ההפתעה הראשונה שלי התרחשה כבר בתחנת
האוטובוס עוד בדרבן. לא ידעתי שגם כושים מדברים ביניהם אפריקנס. דרבן היא עיר של
אנגלית ומעט האנשים שהכרתי אז וגם הפעם מדברים בשפה של הבורים ("איכרים"
בהולנדית).
הייתה רוח נוראית לאורך החוף, ובכלל, ולכן
הגעתי לתחנה 4 שעות לפני הזמן. לקחתי אוטובוס לילה של חברת Intercape.
אוטובוס מהסרטים. שכלולים כאלה ראיתי עד עכשיו רק בסרטים. אבל אפריקה זו אפריקה
והשירותים שבסוף האוטובוס הפסיקו לעבוד דווקא לפני שרציתי אותם לקראת סוף הנסיעה.
בחרתי בחברה הזו כי באתרים של החברות האחרות היה יותר מסובך להזמין את הכרטיסים.
בהתחלה חשבתי לקנות כרטיס hop
on hop off בחברה אחרת, ולעלות ולרדת בכל
מיני מקומות בדרך הארוכה לקייפטאון (יותר מ 1660 ק"מ). כשנכנסתי לפרטים של
התכנון התברר לי שאין לי מספיק זמן לעשות את זה ולמזלי הבחירה של החברה (אותה
בחרתי גם לנסיעת הלילה השנייה) הייתה מוצלחת מאוד.
האוטובוס עזב את דרבן בחמש אחר הצהריים
וירדתי ממנו ב 9 בבוקר, במגרש החניה ליד העיריה שמשמש גם את חברת האוטובוסים.
בניגוד לדרבן, כאן חברות האוטובוסים מפוזרות בכל רחבי העיר.
בהתחלה חשבתי לטייל בעיר לפני שאני מגיע
למלון אבל בתכנון לא לקחתי בחשבון את כל העליות והירידות בעיר והחלטתי לנסוע למלון,
לפחות לשים את התיק. בניגוד לדרבן שהתאכסנתי ב AirBnB,
כאן לקחתי Backpackers
Hostel. לגוון. מקלחות משותפות. אז
מה. יש חדרים משותפים ל 8 אנשים. אני לקחתי חדר משלי.
ירדתי מהגבעה (המצודה עם התותחים ממש ליד
המלון) והלכתי כמה ק"מ לכיוון החוף. בדרך מבנה מוזר. בזיליקה כמו של כנסיה,
אבל מגדל הפעמונים נראה כמו מגדלור. התפעלתי ממה שנראה לי רעיון מקורי שנראה לי
מתאים לעיר חוף עם נמל גדול מאוד. כשהתקרבתי ראיתי שזה בכלל מסגד.
הטיילת ארוכה אבל הרבה פחות מזו של דרבן.
המון תיירות פנים (זו גם חופשת הקיץ של בתי הספר וגם חופשת חג המולד). על ספסל
בטיילת שני ילדים ניסו לכייס אותי. השארתי את תיק הצד פתוח כי זה שימש אותי להסתרת
המצלמה כשאני לא מצלם. אומרים לא להחזיק דברי ערך גלויים כי רמת הפשע בדרום אפריקה
נחשבת מאוד גבוהה. ישבתי על ספסל עגול ואחד הילדים ישב לידי והסיט את תשומת ליבי
והשני הגיע מהצד השני ושלח את ידו לתיק הפתוח. הרגשתי מיד וחטפתי את התיק. מזל שהם
היו לא מקצועיים.
לאורך הטיילת מלונות, מספר מרכזים מסחריים
וקזינו. באחד מהם נכנסתי לחנות פרוזן יוגורט מדהימה. גם אירגון ותפעול מדהימים של
מכונות לקהל, עשרות תוספות ופינוקים וגם הגלידה עצמה מדהימה.
בדרך חזרה נכנסתי למכולת למלא את כל הנוזלים
שהשארתי בדרך החמה. זה נראה כמו חנות משכונאים בטלוויזיה האמריקאית. יותר גרוע
מחנות החלפת כספים ישראלית . יש "חדר קבלה" וסורגים לשולחן של העובד
במכולת. מבקשים מה שצריכים והעובד מביא את הסחורה ומוסר אותה דרך החלון הקטן.
שאלתי את בעלת המכולת מתי אם שדדו אותה וכמה פעמים. להפתעתי היא אמרה שזה מעולם לא
קרה והיא גם לא מכירה אישית מקרים כאלה. גם במלון רמת האבטחה כזו וגם הם אמרו
שמעולם לא היה להם אירוע. נראה לי שמציירים את המצב יותר גרוע ממה שהוא באמת. ולא רק
כאן.
מכשיר כרטיס האשראי לא עבד במלון ונאלצתי
ללכת ולהחליף כסף. לכל מקרה כדי שלא אתקע. בסניפי הבנק השכונתיים לא מחליפים מטבע
זר ונאלצתי ללכת לקצה השני של העיר לסניף מרכזי כדי לבצע את ההחלפה. אחרי עמידה
ארוכה בתור, הגעתי לפקידה. מלאתי טפסים, היא התקשרה לבנק המרכזי לבקש שערים, הביאה
עוד פקידה שתבדוק, צילמה דרכון, מלאתי טפסים כבר אמרתי? מספר נעלים של סבתא שלי הם
לא ביקשו. נראה לי שזה הדבר היחיד שברח להם מהתחקיר. אם הייתי יודע שזה יהיה ככה
הייתי מושך מהקיר. דקה ונגמר (לפחות ככה נראה לי) בלי לספר להם את קורות חיי.
גם בית כנסת יש להם, עם עיטור של מגן דוד
בסגנות רצועת קשירה קלטית.
גם אתר זיכרון יפה לעובדי העיריה שנפטרו
(במילוי תפקידם וגם אחרי). אומנות רחוב מרשימה.
במלון הספקתי לקרוא ספר של הסופרת של
"אדונית התבלינים". ספר שלישי אחרי השניים שקראתי בערבים בדרבן – אחד על
התכנון העירוני של יוהנסבורג והשני דמיוני על תקופת כיבוש מצריים ע"י
החיקסוס. זה היתרון של לינה במקומות כמו המקומות בהם אני ישן. אנשים קונים ספרים
ומשאירים אותם כדי להקל על המשקל של התיקים.
האטרקציה העיקרית ביום השני (למעשה השלישי,
אם לוקחים את היום הראשון שהגעתי ב9 כיום מלא), הייתה מבשלת הבירה בשם Bridge Street.
מבשלת בוטיק עם בר ומסעדה. ביקשתי סיור וטעימות וכיוון שלא נרשמתי מראש לסיור כזה,
בעל המבשלה עשה לי סיור פרטי עם הסברים וטעימות.
הכל היה נהדר, כולל הסיידר והכי מצא חן בעיני
ה Black Dragon Stout
ממנו שתיתי מיד כוס מלאה. רק שליש, בכל זאת עדיין מוקדם בבוקר.
סתם גרפיטי יפה על קיר תמך
דפנות של מוניות ישנות
ועוד גליונות מתכת שנראים כמו חוברת ציור של
מישהו, על גרם מדרגות במרכז העיר.
ועדת קישוט של העירייה פעילה, יצירתית ובעלת
טעם טוב.
קצת לפני שעליתי על האוטובוס כדי לבלות עוד
לילה בדרכים, מצאתי מצבה לזכרם של כל יורדי הים שחיפשו את Prester John,
עם תאריך מוזר שנראה לי טעות – 1145 עד 1646.
כשחזרתי לזמביה, חיפשתי מי זה היה. מעניין
מאוד. מסתבר שהייתה אגדה שהיה שליט כזה במזרח. נוצרי. שהצלבנים חשבו שהוא אוטוטו
בא להציל אותם מידי המוסלמים. יש חוקרים שחושבים שהכוונה הייתה לג'ינגי'ס חאן שהיה
סובלני לכל הדתות וכנראה הייתה לו גם אשה נוצריה. אחרים המציאו קשרים לכל מיני ממלכות
בכל מיני מקומות, ביניהם אתיופיה הנוצרית. על חיפושים אחריו בדרום אפריקה לא קראתי.
אני גם לא מבין את תאריך סיום החיפושים. מה קרה, ב 1646 מצאו אותו? והוא נעלם שוב?
מי שבא לו לחפש את התשובות לשאלות האלה
מוזמן, ומתבקש לעדכן אותי.
אני כותב את הפוסט הזה בקיגלי, רואנדה, קצת
לפני הטיסה בחזרה ללוסקה. יש לי עוד 3 פוסטים בקנה ואני מתקשה למצוא זמן לכתוב
אותם. מלחיץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה