השוק של העבדים. לא השוק שקנו ומכרו עבדים, אלא שוק שהעבדים סחרו בינם ובין עצמם בכל מיני ירקות שהם גידלו לעצמם. לעבדים היה מותר לצבור הון והם יכלו גם לקנות את החופש שלהם, אם הם צברו מספיק כסף. המטבע שהם השתמשו בו היה אותו חרוז כחול שסיפרתי עליו בפוסט הקודם.
הזחל ענק, הרבה יותר גדול מהפרודניה שלנו.

ואם נחזור לחיות יותר גדולות, אז המבנה שהעיזים מתחרדנות עליו הוא בור מים / מסתור הוריקאנים. יש הרבה מעוגלים כאלה על האי. אמרו לי שזה מבנה ייחודי לאנטילים ההולנדיים דווקא. לא יודע, לא הייתי באיים אחרים בינתיים.

עוד חומר בנייה נפוץ, לקישוט בדרך כלל היא מלכת הקונכיות - הקונכיה הוורודה. היא מעטרת הרבה קירות אבל פה בתמונה, סתם ערמה של כאלה באחד המחסנים השטופים לאורך החוף.

ולסיום, סתם תמונה, בדקות האחרונות של השקיעה בעיר העליונה ליד המבצר, על גבול החשכה.

המרדף אחרי ה- Blue Bead

יש פה אובססיה לחרוזים כחולים, לא סתם חרוזים אלא חרוזים מסוג מסויים.
לא כתבתי על זה עד עכשיו כדי לא לפתוח פה לשטן, כי אני את החרוז שלי עוד לא מצאתי.
גלן, בעל מועדון הצלילה שלי טוען שלקח לו שנה למצוא את החרוז הראשון שלו ולעומת זאת שני בנים של סטודנט לרפואה מצאו אותם מיד - אחד אחרי 20 דקות והשני אחרי שעה של חיפושים על החוף.

הסיפור של החרוז הזה מרתק. אומרים שעם 30 חרוזים כאלה, ההולנדים קנו את מנהטן מהאינדיאנים.
כאן על האי, החרוזים שימשו כאמצעי תשלום בין העבדים הכושיים.
מחזה נפוץ הוא לראות תיירים ומקומיים הולכים אחרי ולפני הסערה, לאורך החוף עם העיניים תקועות באדמה, מחפשים את החרוז המחומש הכחול הזה.
יש מסעדה בשם הזה ואפילו אתר צלילה בשם הזה.
בפעם האחרונה שצללתי שם מצאתי רבע חרוז. גם זה משהו. אפילו חלקיק מהחרוז נחשב ואנשים מקבעים אותו כמו אבן יקרה בטבעת או שרשרת.
אני שוקל אולי לקשור אותו לחוט ולצלול איתו בפעם הבאה שאהיה באתר הזה.
אולי כמו פיתיון לדגים, כשקושרים דג קטן לחכה בתקווה שהדג הגדול יבוא ויתפש, יבוא חרוז שלם שיתווסף לי לאוסף.

אומרים שמי שמוצא חרוז כזה, בטוח שיחזור לסתישע והמהדרין אומרים שזה בתנאי שהוא נתן את החרוז למישהו אחר.