Serengeti & Ngorongoro

בבוקר מצטרפים לג'יפ עוד שלושה. שני גרמנים צעירים, בחור ובחורה (יסמין ממוצא פרסי וגם נראת ככה) ובחור מסן פרנסיסקו ממוצא הודי, בשם גו, שגם מצטרף אלי לאוהל כדי לחסוך מקום של אוהלים על הג'יפ.

היום השני – נסיעה לסרנגטי, שם אנחנו ישנים יומיים באותו המקום!

המדריך שלנו אשף במדעי ההתנהגות. בבונים על העץ אומר שיש טורף גדול בסביבה. אם הצבועים מסתכלים לכיוון מסויים ולא מתקרבים זה אומר שיש אריה בשיחים באמצע ארוחה ורוצים לקבל שאריות.

רואים מקבץ של הומו ספיינס טויוטהג'יפיס, זה אומר שיש משהו לראות משהו גדול לראות. בדרך כלל, אחד מחמשת הגדולים: פיל, אריה, פנתר, באפלו וקרנף. לא בטוח איפה הצ'יטה נכנסת לספירה הזו. המקור של הספירה הזו היא מהמאה ה 19 כש"הגבורה" הגדולה הייתה להרוג את 5 הגדולים ביום אחד.

הלביאה מועילה בטובה לצאת מהשיחים כדי שנוכל לראות מה היא אוכלת והולכת לאכול במקום אחר.

חברה שלה באה לעזור לה לגרש את הצבועים כדי שהיא תוכל לאכול בלי שיציקו לה.

בבוקר קמים מוקדם. בסוף הספארי, המדריך מספר שמהמשרד ביקשו שנתחיל את היום מוקדם כי הזוג הגרמני ביקש לראות גם צייד.

למחרת בבוקר צ'יטה, שכמו שאר החיות, בסך הכל מתעלמים מאינו ולא מגלים שום התעניינות.

אני כרגיל אוהל לצלם גם אנשים מצלמים, ומצלם את התמונה בשביל אלבום ה"אנשים מצלמים" בדף הפייסבוק שלי.

עוד עצירה. חבורת אריות בשלאף שטונדה.

קשה להתאפק מלרדת וללטף את המתוק הזה, אבל נראה לי שזה לא מומלץ.

עוד אחד מרשימת הגדולים הפנתר המנוקד.

אמא שלו לא לימדה אותו שאוכלים בפה סגור, אז חתיכות די גדולות נושרות לו מהפה ואוכלי הנבלות מחכים לו למטה ואומרים תודה.

ההפתעה הגדולה מבחינתי זה האריה הזכר. לא מזכיר את האריות בספארי ברמת גן או בשאר גני החיות. לראות מסת שרירים כזו רצה זו חוויה מדהימה. בייחוד בגשם שהפרווה הרטובה מבליטה את השרירים.

בתמונה הבאה הוא נראה נבוך משהו כמעט מתנצל (כנראה שקרא את הפוסט של ענת לפייסבוק שלי).

בעונות קשות, הזכרים הורגים את הגורים הזכרים הצעירים שלהם כדי למנוע תחרות והנשים צדות להם אוכל כדי שיעזוב את הקטנים בשקט.

גו מסן פרנסיסקו, דואג לזהות את כל הציפורים בספר או בעזרתו של המדריך אוסמאן ומנהל רשימת מצאי של כל החיות שהוא ראה.

קרנפים לא ראינו ואת הבאפלו לא בא לי לצלם, אז הנה לפחות תמונה של הקרניים משלד שהיה במאהל.

אחרי שני לילות בסרנגטי, הקמנו את האהלים על הדופן של הקלדרה של הנגורונגורו. בלילה היינו למעשה בתוך ענן והיה קר מאוד.

בבוקר נסענו הלוך ושוב בנסיון למצוא קצה זנב של קרנף ללא הצלחה.

באגם קטן, מצאנו עדר של היפופוטמים עושה חיים בבריכה.

אחרי הצהריים יצאנו משם ונסענו ללון שנית ליד אגם מניירה.

נפרדנו מהגרמנים והבלגיות ונשארנו רק גו אני.

Lake Manyara

טיסה קצרה מקיגלי לשדה התעופה הבין לאומי קילימנג'רו. אני כותב את השם באריכות כי גם השהיה בשדה הייתה ארוכה. המטוס היה קטן וקיוויתי שגם המעבר במשטרת ההגירה יהיה סיפור קצר. אבל לא. דקה לפנינו נחת מטוס גדול של אתיופיין והבלאגאן ובמה שהם קוראים, משום מה, טרמינל, החגיגה גדולה. "תור" (ישראלי טיפוסי) לשלם ואחר כך עוד "תור" לחלק המשמעותי יותר, כולל צילום פנים במקום אחד, טביעת אצבעות במקום. אחרי זמן ארוך בלתי מוגדר אני מצליח לצאת מהטרמינל.

השדה נמצא בין שתי ערים – מושי וארושה, עיר היעד שלי. מונית בחצי מחיר כי הנהג לא רצה לחזור ריק לעיר ואני מגיע לסוכנות הנסיעות, לשלם את החצי השני של התשלום עבור הספארי. קונה גם סים מקומי. לא היה סים של AIRTEL ואני מתפתה לקנות של VODACOM. טעות. הייתי צריך להתעקש. אחרי שרות מחורבן שלהם בהודו הייתי אמור לדעת. תקשורת חלשה ובלתי רציפה. אולי אקנה איירטל בכל זאת לפלאפון השני.

הולך ברגל לאכסניה שלי. AIRBNB. בחור נחמד מנהל את המקום. זה חור שקשה למצוא. הם קוראים לשכונה כפר. בלי רחובות סלולים והדרכים מתפתלות ולא ברורות. אחרי שיחה עם בעל הבית אני מתמקם בשמחה.

בבוקר מגיע סוכן הנסיעות ולוקח אותי לנקודת מפגש עם שאר המטיילים. ביום הראשון רק עוד שתיים. בנות פלמיות מעיירה ליד הגבול ההולנדי. היו חודש בהתנדבות בזנזיבר. לימדו אנגלית וחשבון.

היום הראשון לספארי מוקדש לאגם Manyara. בכניסה לשמורה נרשמים. אדמיניסטרציה ארוכה של רישיונות כניסה וכו'. מדריכה לוקחת אותנו לסיבוב של 5 דקות הסבר בוטני, בזמן שהנהג מטפל בעניינים.

פילים ובבונים בדרך לאגם. בהתחלה מתרגשים קצת אבל אלה הופכים להיות חברים שלנו לאורך כל ששת הימים של הספארי, אז מתרגלים. נזכרתי, שקראתי חודש לפני שהגעתי, פילים הרגו מטיילת. המפגרת יצאה מהרכב כשהנהג הרים מכסה מנוע כדי לתקן משהו כדי צלם את הפילונים מקרוב. האמהות של המתוקים האלו, לא מצא חן בעיניהן הסיפור ורמסו אותה למוות.

בבונים אני לא אוהב. עדיין זוכר את הטראומה שהיתה לי כשבבון ענק התיישב על מכסה המנוע של הרנו הקטנטן שהיה לנו בשמורת הקרוגר בדרום אפריקה כשהייתי בן 7. ניסיתי אז להתחבא מתחת למושב ולא הצלחתי. אז לא צילמתי. חפשו באינטרנט אם דווקא בא לכם לראות תמונות.

נסיעה ארוכה ומגיעים לאגם. כמה ג'ירפות וזברות אבל בעיקר המוני ציפורים. זה אגם של מים מלוחים עם כמה מעיינות חמים שקובעים את המינרלוגיה של המים.

את המכוערות האלה אני מכיר כבר מניירובי. חסידות המריבו אוכלות בעיקר נבלות. פעם חיילים בצבא קניה היו רעבים ובישלו להם את החסידות האלה ו5 חיילים מתו מהרעלה.

חסידות צהובות מקור, פלמינגו וברווזים לרוב.

בסוף, לפני היציאה עוברים דרך מושבה אין סופית של שקנאים.

הכי מצחיק איך שהם מורידים רגליים לפני הנחיתה כמו מטוס. מאחור זה ממש מבדר. לא צילמתי. הייתי עסוק בהתפעלות וגיחוך, ששכחתי ואז זזנו. אולי אחפש אותן בארץ באגמון החולה כדי לצלם.

בערב מגיעים לאיזור השינה. הטבח ירד בדרך לאגם ובנוסף לארוחת ערב גם הקים לנו את האוהלים.

ויהי יום ויהי ערב. שינה ערבה.

Sufi Festival in the Desert

מדינה מוזרה היא מדינת ישראל. עם כל המלחמות בין המדינות האסלאמיות מסביב, המקום היחיד שמשמר את המסורות של המיסטיקה המוסלמית היא מדינת ישראל. ודווקא היהודים "אשמים" בזה, ובחלקם הלא קטן, דווקא האשכנזיים שביניהם. אז השימור עובר עם עיבוד מסוים, דרך עדשות מערביות/יהודיות/ישראליות.

את "פסוקו של יום" אני מקבל בפייסבוק דווקא מרומי, הפילוסוף / מיסטיקן הסופי מהמאה ה13. אני לא "רוחניקי" אבל הפסוקים כתובים יפה ובאים על רקע תמונות מדהימות ובסך הכל, כל הפילוסופים, מכל הדתות, אומרים פחות או יותר אותו הדבר. אתה הוא שקובע את גורלך והכל בא מבפנים. תחיה את חייך ולא את החיים שהאחרים מנסים להכתיב לך, אם תיתן להם.

הסבלנות שלי לפילוסופיה עמוקה די מוגבלת, אבל כמו כל דבר טוב, כאן, היא עטופה במוסיקה מהממת, ולזה יש לי סבלנות אין קץ.

לא זוכר מי שם לי על הקיר בפייסבוק את המודעה על הפסטיבל הזה, וכשראיתי אותה מיד התאמתי את החופשה שלי בארץ כדי שתכלול גם את זה.

יש גם טקסים של דרווישים מסתובבים בגליל והאירוע נמצא על הכוונת שלי הרבה שנים. אני מתאר לעצמי שזה יותר קרוב למקור ושכל הדרווישים מוסלמים אדוקים, ואני מאוד מקווה למצוא הזדמנות לראות גם את זה.

אבל השילוב עם המדבר הופך כל דבר למשהו אחר. עוד יותר מיוחד מאשר הטקס הדתי. יש משהו בסביבה הזו שעושה לי את זה. מעניין אם זה גנטי או אפי-גנטי לבני ישראל.

הרעיון בסיבוב הוא להביא את הרוקד למצב של טראנס.

עד שהוא רואה משהו כזה, כנראה. לא יודע. אף פעם לא הייתי ככה.

העיקר שמסתובבים.

אבל אני עדיין חייב לכם את הסיפור של הציפור מהתמונה הראשונה בפוסט הזה למעלה.

חשבתי לכתוב הגיגים פילוסופיים בהתאם למוטיב המרכזי של הפילוסופיה והמוזיקה הסופית, על ההשתקפות של החלום במי שאנחנו היום אבל החלטתי לוותר.

לא זוכר מי האמן שיצר את המראה הזו שעמדה ליד המיצג של הסימורג. לא מצאתי את הטקסט באינטרנט, אז החלטתי להשקיע ולהעתיק אותו לכאן.

מי היא אותה ציפור גדולה,

מהמיתולוגיה של פרס האדירה,

אשר פאריד א-דין עטר שורר אודותיה?

וכך בקצרה:

לפני עידן ועידנים

נאספו כל הציפורים ל"ועידת הציפורים"

וכך זימרו וגם צייצו:

"אנחנו רוצות להגיע לשקט והשלווה

לחוות את מקור האור והבריאה

ולכן נמליך עלינו מלכה

שתוביל אותנו לאורה".

הדוכיפת קמה ואמרה

שישנה ציפור כזו מלכה

אשר בעזרתה תוכלנה למצוא את התשובה

ועוד הוסיפה ותיארה את הדרך הארוכה והקשה

על שבעת העמקים בדרך לגאולה

עמק החיפוש, עמק האהבה,

עמק התבונה, עמק ההתנתקות,

עמק האחדות, עמק המבוכה,

עמק ההגשמה

נבהלו הציפורים נורא וכל אחת מצאה

סיבה אחרת לוותר על המסע

לבסוף נשארו שלושים (סי) ציפורים (מורג)

שבחרו את הבחירה

ויצאו את התשוקה

ואיזו הפתעה להם קרתה?

המסע עבר במהרה

וכהרף עין הגיעו כולן ליעדן

וכל אחת חשבה, ציפתה לראות

אור זוהר, מין ישות כזו גבוהה

אך להן חיכתה הפתעה

כאשר נכנסו ובאו

אל הציפור הגדולה –

ראתה בה כל אחת

את השתקפותה.

עד כאן המיסטיקה. לשטוף גבישים עם מים כדי להחיות אותם או משהו כזה מעולם לא היה חלק מההוויה שלי.

היו כל מיני סדנאות והרצאות כנראה מעניינות, אבל תמיד בתחרות עם מוזיקה. יותר מידי אופציות לכל אחד שסובל מ FOMO כמוני. בלי שעון ועם פלאפון סגור, פספסתי כמה דברים שרשמתי לי שבא לי לשמוע, אבל תמיד היה מופע מוזיקלי מקביל, על שתי במות, שמבחינתי גנבו את ההצגה.

אלה שיושבים ולא רוקדים, יושבים על מחצלות מסביב לבמה, חלק הביאו גם כסאות וחלק ישבו על העץ ממול.

לא מצאתי קטע ראוי באינטרנט של רביעית אמיר שהאסאר שפתחה את הפסטיבל. חבל. כמו כל מה שבא אחריהם, מאוד התחברתי למוזיקה. המלווה בתוף היא פרופסורית מהעברית, פדיה, נדמה לי. התמונה מקטע אחר בפסטיבל אבל זה לא ממש חשוב. ההרכבים שיתפו פעולה יפה אחד עם השני.

Kabir Café באו כל הדרך ממומבאי. לא ידעתי באיזה תמונה לבחור אז אני שם את שתיהן.

גם הולה-הופ הוא סוג של סיבוב.

את ירון אני מכיר כבר מנאות סמדר, שם הוא העביר בשחר של יום אחד שיעור קצר על שירה הודית

כאן פחות התחברתי כי חסרה לי האווירה הקסומה של החדר במגדל של מרכז האומנויות קצת לפני הזריחה, אבל היה יפה בכל זאת.

אחת החוויות היותר חזקות היו של המטופף הזה (בצד ימין של התמונה):

הוא לקח קליפה של משהו שנראה לי מרחוק כקליפה של דלעת ושם אותה בתוך קערת מים. מכל המתקן הזה הוא הוציא צלילים שלא מהעולם הזה.

Gulaza שרו שירת נשים תימנית (כי שירת גברים זו רק שירת קודש)

נראה לי שגיל רון שמע הוא מהמארגנים של הפסיטבל, בכל אופן הוא הסתובב כמו בעל בית.

(הסרטון הוא מפסטיבל קודם, השנה היה יותר מוצלח לדעתי, או שנדמה לי ככה בגלל ההקלטה הלא כל כך מוצלחת של הסרטון).

חיפשתי עוד קטעים ב YOUTUBE אבל לא מצאתי מספיק טובים. התזמורת הסופית נתנה הופעה יפה ועוד אחרים וטובים.

זה לא בדיוק המוזיקה הקלאסית שגדלתי עליה, אבל בשבת בבוקר בטיול היינו שומעים באופן קבוע את הפינה של ישראל דליות "שירי עמים". היו הרבה בקהל ששרו ביחד עם המופיעים וידעו את כל המילים. אז בכל זאת, זה שייך גם לעם שלנו, אם יש דבר כזה.

Kigali, Rwanda

רואנדה היא ארץ אחרת. לכאורה, בכלל לא באפריקה. אולי זו ההשפעה של הכיבוש הגרמני במאה ה-19. לא יודע. אני לא מומחה בפסיכולוגיה של עמים למרות שזה שמאוד מעסיק אותי כבר מתקופת השרות הצבאי שלי. איך המחשבה הקולקטיבית והגיאוגרפיה משפיעה על אופן המחשבה הפרטית, בייחוד במקרה של מציאת פתרונות לבעיות הנדסיות.

מכל הטיולים שלי, עד כמה שאני רואה, זו המדינה הנקייה בעולם.  פחי זבל בכל מקום.

הכבישים והמדרכות נקיים מעבר למקובל, בייחוד באפריקה.

מכירים את הציור השבועי לילד של ג'קי במוסף של ידיעות אחרונות?

"ילדים, במדרכה שבתמונה מסתתר גרגיר אבק. מי יכול לגלות אותו?"

אז חיפשתי וחיפשתי ובסוף מצאתי, עטיפה של חטיף באמצע המדרכה. ממצא נדיר ויקר מציאות.

הכל כל כך מובנה ומסודר, כמו שאומרים בגרמנית "סדר צריך להיות" Ordnung muss sein.

אבל מידי פעם "בורח" להם ה"אפריקה". 

לדוגמא: במלון מכונת ה"ויזה" מקולקלת. גם צ'ק הם לא רוצים לקבל. אני צריך להביא תשלומים במזומן. בבנק אין דולרים. דולרים מחליפים אצל חלפנים. אז אני מוציא מהחשבון בבנק כמעט שני מיליון פרנקים רואנדים. בשטרות של אלף. צריך להזמין משאית בשביל לסחוב את זה. זה פחות נורא. למנהלת המלון לוקח חצי שעה לספור את הכסף, כשאני מחכה בסבלנות שאין לי.

מצד שני, את כל התשלומים לרשויות השונות עושים דרך הפלאפון.

אחת המדינות העניות בעולם אבל כבלי אינטרנט אופטיים לכל פינה, לפחות בעיר הבירה. ומצד שני, רק אחת המעליות בבנק עובדת. חוסכים. גם המעלית האיטית בעולם. לפחות מהנסיון שלי.

המרכז המסחרי של העיר עטור גורדי שחקים. בכל כניסה לבניין ובכל כניסה לחנות גדולה יש סורק תיקים ושומר שבודק במגנומטר, כמו בשדה תעופה. מי שמכר להם את כל הסורקים האלה עשה קופה יפה מאוד. עובדה, אין להם טרוריסטים. מזכיר לי את הבדיחה על המשוגע שהתהלך ברחוב באמצע הלילה ותופף בכל כוחו. "אני מגרש את הפילים" הוא אמר. "אבל אין פילים" אמרו לו. "רואים? זה עובד" הוא ענה.

עוד לא החלטתי אם אני אוהב את העיר או לא. יש גם מעברות ללא עצים. גם כאן, כמו ברב הערים הגדולות בעולם, יש הגירה גדולה מהכפר לעיר.

אבל הקטע הכי מדהים במדינה הזו, זו ההתאוששות מהטבח בשבט הטוטסי. היום הם לא מדברים על השבטיות אלא "כולם רואנדים". במוזאון השואה יש בחצר קברי אחים לרבע מיליון בני אדם. זה מתוך 800,000 אנשים בסך הכל.

הקומה הראשונה מתארת שלב שלב ברצח העם הזה, עם כתוביות תמונות וחפצים של הנרצחים. בקומה השנייה, שואות אחרות, כמו בנמיביה בתחילת המאה ה-19, רצח שלא ידעתי עליו, השואה הארמנית, השואה "שלנו" ובקמבודיה. מעניין שבכולם (אולי למעט בקמבודיה) היו מעורבים גרמנים באיזו צורה. כאן הגרמנים לא השפיעו באופן ישיר אלא רק שלטו פה ולדעתי השפיעו באופן לא מודע על אופן המחשבה המקומי. האשמה הישירה היא על הצרפתים והבלגים שעסקו ב"הפרד ומשול".

הקשר שלנו לטבח הזה הוא במכירת הנשק לטובחים. שי הקריא לי קטע עיתונות שמצטט את סוחר הנשק הישראלי שאומר משהו כמו (הנוסח שלי, אבל רוח הדברים נאמן למקור): "יותר כייף להירצח ע"י כדור או רימון יד ולא במצ'טה, לא?"

הם מומחים בשימוש במצ'טות. כמו בכל אפריקה, מכסחים את הדשא עלה, עלה.

בחודשיים שהייתי פה הפעם, לא יצאתי הרבה מהשכונה שלי.זו העונה הגשומה. על העץ בחוץ מתרחצים להם העיטים כל הבוקר.  לא בטוח שזה עיט אבל זה דומה. יש מספיק חבר'ה למניין בשחרית?

הבריכה במלון מתחת לחלון שלי מתמלאת מהגשם אבל היא לא מטופלת. לא מעז להיכנס למים אפילו אם הטמפרטורות היו בתחום המקובל עלי.

סוף שבוע אחד נסענו לאגם Kivu, על הגבול עם קונגו. אגם מעניין ששואבים במרכזו מתאן שנוצר כנראה בהקשר לפעילות וולקאנית.

ביום הראשון ירד גשם כל הזמן. הרבה ממטרים יש להם בארץ אלף הגבעות. כמעט כל יום. הבנתי למה אנשי ההרים האפריקאים אלופי עולם בריצות ארוכות. בנוסף לאנטומיה המיוחדת שלהם (שרירים קצרים יותר) הם גם רגילים לרוץ כל הזמן בניסיון נואל להתחמק מהגשם. רוב האנשים רצים, לא הולכים, אלא אם יש להם משאות כבדים ביד או על הראש כמו ג'ריקנים של מים או שמן.

בדרך לאגם, עוברים דרך הרבה כפרים, שנראים קצת כמו המעברות בעיר.

כביש טוב שנסלל ע"י הסינים כבר לפני כ- 20 שנה. בדרך, בית קברות לפועלים הסינים שנספו בעבודה.

נעול אבל נקי בפנים כמו בכל מקום במדינה הזו.

מלון נחמד, לא משהו אבל עם גינה נחמדה.

הלכנו קצת ברגל והגענו לגדר כחולה יפה. יש אנשים בצד שני ולא בא לי ללכת מסביב. רציתי לטפס על הגדר. לא בעיה. לא בראש של שי והוא משכנע אותי ללכת לאכול. אני תמיד מוכן לאכול. רעב או לא רעב.

איזה מזל שהשתכנעתי. במסגרת התאווה שלי ללכת לאיבוד, לא התעניינתי לאן נוסעים ולא הסתכלתי במפה. מסתבר שהגדר המסכנה הזו היא הגבול לקונגו. אחרי סיפור החטיפה של אחד מצוותי המודדים שלי בזמביה ע"י חיילים קונגולזים, מי יודע כמה היה עולה לשחרר אותי.

ביום השני התבהר קצת והלכתנו לראות את "המעיינות החמים". אבן לא גדולה ממנה בוקעים מים רותחים. עלוב רק כמו שבאפריקה יודעים לעשות. חבל"ז במובן המקורי של הביטוי. גם לא הפלגנו על האגם לראות את שאיבת המתאן מהקרקעית. לא נורא. ראינו מרחוק.

גורילות לא נסענו לראות. דורש התארגנות יותר ארוכה מראש. לא בטוח שאוכל לעשות את זה.

אז מה אתם בוחרים? אננס או פרי התשוקה (פסיפלורה)?

ביי ביי לוסקה

אני כבר יותר מחודש בקיגלי, רואנדה והגיע הזמן לסכם את השנה פלוס שהייתי בזמביה.

בחודשים האחרונים הלכתי ברגל לעבודה הלוך וחזור. 5.8 ק"מ כל כיוון. מדיטציה נהדרת, חוץ מאותה פעם שלא הסתכלתי לאן שאני הולך והשתטחתי על הרצפה של תחנת הדלק.  

בגשמים, המגרש בתמונה הבאה היה בוצי לחלוטין, דבר שעזר לתלמידי הנהיגה לתרגל נסיעה אמיתית בשטח. חיוני במדינה שבחלק ניכר מהכבישים יש בורות יותר מאספלט, אם יש אספלט בכלל. בסך הכל, כל נושא הנהיגה די מצחיק. לא אתגעגע לשוטרים הרעבים בשבת בבוקר שעוצרים אנשים כדי לנער מהם קצת כסף. סטיב, בעל הבית שלי נתן שוחד 50 קווצה לשוטר אבל אמר לו שאין לו כסף לדלק להגיע הביתה אז השוטר נתן לו עודף. הבאמפרים גבוהים ולא מסומנים ואם לא שמים לב קופצים כמו שצריך. לזכותם יאמר שהם מאוד מתחשבים (בנהגים אחרים, להולכי רגל אין זכויות אבל רואים אותם, לא כמו באקואדור שם הם לא קיימים מבחינת הנהג). כשמאיטים, מסמנים עם פנסי האזהרה המהבהבים, בעיקר כשנותנים באופן חריג להולכי רגל לעבור. 

החיים מחוץ לעבודה התחלקו, כמו כל דבר, לשלושה חלקים: בדרך למסעדה, במסעדה ובדרך חזרה מהמסעדה. השותף שלי לבית בחור רציני. לפני כל ארוחה, בדק ב Tripadvisor לאן הולכים והתמיד לחפש כל פעם מקום אחר.

ב- Horse Shoe, אחת ממסעדות הבשרים היותר טובות, אולי הטובה שבהן, היו פותחני בקבוקים יצירתיים במיוחד.

כשרק הגעתי ללוסקה, הספקתי לשתות בירה שנקראה Mossi Gold. נראה לי שמזגגה דרום אפריקאית קנתה את המזגגה הזמבית וסגרה את קו היצור של הבירה המצויינת הזו. נאלצתי להסתפק ב Castle. לא נורא, גם זו בירה מצויינת.

אחרי הטיול עם המכונית לצ'ירונדו לא סמכתי על המכונית ולא נסענו רחוק בסופי שבוע.

באחת הפעמים לפני ארוחת הצהרים בשבת, ביקרנו בשמורה קטנטונת במרחק לא גדול מהעיר.קרנף מסכן אחד סגור במכלאה, שמוציאים למרעה פעם אחת ביום וכמה חיות מסתובבות בר בשטח.

אז לסיכום, מה היה לנו? מפלי ויקטוריה, טיול לצי'רונדו עם תמיר, כמה פעמים על האש עם סטיב ונורמן, פעמיים בצפון והרבה אוכל טעים עם שותפי היקר.

לחזור לשם? לא נראה לי. יש עוד הרבה מקומות לבקר. כמו שאמר הפילוסוף הידוע קלימרו:

The world is so big and I'm so little.