רואנדה היא ארץ אחרת. לכאורה, בכלל לא באפריקה.
אולי זו ההשפעה של הכיבוש הגרמני במאה ה-19. לא יודע. אני לא מומחה בפסיכולוגיה של
עמים למרות שזה שמאוד מעסיק אותי כבר מתקופת השרות הצבאי שלי. איך המחשבה
הקולקטיבית והגיאוגרפיה משפיעה על אופן המחשבה הפרטית, בייחוד במקרה של מציאת
פתרונות לבעיות הנדסיות.
מכל הטיולים שלי, עד כמה שאני רואה, זו המדינה
הנקייה בעולם. פחי זבל בכל מקום.
הכבישים והמדרכות נקיים מעבר למקובל, בייחוד
באפריקה.
מכירים את הציור השבועי לילד של ג'קי במוסף של
ידיעות אחרונות?
"ילדים, במדרכה שבתמונה מסתתר גרגיר אבק. מי
יכול לגלות אותו?"
אז חיפשתי וחיפשתי ובסוף מצאתי, עטיפה של חטיף
באמצע המדרכה. ממצא נדיר ויקר מציאות.
הכל כל כך מובנה ומסודר, כמו שאומרים בגרמנית
"סדר צריך להיות" Ordnung
muss sein.
אבל מידי פעם "בורח" להם
ה"אפריקה".
לדוגמא: במלון מכונת ה"ויזה" מקולקלת.
גם צ'ק הם לא רוצים לקבל. אני צריך להביא תשלומים במזומן. בבנק אין דולרים. דולרים
מחליפים אצל חלפנים. אז אני מוציא מהחשבון בבנק כמעט שני מיליון פרנקים רואנדים.
בשטרות של אלף. צריך להזמין משאית בשביל לסחוב את זה. זה פחות נורא. למנהלת המלון לוקח
חצי שעה לספור את הכסף, כשאני מחכה בסבלנות שאין לי.
מצד שני, את כל התשלומים לרשויות השונות עושים
דרך הפלאפון.
אחת המדינות העניות בעולם אבל כבלי אינטרנט
אופטיים לכל פינה, לפחות בעיר הבירה. ומצד שני, רק אחת המעליות בבנק עובדת.
חוסכים. גם המעלית האיטית בעולם. לפחות מהנסיון שלי.
המרכז המסחרי של העיר עטור גורדי שחקים. בכל
כניסה לבניין ובכל כניסה לחנות גדולה יש סורק תיקים ושומר שבודק במגנומטר, כמו
בשדה תעופה. מי שמכר להם את כל הסורקים האלה עשה קופה יפה מאוד. עובדה, אין להם
טרוריסטים. מזכיר לי את הבדיחה על המשוגע שהתהלך ברחוב באמצע הלילה ותופף בכל
כוחו. "אני מגרש את הפילים" הוא אמר. "אבל אין פילים" אמרו
לו. "רואים? זה עובד" הוא ענה.
עוד לא החלטתי אם אני אוהב את העיר או לא. יש גם
מעברות ללא עצים. גם כאן, כמו ברב הערים הגדולות בעולם, יש הגירה גדולה מהכפר
לעיר.
אבל הקטע הכי מדהים במדינה הזו, זו ההתאוששות
מהטבח בשבט הטוטסי. היום הם לא מדברים על השבטיות אלא "כולם רואנדים".
במוזאון השואה יש בחצר קברי אחים לרבע מיליון בני אדם. זה מתוך 800,000 אנשים בסך
הכל.
הקומה הראשונה מתארת שלב שלב ברצח העם הזה, עם
כתוביות תמונות וחפצים של הנרצחים. בקומה השנייה, שואות אחרות, כמו בנמיביה בתחילת
המאה ה-19, רצח שלא ידעתי עליו, השואה הארמנית, השואה "שלנו" ובקמבודיה.
מעניין שבכולם (אולי למעט בקמבודיה) היו מעורבים גרמנים באיזו צורה. כאן הגרמנים
לא השפיעו באופן ישיר אלא רק שלטו פה ולדעתי השפיעו באופן לא מודע על אופן המחשבה
המקומי. האשמה הישירה היא על הצרפתים והבלגים שעסקו ב"הפרד ומשול".
הקשר שלנו לטבח הזה הוא במכירת הנשק לטובחים. שי
הקריא לי קטע עיתונות שמצטט את סוחר הנשק הישראלי שאומר משהו כמו (הנוסח שלי, אבל
רוח הדברים נאמן למקור): "יותר כייף להירצח ע"י כדור או רימון יד ולא
במצ'טה, לא?"
הם מומחים בשימוש במצ'טות. כמו בכל אפריקה,
מכסחים את הדשא עלה, עלה.
בחודשיים שהייתי פה הפעם, לא יצאתי הרבה מהשכונה
שלי.
הבריכה במלון מתחת לחלון שלי מתמלאת מהגשם אבל
היא לא מטופלת. לא מעז להיכנס למים אפילו אם הטמפרטורות היו בתחום המקובל עלי.
סוף שבוע אחד נסענו לאגם Kivu,
על הגבול עם קונגו. אגם מעניין ששואבים במרכזו מתאן שנוצר כנראה בהקשר לפעילות
וולקאנית.
ביום הראשון ירד גשם כל הזמן. הרבה ממטרים יש להם
בארץ אלף הגבעות. כמעט כל יום. הבנתי למה אנשי ההרים האפריקאים אלופי עולם בריצות
ארוכות. בנוסף לאנטומיה המיוחדת שלהם (שרירים קצרים יותר) הם גם רגילים לרוץ כל
הזמן בניסיון נואל להתחמק מהגשם. רוב האנשים רצים, לא הולכים, אלא אם יש להם משאות
כבדים ביד או על הראש כמו ג'ריקנים של מים או שמן.
בדרך לאגם, עוברים דרך הרבה כפרים, שנראים קצת
כמו המעברות בעיר.
כביש טוב שנסלל ע"י הסינים כבר לפני כ- 20
שנה. בדרך, בית קברות לפועלים הסינים שנספו בעבודה.
נעול אבל נקי בפנים כמו בכל מקום במדינה הזו.
מלון נחמד, לא משהו אבל עם גינה נחמדה.
הלכנו קצת ברגל והגענו לגדר כחולה יפה. יש אנשים
בצד שני ולא בא לי ללכת מסביב. רציתי לטפס על הגדר. לא בעיה. לא בראש של שי והוא
משכנע אותי ללכת לאכול. אני תמיד מוכן לאכול. רעב או לא רעב.
איזה מזל שהשתכנעתי. במסגרת התאווה שלי ללכת
לאיבוד, לא התעניינתי לאן נוסעים ולא הסתכלתי במפה. מסתבר שהגדר המסכנה הזו היא
הגבול לקונגו. אחרי סיפור החטיפה של אחד מצוותי המודדים שלי בזמביה ע"י
חיילים קונגולזים, מי יודע כמה היה עולה לשחרר אותי.
ביום השני התבהר קצת והלכתנו לראות את
"המעיינות החמים". אבן לא גדולה ממנה בוקעים מים רותחים. עלוב רק כמו
שבאפריקה יודעים לעשות. חבל"ז במובן המקורי של הביטוי. גם לא הפלגנו על האגם
לראות את שאיבת המתאן מהקרקעית. לא נורא. ראינו מרחוק.
גורילות לא נסענו לראות. דורש התארגנות יותר
ארוכה מראש. לא בטוח שאוכל לעשות את זה.
אז מה אתם בוחרים? אננס או פרי התשוקה
(פסיפלורה)?
תיאור נחמד כאילו אני עצמי שם :)
השבמחק