שעועית, נבטים ושאר ירקות

האמת היא שיש ירקות במכולת, רק שהמבחר מאוד קטן וגם הכמויות המוצגות למכירה שהן למעשה כל מה שקיים, קטנות מאוד. לא בכל מכולת יש ירקות ויש חנויות של ירקות ואפילו שם המבחר קטן מאוד. קצת בננות, פלטנו - זה השם הספרדי, יש להם שם אנגלי של זה, לא זוכר. תפוחי אדמה, עוד כמה סוגי שורשים דומים שאני לא קונה, תפוזים בשקיות של 5 במקרר, כרוב, חסה, כרוב סיני שאני מאוד אוהב, בצל, בצל ירוק, קצת במיה, עגבניות, מלפפונים, ... לא נורא נכון?

אלא שאחרי מדפים עמוסים במגה או מקומות כאלה אצלנו אפשר לקבל  "פחד מחוסר ירקות ופירות" אם יש פוביה כזו בספרי הרפואה.

הסיבה השניה לפוביה שלי היא הציפיה להנאה מפירות טרופיים. אין כאן כאלה. יש אננסים קטנים במכולת, גוייבות מהממות על העץ בגינה שלנו - או שבעצם אני צריך לכתוב בלשון יחיד, אכלתי שניים בשלושה שבועות כמעט שאני פה - זה מה שיש. יש לנו גם עץ מנגו אבל זה לא פרי שאני מוכן לאכול ככה סתם אפילו אם זו הייתה העונה וזו לא.
לשכן יש שיח פסיפלורה ענק אבל שוב זו לא העונה.

אז החלטתי לגדל נבטים. קניתי שעועית, שמתי מגבת נייר מקופלת במגש קלקר שקניתי בו משהו, כבר לא זוכר מה.
ההתחלה הייתה מבטיחה:

אחרי כמה ימים גדלה לי גינה של ממש:

 

וזה סופו של כל בלון:

תענוג

מאחורי ההר, חת שתיים שלוש

אין שם גמדים אבל יש שם גן בוטני מקסים. יש ספר שמתאר את 100 הגנים הבוטניים שחייבים לראות בעולם והגן הזה מופיע בו.
כיום הגן בעצם די מוזנח, כי אין להם הרבה כסף לתחזק אותו, אבל התכנון והעיצוב שלו מדליקים.
עם ראש חינוכי, יש בגן מרכזים שמפעילים את כל החושים.

כשהולכים לכיוון הריח, לדוגמא, מגיעים למעגל ישיבה  מקורה בצמחים מטפסים עם לוח הפעלה שאומר מה צריך לעשות עם הצמחים שמסביב עם קצת הסברים על הצמחים עצמם, צמחי ריח, צמחים שצריך למשש אותם, לאכול וכו'

בין המוקדים ולאורך השבילים, כל עץ, שיח ופרח מסומן עם שמו המלא.

הדרך לגן הבוטני היא  אחת הגרועות שבאי. הרבה חורים ומעט כביש. בדרך עוברים שדות שהיו פעם חוות לגידול קנה סוכר. גידול קנה הסוכר ועיבודו היה גורם משמעותי ביותר בהתפתחות האי. עבור המתיישבים המקוריים (אינדיאנים) זו הייתה עבודה קשה מידי ולכן הביאו עבדים מאפריקה לעשות את העבודה.
כל זה מתרחש לאורך הצד האטלנטי של האי ולכן הגישה לחוף לא כל כך מעניינת כי בכל מקרה הים סוער מידי ומסוכן עם זרמים שמושכים למטה ולכן אין רחצה שם.

בכל אופן, המעיל של יעקב מצא חן בעיני. אבל אני לא בטוח שהייתי קונה מעיל אם היה בצבעים ובטקסטורה הזו.

ביל חזר לקנדה

ביל חזר לקנדה היום אחרי שהיה איתי פה 10 ימים. זו הייתה הפתעה נעימה לגלות שיהיה פה עוד מישהו איתי וגיליתי את זה רק יומיים לפני הנסיעה שלי.
ביל אלכוהוליסט. פעם ראשונה שאני נתקל בכזה. מעשן כמו קטר ושותה כל היום. ז"א לא ממש כל היום, מידי פעם הוא לוקח הפסקה של כמה דקות.
הוא אדם מאוד מעניין עם תחומי עניין מאוד רחבים ותענוג להעביר איתו שיחה על כל מיני נושאים. הוא ישב בעיקר בגינה עם המחשב שלו ונראה לי שהוא כתב את התזה שלו לתואר ראשון ביחסים בין לאומיים. יש דבר כזה תזה לתואר ראשון בקנדה. הוא לא למד מעולם באוניברסיטה ונרשם ללימודים לפני שנה בגיל שישים.
ביל היה פה כבר בפברואר ככה שהוא מעורה במקום, מכיר הרבה אנשים והכיר לי את השכן הפרמקולוג שלנו, מנו.
הוא היה אמור לעבוד פה בארגון תמונות ישנות וזיהויים בעזרת גיי (מהמוזיאון ההיסטורי שכתבתי עליה קודם ובטח אזכיר אותה עוד הרבה בהמשך).
גרנט, הארכיאולוג של האי הוא בלאגאניסט לא קטן. הוא לא השאיר לו הוראות ברורות היכן התמונות ואפילו בעזרת שיחות סקייפ רבות (גרנט בארה"ב מלמד באיזשהו מקום, לא זוכר איפה), לא הצלחנו למצוא אותם.
ז"א שביל הגיע עד לכאן ולמעשה לא התחיל אפילו לבצע את מה שהוא בא בשבילו, ואפילו שילם בשביל התענוג הזה. לפחות הוא יקבל קרדיט על הזמן שבילה כאן באוניברסיטה.  אולי.
גם אני עוד לא התחלתי ממש לעבוד כי יש בעיות עם המחשבים כל הזמן וגם הקבצים שאני אמור לעבוד עליהם עוד לא הגיעו, אבל לי זה פחות מפריע כי יש לי הרבה דברים אחרים לעשות.
האמת שגם לו היה. התזה שלו היא על השינוי הפוליטי שמתרחש כאן באי שבו האי הופך להיות עירייה הולנדית ולא חלק מהמחוז ההולנדי בקריביים. לנו זה לא נראה משמעותי אבל כנראה שזה כן כי מינהלת המחוז הייתה בכורסאו שלא היה לה שום עניין לקדם את האי ועכשיו אולי יבוא שינוי.
הוא ריאיין כמה אנשים אבל בעיקר שתה. כל בקבוק הוודקה בפריזר החזיק מעמד משהו כמו יומיים שלושה, לא כולל כמה בקבוקי בירה וכל זה לפני היציאה בערב לסבב בארים.
הוא שכר כאן רכב ואני מוכרח להודות שלנסוע איתו היה די מפחיד, אם כי אני לא יכול להיות בטוח שהשתיה הייתה הגורם העיקרי לנסיעה הפרועה שלו.
הספקנו לטייל ביחד קצת על האי והאמת שהוא באמת יחסר לי.

זה השער עיזים לא יבואו בו

אם לא נסגור את השער, זה מה שקורה:

עיזי רחוב,

יבואו ויחרבנו לנו בחצר
וימלאו לנו את המרפסת

אין פה חתולי רחוב. לשכן שלנו יש 3 חתולי בית. אחד מהם בשם וינסנט גדל מינקותו עם כלבים ולא עם חתולים ולכן הוא נובח במקום לילל. מצחיק לאללה.

אז הנה עוד כמה עיזים לסיום:

היום עוברת אותנו סופה טרופית. (שלא תתפתח להוריקן הפעם). אנחנו בקצה שלה אז הגשם לא נורא, אבל זה אומר עוד יום בלי צלילה.

הפלנטה של הנסיך הקטן

בבוקר קודם עזיבתו, השליט הנסיך הקטן סדר מופתי בפלנטה שלו.

הוא ניקה בקפדנות את הרי הגעש הפעילים. היו לו שני הרי געש פעילים, אשר שימשו אותו לחימום ארוחת הבוקר. היה לו גם הר געש אחד כבוי, אבל, כפי שאמר, "לעולם אין לדעת!" לכן ניקה גם את הר הגעש הכבוי.

גם לי יש שלושה הרי געש אבל רק אחד מהם "במצב טוב". השנים האחרים די בלויים.
בגשמים האחרונים, השביל המסומן שמוביל לקרקעית הלוע נסחף ואמורים לעבוד עליו, אחת הסיבות שלא עליתי עליו עד למעלה. ביקשו ממני לא להכנס כי אם יקרה לי משהו, אני אסכן את חיי המחלצים.

גיי, מנהלת המוזיאון ההיסטורי גרה על דופן ההר. די גבוה.
מהמרפסת שלה אפשר לראות (הפנורמה למטה בהמשך) גם את האוקיינוס האטלנטי במזרח (צד ימין בתמונה) והים הקריבי (בצד שמאל).
במישור, קצת מעל העצים, אפשר לראות את שדה התעופה שממש קרוב לחוף האטלנטי, הסוער יחסית של האי.
בחלק העליון של התמונה אפשר לראות את שני הרי הגעש המרופטים יותר.

מסתבר שהתרנגולים פה לא יודעים לצלול

הרבה בעלי חיים מסתובבים באי חופשי - פרות, עיזים והמון תרנגולים.
לעומת זאת, מתחת לים יש בעיקר אלמוגים יפהפיים בכל מיני צבעים.
שחיתי עם כריש קטן, לא גדול ממטר אורך, אפילו הברקודה שכמעט נכנסה בי הייתה ארוכה יותר.

הצלילה של היום הייתה מסביב לאוניה טאיוונית טבועה. שמה Chien Tong למי שזה ממש חשוב לו.
מתחת לאוניה עמדו ובהו בנו משהו כמו 40 לובסטרים ענקיים, כל אחד יותר ממטר.
היה נורא מצחיק.
הם עמדו והסתכלו כמו גלמים, כאילו באו לקולנוע לראות סרט על יצורים מוזרים עם בלונים על הגב שמוציאים בועות אויר גדולות כל הזמן.

חוץ מזה, בעיקר דגים.
אני ודגים מה אכפת לי. יפים ושקטים.  בסך הכל חיה מטומטמת.
בסדר, גם צבעוניים.
ויש גם אחד כזה שפורש כנפיים והולך על הקרקעית החולית עם רגליים קטנות.
את השמות שלהם לא אזכור גם ככה.
ובתור אוכל הם לא מעניינים אותי. לא סובל דגים.

אם התרנגולים היו צוללים היה יכול להיות יותר מעניין במים מבחינה קולינרית.
לפחות בשבילי.

על האי, כל האוכל מיובא.
רציתי לקנות חלב טרי ולא הבינו אפילו מה אני רוצה. לקח להם זמן.
אומרים שיש מקום שמגדלים בו קצת ירקות ומיבאים גם קצת פירות.
אלך למחר לבדוק.
יש כמה חנויות מכולת ובכל מכולת יש משהו אחר לקנות. תלוי מה הם הזמינו באי השכן.
כשמגיע משהו מעניין לאכול מתחיל סבב טלפונים כדי להודיע על הידיעה המרעישה, כמו הגיעו צלעות - וואו.
ביום חמישי מגיעה אוניית אספקה, כמו הירקנים בחלק מהכפרים הערביים בארץ. מה שבא בא ואם לא אפשר להזמין. יגיע בשבוע הבא. אולי. אולי שבוע אחרי זה. אם בכלל.

הנה, בדיוק נער כאן החמור מעבר לגדר. חייבים לסגור את השער אחרת הוא וכל החיות יכנסו לנו לחצר.

מחר אתחיל לטייל באי. כדי להכנס לשמורה צריך רשיון (6$) ובשביל לצלול (30$).
הרשיון טוב לשנה וכולל גם חוברת הסברים עם מפה טובה ותג פלסטיק כזה כמו שכלבים מקבלים אחרי חיסון נגד כלבת. גם סתם שחיה עם שנורקל מחייבת רשיון.

וכאן, התרנגולים כן ילוו אותי.

גשם

בלילה ירד גשם על הכביסה שלי בחוץ על החבל. שכחתי ממנה בכלל. זה היה רק פתח לבאות. גם אחר כך ירד עוד גשם.
טוב, זה לא סופה טרופית אבל הכביסה לא תתיבש לעולם אם זה ימשיך ככה.
אצטרך להכניס אותה פנימה.

גשם הוא נושא בעל משמעות גדולה מאוד כאן.

כבר כתבתי שלכל בית בור מים של כמה אלפי ליטר ואין הספקה סדירה דרך צנרת.
בחודש האחרון כל הבורות התמלאו מהסופה הטרופית שהפכה להיות הוריקן לא הרבה אחרי שעברה את האי.

הגשם הורס את הכבישים. מהבית שלי אני יורד ישר לים. כ 700 מטר כביש בטון יפה ואחר כך שביל תלול מחורץ באמצעו. אמרו לי שהשביל היה בסדר עד לגשם הגדול האחרון.
 כמה כבישים אחרים, ולהפתעתי יש כאלה סלולים (חשבתי שיש רק אחד לאורך האי) נהרסו לפני שבועיים ממבול שלא פסק ארבעה ימים. כבישי בטון מחזיקים מעמד טוב יותר.

בחזרה מהצלילה עליתי בחזרה למעלה בגשם שוטף. בין כה וכה הייתי עם בגד ים, סנדלים וחולצה שמתייבשת מיד. נראה שאחרי הליכה בגשם אני יותר יבש משסתם לשבת בלחות הנוראית של החדר.
יש בחדר  4 מאווררי תקרה ששניים מהם פועלים תמיד ואסור לכבות אותם בכלל כדי שלא תצטבר לחות.

לצאת לעמוד בגשם כדי להרגיש יבש יותר נראה לי די משעשע.