סן מרטין

עוד פעם אני נמצא 3 שעות לפני טיסה. יש לי 9 כאלה בטיול הזה כולל הטיסה מסתישע שהייתה כבר לפני 3 ימים.

לשדה התעופה של סתישע צריך להגיע כשעה לפני ההמראה. הטיסה הייתה מלאה עד אפס מקום - כלומר כל 15 המושבים. הטיסה יוצאת לפי "Island time" - כלומר בדיוק, בערך, מתי שלטייסים נוח. לפעמים לפני הזמן ולפעמים אחרי המועד הנקוב.

טיסה של חצי שעה ומגיעים. סן מרטין הרבה יותר גדול, כ30,000 תושבים ומחולק לחלק הולנדי וחלק צרפתי.

לכן יש לאי גם שני שמות, סינט מרטאאן (בהולנדית) וסן מרטין (בצרפתית). הפעם אני בעיקר בחלק ההולנדי ובפעם הבאה שאהיה פה כדי להמריא לפריז אשתדל להיות יותר בחלק הצרפתי.

האכסניה נמצאת במרחק 5 דקות הליכה משדה התעופה.

אכסניית שייטים - חדר דומה לזה שהיה לי בסתישע - 2 מיטות קומותיים. אני בקומה העליונה. בלילה הראשון היה חם לאללה, לא הפריע לי כל כך.‬ יש משהו כמו 4 חדרים כאלה. מקום קטן לא רחוק מהמרינה.

בחצר, צריפון קטן עם מרפסת - מסעדה קטנטונת עם 3 שולחנות, מטבחון ובעיקר מקרר עם בירות. אוכל נהדר. בלילה הראשון לא אכלתי, רק הרחתי וסטף שנמצא איתי בסוף השבוע הזה אמר שהיה מעולה. גם זוג מבוגר שמתנדב בהסעת המתחרים מהמזח לסירה שלהם, שאכל שם אמר שזה היה טעים מאוד. הוא מלמד בבית הספר לרפואה המקומי. בית הספר לרפואה - אותו סיפור כמו בסתישע, רק יותר גדול. כ 300 תלמידים שלומדים 5 סימסטרים בשנתיים וחוזרים לארה"ב לעשות את הבחינות לפני כניסה למחלקות.

שמתי את התרמיל בחדר והלכנו לחוף.

לפני היציאה, פגשנו זוג ישראלים צעירים, עופר וליאת, שמנסים להקיף את העולם בטרמפים על מפרשיות.

סיפרו לי שצריך ויזה למונסרט ואנטיגואה - עשו לי חור בבטן.

כשבדקתי כשתכננתי את הטיול, היה כתוב בכמה אתרים שלא צריך.

מסתבר שיש אתרים עם אינפורמציה אחרת.

חיפשתי את האתר הרשמי ולא מצאתי.

כתבתי למלון בו הזמנתי חדר וגם הם אמרו שלא צריך.

יכול להיות, למרות שאני מקווה שלא, שיהיו בעיות באנטיגואה, למרות שאני שם רק בטרנזיט.

הבעיה היא שאני מחליף חברות טיסה ויכול להיות שאצטרך לעשות צ'ק אין ולשם כך לצאת מהאיזור של הטרנזיט.

בדרך לחוף עברתי דרך חברת התעופה ואמרו לי שלפחות בטרנזיט לדומיניקה לא תהייה בעיה. אולי רק בדרך חזרה.

החוף ליד שדה התעופה הוא חוויה מעולם אחר, כמה עשרות מטרים של חוף בסוף המסלול. אפשר לגעת בסוף המסלול וכמעט גם באוירונים הנוחתים.

תחביב של תיירים הוא להחזיק בגדר של השדה, כשג'מבו ממריא.

עוצמת הרוח חזקה מאוד ופשוט מעיפה אנשים אם הם לא מחזיקים בגדר מספיק חזק.

מתכוננים,

והנה זה בא!

עמדתי קצת יותר רחוק והחוויה הייתה של עמידה מול sand blaster והחול פשוט ננעץ בעור.

בקצה החוף, בר-מסעדה קטן והומה בתיירים. השלט על הבר אומר שתיירות בחזה חשוף שיושבות על הבר מקבלות שתייה חינם. כשאנחנו היינו, לא היו כאלה.

ביל, שהיה איתי בסתישע בשבועות הראשונים שלי בסתישע, איבד את חוש הזמן בבר הזה ואחר לטיסות שלו ולקח לו יומיים מיותרים לחזור הביתה לקנדה.

חזרתי יחף על הכביש רב הדרך למלון וזה עלה לי ביוקר - עור הרגליים שהתייבש עוד בסתישע נקרע ובימים שלאחר מכן היה לי קשה לי ללכת ונאלצתי לעבור לגרביים ונעליים.

בערב נסענו למסיבה, סטף, אני ועוד 3 שוודים שגרים במלון שלנו. בסוף השבוע הזה יש את "רגטת הייניקן" - תחרות מפרשיות שמלווה בחגיגות כל ערב לאורך הטיילת של הערים, כל יום בעיר אחרת - מוזיקה נהדרת, רגיי וקליפסו, הרבה שתיה, חגיגה אמיתית. אכלנו גם במסעדה ארוחה שהייתה מיותרת מבחינתי כי הרגשתי מלא גם לפני שנכנסנו.

בבוקר נשארתי במלון לנוח, לטפל ברגליים. הלכתי קצת לחוף, פגשתי חברים שהגיעו מסתישע כדי לחזור לארצותיהם. עוד פינהקולדה, ועוד מסיבה בערב. הפעם בצד הצרפתי. עם החברים מסתישע. 

יצאנו קצת יותר מוקדם וככה יצא לראות את פיליפסברג (עיר בצד ההולנדי). עוד פעם פינקולדה. לאכול כבר לא יכולתי. 

העיר לא משהו אבל בכל זאת יש בה גם דברים יפים.

 במסיבה השניה המוזיקה פחות טובה אבל לקראת הסוף, אחרי חצות, נעשה נחמד, הריקודים היו יותר "מקומיים" - החגגיגה האמתית.

בנוסף להייניקן, גם "קפטן מורגן" נתנו חסות והיו כל מיני מופעים לעידוד המוצר על הבמה.

איך שנגמרה המסיבה נפתחו ארובות השמים, ברגע שנכנסנו לאכסניה. הגשם נמשך כל הלילה וגם ביום למחרת. לא נורא, גם ככה לא חשבתי ללכת לים. מרחתי קרם לחות על כפות הרגלים כל כמה דקות והכל נספג במהירות. נשארתי לתת לרגליים לנוח ולא הלכתי למסיבה בערב. החברים מסתישע באו לביקור וישבנו לאכול ב"מסעדה" של Shadow והפעם כן אכלתי. "צל" היה שף במסעדות יוקרה באי והרזומה שלו כולל גם הכנת אוכל למטוסים, מסיבות וכו'. הוא התחיל פה בחצר לפני שנתיים עם ספסל מתחת לעץ ואוכל שהביא מהבית. לקח לו שנתיים לקבל רשיון עסק (זמן נורמלי לאדמיניסטרציה בקריביים) ולאט לאט הוא בונה לעצמו את המקום שלו.
אני יושב במרפסת של האכסניה וקר לי. כנראה שעוד פעם ירד גשם בלילה, לא שמעתי כלום. אנחנו נמצאים פחות ממאה מטר מהמסלול וגם את המטוסים ההמריאים לא שומעים מהחדר.
שקט. כל הדיירים שעדיין נמצאים ישנים אחרי המסיבה. שלושה מהם גם זכו בתחרות אתמול בקטגוריה שלהם ואי אפשר היה למחוק את החיוך הרחב מהפרצוף שלהם.
אני הולך ללבוש משהו חם יותר.
הפוסט הבא יהיה כבר מדומיניקה כנראה.