חוץ משם חברת התעופה ומספר טיסה כל המידע שנתנו לי היה שגוי - שער, שעה. אולי צריך להגיש ההפך - מספר הטיסה וחברת התעופה היו נכונים. הישג של ממש. מתי יוצאים? אני שואל כשאני רואה שמה שמודפס על הכרטיס וגם מופיע על המסכים לא מזיז לאף אחד. "המטוס עוד לא הגיע". תשובה לעניין.
מטוס גדול - 45 נוסעים. הדיילת עוברת בין השורות עם דיאודורנט ספריי, למקרה שמישהו שכח לשים בבית לפני הטיסה. המטוס נוסע בלי סוף על המסלול עד שממריא בסופו של דבר.
המים מתחת בכל מיני צבעים, מכחול דרך טורקיז לירוק. השמש שעוברת דרך הפרופלור יוצרת טבעות בצבעי הקשת על גבי פיסות צמר גפן לבן של עננים. לא זוכר להסביר את התופעה הזו. פיסיקה-3 בטכניון על תורת הגלים היה בשנת 76. קצת מזמן.
במים רואים מידי פעם מפרשית בודדת. הזכיר לי את שרגא שאמר שאחרי כמה שבועות לבד בים הוא התחיל לדבר לדגים.
תחנה ראשונה- נביס. טיסה של 17 דקות. קולומבוס ראה את העננים על ההר וזה הזכיר לו שלג. בטח שתה קצת או שהיה חולה וזה תוצאה של החום. שלג בקריביים. אולי היה חולה בית.
מעננים בספרדית, השם השתבש למה שהוא היום. מלמעלה האי לא נראה כל כך מעניין. אותו דבר לגבי עוד איים שעברנו מעליהם. שטוחים, קצת ירוק, הרבה מפרצים, ...
אנטיגואה, עוד רבע שעה טיסה. יורדים מהמטוס ועוברים דרך ביקורת דרכונים ואולם טרנזיט למטוס אחר. מסתובבים ברגל על המסלול עד למטוס. לא לשכוח להחזיק במעקה של המדרגות, מזכירה הדיילת כל פעם לפני היציאה מהמטוס.
מגיעים לדומיניקה והנוף הוא כבר סיפור אחר.
שדה התעופה הבין-לאומי קטנטן, בערך בגודל השדה של סתישע. ויכוח קטן בין הנהג של המטוס ומכוון הקרקע על איפה לעצור את האוירון. עוצרים, יורדים ונכנסים לטרמינל.
כראוי למדינה שנוסעים בה בצד הלא נכון של הכביש יש טופס ארוך שצריך למלא ולעבור עליו בחינה אצל משטרת ההגירה. לא נורא עוברים גם את זה.
לוקחים את התרמיל מהמסוע והולכים את כל 12 הצעדים עד למכס, הקצה השני של החדר.
פה פותחים את המטען של כולם, אבל בלי ממש להסתכל פנימה.
תחקיר שב"כ, מאיפה באתי, מה אני עושה בחיים ומה פתאום בחרתי בדומיניקה כמקום לבלות בו את החופשה שלי.
הסבר קצר שאני חובב טבע ושדומיניקה היא האי הכי מעניין בקריביים מבחינת הנופים ואני משוחרר ללכת.
נהג מונית מחכה לי. אבל לא רק לי. גם לנוסעים שמגיעים בטיסה שאחרי. ז"א שאני צריך לחכות עוד חצי שעה עד שזזים. אני עושה סיבוב בחוץ ליד נחל שמזכיר את נחל דן במקביל לשדה התעופה.
הנסיעה משדה התעופה לעיר הגדולה על אוטוסטרדה ברוחב של 5 מ' בערך מלאה חורים. אני מגזים קצת, לא בהרבה. שוליים? מה פתאום. תאורת רחובות? למה? מי מת? 14 פנסי תאורה על 25 ק"מ. ספרתי.
הדרך ההרית ומפותלת. עוברת מיערות זרועים עצי קוקוס, ליער גשם עם שרכים גבוהים ובחזרה לחוף על הצד השני של האי.
ההרגשה המעצבנת של "הייתי פה כבר פעם" מתחילה להתגנב לה עוד פעם. אני כבר יכול לנחש מה יהיה מעבר לפינה. תערובת של הודו (דרמסאלה וגואה גם יחד) עם נופים של אל-סלוואדור, קמצוץ של קניה וקורט של ווילס.
אומרים שזה האי היחיד בו עדיין מתגוררים התושבים המקוריים של הקריביים. אני לא רואה אותם. רואים רק כושים.
אני מגיע למלון רצוץ ועייף. הפסטיבל נגמר עוד שעתיים. היום אוותר עליו ואלך לישון מוקדם. בטלויזיה על המסך הענק בלובי של המלון מציגים את השיגעון של המזרח התיכון. נראה כל כך רחוק.
מטוס גדול - 45 נוסעים. הדיילת עוברת בין השורות עם דיאודורנט ספריי, למקרה שמישהו שכח לשים בבית לפני הטיסה. המטוס נוסע בלי סוף על המסלול עד שממריא בסופו של דבר.
המים מתחת בכל מיני צבעים, מכחול דרך טורקיז לירוק. השמש שעוברת דרך הפרופלור יוצרת טבעות בצבעי הקשת על גבי פיסות צמר גפן לבן של עננים. לא זוכר להסביר את התופעה הזו. פיסיקה-3 בטכניון על תורת הגלים היה בשנת 76. קצת מזמן.
במים רואים מידי פעם מפרשית בודדת. הזכיר לי את שרגא שאמר שאחרי כמה שבועות לבד בים הוא התחיל לדבר לדגים.
תחנה ראשונה- נביס. טיסה של 17 דקות. קולומבוס ראה את העננים על ההר וזה הזכיר לו שלג. בטח שתה קצת או שהיה חולה וזה תוצאה של החום. שלג בקריביים. אולי היה חולה בית.
מעננים בספרדית, השם השתבש למה שהוא היום. מלמעלה האי לא נראה כל כך מעניין. אותו דבר לגבי עוד איים שעברנו מעליהם. שטוחים, קצת ירוק, הרבה מפרצים, ...
אנטיגואה, עוד רבע שעה טיסה. יורדים מהמטוס ועוברים דרך ביקורת דרכונים ואולם טרנזיט למטוס אחר. מסתובבים ברגל על המסלול עד למטוס. לא לשכוח להחזיק במעקה של המדרגות, מזכירה הדיילת כל פעם לפני היציאה מהמטוס.
מגיעים לדומיניקה והנוף הוא כבר סיפור אחר.
שדה התעופה הבין-לאומי קטנטן, בערך בגודל השדה של סתישע. ויכוח קטן בין הנהג של המטוס ומכוון הקרקע על איפה לעצור את האוירון. עוצרים, יורדים ונכנסים לטרמינל.
כראוי למדינה שנוסעים בה בצד הלא נכון של הכביש יש טופס ארוך שצריך למלא ולעבור עליו בחינה אצל משטרת ההגירה. לא נורא עוברים גם את זה.
לוקחים את התרמיל מהמסוע והולכים את כל 12 הצעדים עד למכס, הקצה השני של החדר.
פה פותחים את המטען של כולם, אבל בלי ממש להסתכל פנימה.
תחקיר שב"כ, מאיפה באתי, מה אני עושה בחיים ומה פתאום בחרתי בדומיניקה כמקום לבלות בו את החופשה שלי.
הסבר קצר שאני חובב טבע ושדומיניקה היא האי הכי מעניין בקריביים מבחינת הנופים ואני משוחרר ללכת.
נהג מונית מחכה לי. אבל לא רק לי. גם לנוסעים שמגיעים בטיסה שאחרי. ז"א שאני צריך לחכות עוד חצי שעה עד שזזים. אני עושה סיבוב בחוץ ליד נחל שמזכיר את נחל דן במקביל לשדה התעופה.
הנסיעה משדה התעופה לעיר הגדולה על אוטוסטרדה ברוחב של 5 מ' בערך מלאה חורים. אני מגזים קצת, לא בהרבה. שוליים? מה פתאום. תאורת רחובות? למה? מי מת? 14 פנסי תאורה על 25 ק"מ. ספרתי.
הדרך ההרית ומפותלת. עוברת מיערות זרועים עצי קוקוס, ליער גשם עם שרכים גבוהים ובחזרה לחוף על הצד השני של האי.
ההרגשה המעצבנת של "הייתי פה כבר פעם" מתחילה להתגנב לה עוד פעם. אני כבר יכול לנחש מה יהיה מעבר לפינה. תערובת של הודו (דרמסאלה וגואה גם יחד) עם נופים של אל-סלוואדור, קמצוץ של קניה וקורט של ווילס.
אומרים שזה האי היחיד בו עדיין מתגוררים התושבים המקוריים של הקריביים. אני לא רואה אותם. רואים רק כושים.
אני מגיע למלון רצוץ ועייף. הפסטיבל נגמר עוד שעתיים. היום אוותר עליו ואלך לישון מוקדם. בטלויזיה על המסך הענק בלובי של המלון מציגים את השיגעון של המזרח התיכון. נראה כל כך רחוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה