סוף שבוע בדומיניקה

אחרי  יומיים של טיולים רגליים בטבע הגיע זמן למשהו אחר.
כמו שאני עושה הרבה פעמים, נסעתי עד "סוף הקו" ומשם התחלתי לחזור. את החלקים היותר מעניינים, ברגל.
נסעתי על לשפיץ הדרום מערבי של דומיניקה.

לשון יבשה קטנה שמשני הצדדים ים. מצד אחד המפרץ ומצד שני האוקיינוס האטלנטי.

אחרי טיפוס על הגבעה, חזרתי למפרץ והלכתי לכפר Sofriere. בכפר נמצאת הכנסיה הראשונה של דומיניקה. לפחות ככה אמרה לי מנהלת המלון שלי. שאלתי פרטים מישהי שניקתה את הרחבה של הכנסיה והיא לא ידעה על זה שום דבר. אבל אני סומך על מנהלת המלון. אישה מבוגרת, חכמה ונעימה. התנך פתוח אצלה על השולחן (קתולית) ואפילו הייתה במסע של עליה לרגל בישראל.

בכפר הרבה אתרי צלילה אבל החלטתי לא לצלול כי יש להם רק חליפות של 3 מ"מ ובשבילי זה לא מספיק חם. המחיר גם היה גורם מכריע. בשביל צלילה אחת הם דרשו פי שלושה מאשר שילמתי בסתישע, אז גם יקר וגם לקפוא מיותר לי.

הצלילה מהסירה שמתחת למצוק.
עוד דבר יפה ראיתי מהקצה, שני ילדים (ככה זה נראה מרחוק) יושבים להם באמצע הים.

הם כנראה היו עסוקים בדייג על רפסודה קטנה כזו:

מסופייר, חזרתי לרוזו, שנראת ככה מדרום:

 ספינת השעשועים מגמדת לגמרי את העיר.
לסיום היום הזה, נסעתי לכפר שמעל המלון שלי שיש בו מרחצאות חמים,

ומשם ירדתי ברגל, כשעה הליכה, למלון שלי.

יום ראשון, נראה כמו יום כיפור, לפני שהילדים יוצאים החוצה עם האופניים. אין נפש חיה ברחובות. הלכתי לעיר. נהגי מוניות השרות עצמאים וכשלא בא להם ולמה שיבוא להם ביום ראשון, הם פשוט לא נוסעים.
אין אוניית שעשועים אז כמעט הכל סגור. הסינים כמובן עובדים:

אבל חוץ מהם, בית קפה וסופרמרקט שהצלחתי למצוא, יש מעטים מאוד ברחובות.
אני נכנס לבית הקפה ושותה לי שוקו חם ענק.
בטלויזיה, על מסך ענק רואים את מה שקורה ביפן. קשה להאמין.
האם זה יהיה גם הסוף שלנו?
בסופרייר, שם הייתי ביום הקודם, יש הר געש פעיל, אחד מ 4 עד 7 הנחשבים פעילים (המצב אף פעם לא ברור ותמיד יש הפתעות) וחברות הביטוח לא מוכנות לבטח שם כי ההתפרצות נמצאת שם כבר באיחור.
איזו דודה של סבא שלי נהרגה ברעש בצפת והבתים אצלנו ממש לא בנויים לדבר כזה. כרגיל נהיה מופתעים ראש הממשלה לא יגיב בזמן, יאשים את הממשלה הקודמת וכו'. מפחיד.

אני יוצא לשייט לוויתנים. באופק מפרשית גדולה ויפה, להזכיר לי שבאי הזה צלמו את "שודדי הקריביים" ושבאמת הסתובבו פה הרבה שודדי ים, בייחוד השודדים העיקריים הבריטיים.
ליד רוזו יש כפר עם השם המלבב Massacre  ותנחשו מי עשה אותו.

בתחילת הדרך רואים מספר לא קטן של דולפינים "פה בקבוק", הגדולים ביותר שיש, שמלווים את הסירה בדרכה. כל הפירסומים הרשמיים והלא רשמיים נדבקו למספר של 90% הצלחה בצפייה בלוויתנים.
בדיוק שאני חושב על זה שאין סטטיסטיקה ממשית ושבטח מנצלים תיירים ומוכרים להם לוקשים, אני מזהה סילון של מים מתפרץ בשעה 2 של הסירה. אני מראה לקפטן, בחור צעיר ונחמד, ומיד הוא מסיט את הסירה לכיוון של השפריץ.
אנחנו פוגשים נקבה וגור. אחרי כמה דקות הם נעלמים. הקפטן ועוד שני אנשי צוות מסבירים מאוד יפה על ההרגלים של ה Sperm Whale שאנחנו רואים. ז"א הרבה לא רואים, זה מה שהצלחתי לצלם:

יש הבדל בין צלילה רדודה, שבה הלוויתן נעלם לכמה דקות וצלילה עמוקה שבה הלוויתן יכול לצלול ל45 דקות כדי לסעוד את מנת קלמרי שלו.
בהמשך ראינו קבוצה של 5 לוויתנים והקפטן אמר שיש לנו הרבה מזל, ביום הקודם הוא ראה רק אחד בודד.
הלוויתנים הגיעו להתרועע. הנקבות עם הגורים נשארים בסביבה והזכרים, כשנגמרת עונת הרבייה שזה בערך עכשיו, יוצאים לספארי באפריקה.

מסביבנו עוד סירת תיירים שמחפשת לוויתנים וסירת מחקר.

רשת הפרפרים שהבחור עם החולצה האדומה בחרטום מחזיק לא משמשת לצייד לוויתנים. ללוויתן יש הרבה שומן בראשו. כשהוא יוצא לצלילה עמוקה הוא מעביר מים קרים בראש שממצק את השומן וכושר הציפה שלו יורד וככה הוא יכול לצלול. הוא מקשת את הגב, מרביץ מכה עם הסנפיר האחורי, מרוקן את מיעיו וצולל. ואת זה האיש עם הרשת אוסף לצורך מחקר.
אז אם מישהו חושב שיש לו חרה של עבודה, שיחשוב עוד פעם.

אחרי 3 שעות של חיפושים, המתנה, השכלה והתפעלות אנחנו חוזרים לרוזו.

אפשר לראות את העיר, כי אין אוניית שעשועים על המזח וברקע אפשר לראות את ההר שהרגליים שלי עדיין מרגישות אותו.