במקום שהגלבוע נושק לים

לא, לא התבלבלתי, זו גם לא מטפורה או בדיחה.
בצפון האי יש לנו את הר הגלבוע והפסגה התואמת, בחוף השני נקראת, איך לא, Pisga.
לשם יצאתי ביום שבת בבוקר.

למי שממש לא יכול להתאפק, אז ככה נראה המפגש בין ההר לים, שפך שחור משחור של בזלת וים כחול כחול.

Rewind, נחזור להתחלה.
בשבוע שעבר בארוע הצבים שתיארתי בפוסט הקודם, סיפרתי לאולגה שעוד לא הייתי בחלק הצפוני של האי והיא הציעה לבוא לקחת אותי בשבת בבוקר לטיול לחלק ההוא, ביחד עם עוד כמה מכרים שלה.
אולגה היא הולנדית, אחות לשעבר,  שהייתה באי לפני כמה שנים, חזרה להולנד, חיה קצת בעומן, והחליטה לחזור לכאן ביחד עם בעלה שהיה הרופא של האי.
הם קנו פה בית בשהות הקודמת שלהם פה וחזרו לחופשות מדי כמה חודשים.

אולגה פעילה באגודה הארכיאולוגית, באגודה ההיסטורית ובטח בעוד כל מיני דברים. הדגש על פעילה! לא מתבטלת למרות שהיא לא עובדת בעבודה "רגילה".
קבענו שהיא אוספת אותי בשבע בבוקר. שמתי שעון מעורר על שש וחצי אבל התרנגול המנוול העיר אותי ברבע לשש. פעם ראשונה שלא קיללתי אותו נמרצות.
כיביתי את השעון כדי לא להעיר את סטף שחזר מאוחר מבילוי של ערב שבת ופתאום התחיל לרדת מבול נוראי. הייתי בטוח שהטיול יתבטל. אבל כמו רב גשמי הלילה, העסק די נרגע ואולגה הגיעה בשבע ורבע או אולי קצת אחרי זה.
קודם כל, נסענו לאסוף את יהויכים. את יהויכים כבר פגשתי בהזדמנויות קודמות. הולנדי במקור, שחי כאן עם אשתו שעובדת עם הילדים בגיל בית הספר בכל מיני פעילויות.
פגשתי אותו במסיבה במלון שלאורך החוף והיה די מביך ששוחחנו כמה אנשים ורק אני לא עוד לא הייתי באוסטרליה. זה בא אחרי זה שישבנו ושתינו בירה, סטף, מנו ואני ומבין שלושתנו, רק אני לא הייתי בירדן, וזה כל כך קרוב ... מביך.
נסענו לשדה התעופה ויהויכים לקח ממגרש החניה מכונית שמישהו השאיר שם וביקש ממנו להחזיר את המכונית הביתה.
כמנהג המקום, המפתחות בסוויץ' והדלת פתוחה. אין גניבות רכב באי. לאן יסעו?
מקסימום, האנשים יוצאים ממסעדה ולא מוצאים את הרכב שלהם כי איזה שיכור התעצל ללכת ברגל, לקח את הרכב כדי לנסוע לבר אחר והשאיר שם את הרכב.
נסענו לסוף הכביש לכניסה לפארק וחיכינו לעוד שלושה - הולנדית וזוג מסורינאם, שלושתם מורים באי.

מזג האויר עוד אפרורי, מאיים בהחזרת הגשם, לא נורא. במבט לאחור (דרומה) רואים אל המורדות של ה Quill, הר הגעש שלנו ומאחוריו את St. Kitts האי השכן, ושביב של הים שבין שני האיים בצד שמאל.

זה הכיוון העיקרי של הרוחות שמגיעות לאי, אלה שלא קשורות להוריקאנים.
 למזלנו, יותר מאוחר, מזג האויר התבהר ויש לי תמונות שרואים את האי טוב יותר (עוד מעט,חכו בסבלנות).

החלק הצפוני של האי יותר "זקן". זרימות ישנות של לבה, בצבעים שונים, שמשתלבות אחת בשניה ויוצריות שילובים וצורות מענינות בסלע.

עדיין טפטף מידי פעם ואפשר לראות את הטיפות בתמונה.

התחנה הראשונה היא מפרץ ונוס. נראה לי שאפשר לראות בתמונה למה קראו למפרץ בשם הזה.

הדרך למפרץ טובה יחסית. היו דיבורים על בניית מלון עם 500 חדרים במקום וגם על בניית קזינו. זה לא רק היה הורס את פנינת הטבע הזו אלא גם משנה לגמרי את האופי של האי. לא רק שאוכלוסיית התיירים הייתה משתנה אלא היו צריכים לייבא עוד לפחות 1000 איש כדי שיתפעלו את אחד מהמתקנים האלו. כמובן שקמה צעקה גדולה. זה מנוגד לאופי של האי - כמו שהיה ככה יהיה.
אין כאן אבטלה, בייחוד אחרי הקמת טרמינל הדלקים. זו גם הסיבה שיש כל כך הרבה חיות מבויתות חופשיות. מי שטיפל בהם הלך לעבוד בטרמינל ואין לו פנאי לטפל בהם.

הדרך עוברת בעמק שבין המפנה הצפוני של הגלבוע ובין הר Bowen שעליו נטפס עוד מעט. הצמחיה עבותה ואף על פי כן למצ'טה שאולגה הביאה איתה לא נמצא שימוש למרות הכל.
או טו טו מגיעים וכבר רואים את הצבעוניות של מגוון השפכים הוולקניים הנחשפים במפרץ.

 הגענו. למים לא נכנסים כי זה הצד האנרגטי של האי וגם לא נוח בגלל האבנים הגדולות. אין חול. ממשיך לטפטף מידי פעם אבל לא נורא. מסתדרים.

את בול העץ הענק הזה הביא הים. אולי זה היה תורן של ספינה גדולה? בכל אופן, הוא לא גדל כאן באי זה בטוח.
מתחילים את העליה ל Bowen.

השילוט של השבילים מתבצע רק בצמתים. לאורך המסלול יש לעיתים רחוקות סימון שבילים כמו שאצלנו שמתבלה מאוד מהר בגלל תנאי מזג אויר ובדרך כלל הסימון הוא סרט סימון כתום מפלסטיק, כמו שאפשר לראות על העץ שהרוח הסיטה אותו מכיוון הים. (למי שלא רואה, זה בגובה של הכתפיים של זה שהולך לפני). לא פשוט לעקוב אחרי המסלול, בייחוד בסבך העצים.

 זה יותר מעשי מאשר סימון צבוע, האבנים מוסתרות רב הזמן ע"י הצמחיה והסימון פחות בולט.
את ההר ראינו יפה עוד לפני שפנינו למפרץ ונוס אבל צילמתי אותו גם כשחזרנו כשמזג האויר התבהר.

מדהים כמה חבורות צמחים עברנו בעליה הזו.

מסוואנה עם פרחי אגבה, ועשבייה יבשה שמסתירה לגמרי את אבני הבזלת שמתחתיה,

דרך חורשה סבוכה שמגנה על הרקבוביות של העלים שנושרים על הקרקע,

עד לפיסגה שהיא משהו אחר לגמרי.
בחלק הרטוב פגשנו הרבה סרטנים שעיקר מזונם הוא הרקבובית הזו של העלים. בשביל זה הם מטפסים על ההר.

הנוף מקסים כל העליה. מאחור, קרוב רואים את מפרץ ונוס,

את הקוויל (הר הגעש הטרי יותר),

לפעמים זה נראה כאילו הוא פעיל ומעלה עשן, אבל זה בסך הכל ענן שמגיע מדרום ומטפס על ההר.

 רחוק באופק רואים גם את סנט קיטס, הפעם קצת יותר טוב מאשר ראינו בבוקר עם הגשמים.

 ההר שאנחנו מטפסים עליו, כמו הגלבוע, היה מאוייש בתקופת השיא של האי שבו התגוררות באי למעלה מעשרים אלף איש, לא כולל מלחים, עבדים למכירה וכו'.
עדות לכך אפשר לראות גם במקומות גבוהים בהר, כמו "בור המים" הבנוי הזה שהתמוטט בינתייים.

הנוף מהפסגה משגע, רואים כמעט את כל האי אבל לדעתי המסלע יפה עוד יותר.

כמו בגן פסלים.

הצמחיה היא של עצים גבוהים וחזקים אבל אני רציתי להנציח דווקא את זה:

נראה לי יותר מתאים לגן סלעים אומנותי.
הסלעים הזכירו לי עבודה שעשיתי בשביל ירקוני בפיקוח על חציבת סלעי בזלת. הסלע לא מתאים לעבודה ההיא אבל יש כאן סלעים במשקל בין 500 ל 1000 טון.

ישבנו ונחנו וניצלתי את הזמן לנסות להוריד את הפירות של הצמחים שנדבקו לי לרגלים.

זה דביק וזה לא יורד בלי השערות הרלוונטיות. לא מבין איך נשים מוכנות להוריד שערות מהרגלים עם שעווה. לא מבין.
בהזדמנות זו נזכרתי גם מכל התמונות שהעלתי לבלוג, אין תמונות שלי מעל למים. אז הנה אחת מהן:

ולמי שכבר לא זוכר איך אני נראה אז ביקשתי מיהויכים שיצלם אותי ליד עץ גומי שעשה טוייסט ובשלב מסויים החליט לצמוח כלפי מטה דווקא. כנראה שהרוח הפריעה לו.

הירידה הייתה די טריקית. היה צריך לדרוך בעשבייה הגבוהה בזהירות, לבדוק איפה האבן עליה מניחים את הרגל, אם היא יציבה, וגם שמרימים את הרגל לבדוק שהיא לא הסתבכה במטפס שרוע שהתחבא לו במעבה היער העשבוני.
חזרתי הביתה בצהריים ובערב הייתי מוזמן לברבקיו אצל גלן ומישל, הבעלים של מועדון הצלילה. אחד הבתים היותר יפים שראיתי בחיים שלי, כמעט הבית הכי גבוה באי אבל לא ראינו הרבה נוף כי בחצר בה היינו הייתה הרבה צמחיה. הייתה שם עוד מרפסת אבל לא הלכתי לראות.
סטף לימד אותי איך באוסטרליה בודקים את כמות הבירה ששותים - שומרים את הפקק של הבקבוק בכיס וסופרים כדי לא לעבור את הגבול ההגיוני (הוא היה צריך לצלול למחרת).
לא שתיתי בירה כי מישל הכינה פיניהקולדה ביתית נהדרת. גלן הכין מיקסר מלא לפני שהגענו ככה שכל המיקסר  של מישל נשאר בשבילי. סטף הגיע בזמן והספיק לשתות חצי כוס.
הליטר של הפיניהקולדה וזה שקמתי ברבע לשש עשה את שלו ונרדמתי שם על הספה. הצחיק אותם, אז יש לי גם תיעוד.

כאן לא מתחילים ארועים אחרי עשר בערב. ההזמנה הייתה לשש וחצי ולמרות הכל הגעתי הביתה שתי דקות לפני שהייתי נהפך לדלעת.