יום שני, 2 באפריל 2018

PingYao, Xi’an, Luoyoung and Shaolin Temple

לפינגיאו הגעתי בהמלצת מפה כלשהי. כבר לא זוכר מה היה המקור. לא רציתי נסיעות ארוכות מידי והעיר קטעה את הנסיעה לשי-אן בערך באמצע.

עיר עתיקה יפה. מוקפת חומה. החומה עצמה לא משהו יציב במיוחד. בעיקר קיר בוץ מחופה אבן. אבל יפה גם ככה. התחלתי ללכת ברגל מתחנת הרכבת ובאמצע הדרך עצר אותי נהג מונית ושכנע אותי להצטרף עליו. את האכסניה מצאתי בקלות ונשארתי בה יומיים. בלילה הראשון הייתי לבד בחדר ובשני הצטרף אלי עוד מטייל.


הרבה מקדשים יש בעיר הזו. ויתרתי על ביקור בפנים. כמה כאלה אפשר כבר לראות.

מחוץ לחומה, בשער הדרומי, גן יפה וזקנים מעיפים עפיפונים לגבהים מדהימים.


בשער עצמו אפשר לראות את החריצים שגלגלים מצופי מתכת עשו על גבי הדרך המרוצפת והשאירו שם לתצוגה כרכרה אישית ו"משאית" – כרכרה יותר גדולה למשאות. בשני המקרים, את הכרכרות סחבו אנשים.
בדרך חזרה לתחנת הרכבת הלכתי כבר ברגל את כל הדרך. שעה ורבע בערך. מזג אויר יפה. היה מקסים.

שי-אן היא בעיני העיר היפה ביותר בה ביקרתי בסין עד עכשיו. כרגיל חשבתי ללכת ברגל לאכסניה. לא שמתי לב לקנ"מ של המפה כשתכננתי את ההליכה. מסתבר שזה היה הרבה יותר מידי ממרחק סביר. שי-אן עיר ממשית, לא כמו פינגיאו, ובסוף נשברתי ונסעתי ברכבת התחתית. היה קשה למצוא את המקום אבל הצלחתי אחרי שוטטות של כרבע שעה בסביבה של המבנה. לשאול איפה זה אי אפשר היה, אפילו שהייתה לי את הכתובת כתובה בסינית. אנשים לא הכירו את המלון ומספרי הבתים לא בדיוק עקביים. אכסניה חדשה, התמקמתי בקומה 11, בחדר ל 8 אנשים, כל מיטה עם וילון. פרטיות מקסימלית.

למחרת, לקחתי סיור מאורגן לאתר הארכיאולוגי של חיילי הטרה-קוטה. מדהים זה לא מילה. אלפי פסלים וכל פסל עם פרצוף ייחודי. בניגוד לכל מיני פירסומים שקראתי קודם, המדריכה אמרה שהפרצופים הם של אנשים אמיתיים שאחר כך הרגו כדי שישמשו את המלך בעולם הבא. לטענתה חלק מהאנשים האלו כתבו את שמם עם הפסלים שלהם כדי שגם שמם יישאר לנצח.

בדרך חזרה ירדתי מהאוטובוס לסיור על החומה. אפשר לנסוע עליה עם אופניים אבל נראה לי תענוג מפוקפק. האבנים לא שוות בגובהם ולא בא לי לקפץ כל הזמן. עשיתי רבע סיבוב מה 14 ומשהו ק"מ של ההיקף והספיק לי. יום ארוך ומתיש.

למחרת הסתובבתי עוד בעיר. הרובע המוסלמי הוא עוד מקום מאוד מפורסם. שכונה שלמה של שוק והמסגד הראשון של סין. קניתי לי עוד חבילה של בשר מיובש והייתי בשמיים.

הייתי קונה את כל חנות הפפריקה אם הייתי יכול.

בשיטוטי מצאתי חלום. חנות עם פירות רחוצים על משקל. אוספים לקערית מה שרוצים, משלמים מחיר ממוצע ויוצאים מאושרים עד הגג. מקום יחיד עד עכשיו שראיתי דבר כזה.

עוד מקדשים ועוד פגודות, אבל העיקר היה בערב. החלטתי, בניגוד למנהגי, לצאת בערב לראות מופע של ריקודים סיניים ליד השער הדרומי. יצאת קצת מוקדם כדי לאכול ארוחת ערב לפני המופע. במקרה עליתי על מקום עם ריקודי עם ברחוב. קבוצה ראשונה הייתה של סינים עם ריקודים די משעממים. אחריהם ריקודי שורות עוד יותר משעממים והאחרונים – אויגורים, מהגבול המערבי של סין בגבול עם כל ה"סטאנים" – קיגיסטאן, טג'יקיסטאן וכו'. למופע לא הלכתי ביום ההוא וגם לא למחרת.

הריקודים טורקמניים, לא דומה לסיני בכלל. אני מת על המוזיקה הזו. אם כל הסטאנים לא היו על המפה שלי עד עכשיו אני צריך לחשוב לתקן את המצב ברצינות.

נשארתי שם שעתיים ולמחרת חזרתי וכולם המשיכו לחגוג כאילו אין עבודה ביום, לא עבר עוד יום, ... מקסים זה לא מילה. בפעם הזו הצטרפו גם כל מיני אח"מים וכולם מחאו להם כפיים וכשאחת מהן ירדה לרקוד כולם הוציאו פלאפונים כדי לצלם אותה. כנראה רקדנית מפורסמת. בהתחלה רקדה בטייץ מסורתי של אדידס ואחר כך החליפה לשמלה יפה.

החלטתי שוב לשבור את הנסיעה לנקודה הבאה ומצאתי את לויאנג. נסיעה קצרה יחסית, והדבר המעניין ביותר בעיר הזו הוא שהיא לא רחוקה מהמקדש של שאולין, הולדת הקונג-פו.

שוב נסיעה לא ארוכה ברכבת. הכי קל ברכבת. יותר מטיסה ויותר מאוטובוס. הרכבות האלה מגיעות ל 300 קמ"ש ויותר. בניגוד למטוסים הן יוצאות בזמן ועל הנוחות אין מה לדבר. יותר נוחות ממטוסי נוסעים. הרבה מקום לרגליים. נקי מאוד למרות שבאחת הנסיעות ראיתי סיני יורק על השטיח. לא יפה מצידו. נשארה שלולית של רוק לפחות רבע שעה. את הכרטיס הכי נוח להזמין באינטרנט תמורת עמלה של חברת הנסיעות. כשהייתי צריך להחליף את הנסיעה, שלחו לי את הטקסט בסינית שהראיתי לכרטיסנית והיא שנתה לי את כרטיס בלי בעיות.

התמקמתי באכסניה שלי. הנפילה היחידה שלי עד כה. דירה בבניין של 20 קומות שהפכו אותה למעיין אכסניה. בעל הבית לא היה שם. במקומות הוא שם בטלן שהסתכל על סרטים בפלאפון שלו כל היום. לא היה נקי במיוחד. וויתרתי על המקלחת.

היתרון של המקום – הקרבה לתחנת הרכבת. זה עזר לי לתקן את ההזמנה שלי לרכבת ההמשך. פעם שניה שאני טועה וצריך לבדוק למה זה קרה לי.

אחרי הצהריים, הלכתי לפארק יפה שטוען שיש בו מאה אלף פסלים בודהיסטים ושלושים אלף כתובות. מאמין להם. לא ספרתי.


כל גרמי המדרגות הזכירו לי את המדרגות בבית הספר של הרי פוטר.

בדרך חזרה כבר לקחתי מונית אחרי משא ומתן עם קבוצה של נהגי מוניות שעשיתי בעיקר כדי לנסות לתרגל את הסינית שלי. לא הבינו אותי כל כך לא רק בגלל העילגות שלי אלא גם כי לא מדברים את השפה שלמדתי בבית הספר.

באחת האכסניות מצאתי שיחון לשפות סיניות וזה לא רק עניין של דיאלקטים. אלו ממש שפות שונות. מעניין שהסימניה בספר הייתה של בר בפלורנטין.

את הביקור לשאולין עשיתי בטיול מאורגן. המדריכה כמעט ולא ידעה אנגלית. היא קנתה לי את הכרטיס וטיילתי לבד. הכל כתוב בשלטים והאמת לא הייתי צריך אותה בכלל. יכולתי ללכת לאן שאני רוצה. אם הייתי נוסע סתם באוטובוס היה עולה לי כמעט אותו הדבר.

את המופע המרכזי ראיתי עם חגי בסוזאן דלל. רק ששם, לא היו כל כך הרבה אנשים שהקליטו את המופע עם הפלאפונים שלהם.

אני כותב את הפוסט הזה כבר מנאנג'ינג. לנאנג'ינג נסעתי כרגיל ברכבת, אבל כיוון שהזמנתי ברגע האחרון נשארו מקומות רק במחלקת עסקים. יותר יקר אבל לא נורא בכלל. הטיפול כמו במחלקת עסקים במטוסים: מקבלים קפקפים, מכסה לעיניים, ארוחה (מגעילה) ממתקים, אוזניות לפלאפון או למחשב. בקיצור, פינוק אמיתי.
עברו כבר שבועיים מהפוסט האחרון ויש לי לכתוב גם על המקומות הבאים כך שאני מנסה להתגבר על הפיגור. על נאנג'ינג וההמשך אכתוב כבר מהמקום הבא או כבר משחנאי.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה