היום הראשון לשנה, לפני הצהריים וירדתי מהרכבת המטרופוליטנית במרכז
העיר. די שומם ולא מעניין. אני מחפש איך להגיע לחדר שלי. הפעם AirBnB,
לא במרכז העיר, על משהו שנקרא אי שגשר מעץ מחבר אותו "ליבשה". לא ממש
אי, אבל יש גוף מים כלשהו, דומה לנחל, שמבדיל אותו. הרעיון היה שזה סוף הטיול, לא שחיתי
בים כבר הרבה זמן (בזמביה אין ים כמובן, אוגנדה על אגם ויקטוריה עם בילהרציה...).
לא לקחתי בחשבון את הזרמים באוקיאנוס. מסתבר
שבמפרץ הזה שולט זרם שבא חסר טמפרטורות לחלוטין היישר מהקוטב הדרומי. נכנסתי למים
עד גובה רבע הקרסול ואחרי שתי דקות לא הרגשתי את הרגל יותר. האתר הוא מקום פופולרי
לאוכלוסייה המקומית והייתי מופתע (בלי שום סיבה מוצדקת) שכל האוכלוסייה שחורה. לעומת
זאת כל המצילים והיו לא מעט כאלה על כסאות מוגבהים בלי סוכת מציל, על טהרת
האוכלוסייה הלבנה. שוב, תהפוכות ביטול האפרטהייד – שלבנים יצילו שחורים? שומו
שמיים. (ההר הזה נדחף לכל תמונה, אי אפשר להיפתר ממנו).
בדרום אפריקה לוקחים ברצינות את בעיית
האלכוהול ברחובות שמביאה להרבה אלימות. אסור לשתות ברחובות ואסור להביא בקבוקי
אלכוהול לים. שורה של שוטרים חוסמים את הגישה לחוף ומי שמוצאים בכליו מהחומר האסור
נקנס והבקבוק מוחרם. הם לא ישראלים, אז להעביר את הוודקה לבקבוק מים כנראה שלא
עולה על דעתם. בצד מכונית המשטרה ובה שני שוטרים שבקושי עומדים בקצב כתיבת הדוחות.
עד הערב המכונית מתמלאת כמו מכונית של סיטונאי בסבב חלוקה לבארים.
החדר שלי בחצר של בית בקומפאונד מוקף גדר עם
תיל דוקרני והרבה שומרים. שכנה של בעלי הבית שנמצאים בחופשה בקנדה, מקבלת את פני
ולוקחת אותי לחוף. יש תחרות מפרשיות. מאתגרת אותי למצוא את הדרך חזרה לחדר. נו
באמת, הלוואי שהייתי יודע ללכת לאיבוד.
הגעתי לשלב השלישי של היציאה של תחרות
מקייפטאון לריו – שלב מפרשיות המהירות. הקטנות והאיטיות יותר יצאו כבר בשבוע שעבר.
אני מתארגן בחדר ויוצא לטייל בחוץ. בסוף
מתיישב שמסעדה/בר ליד החוף. קונה לי בירה בבר ומתיישב בוורנדה, הבירה עושה אותי
רעב?. מזמין משהו לאכול ומחכה. ומחכה. ומחכה. בסוף אמרתי למלצר שאני מוותר והלכתי.
לא הזיז לו במיוחד. האמת שלא הייתי רעב וסתם בא לי לאכול משהו כי ראיתי שכולם אוכלים.
חזרתי לחדר ומרילין, אורחת של בעלי הבית הזמינה אותי לכוס יין. היא מאכלסת את הבית
ומטפלת בכלב שלהם בהעדרם. הביאה גם את הכלב שלה ושלושתם מסתדרים יפה ביחד.
למחרת יצאתי לעלות להר השולחן, מרילין אמרה
לי בערב הקודם שחייבים להיות שם מוקדם כי אחרת יש תור ארוך לרכבל. למרות שהגעתי
מוקדם, היה שם כבר תור ארוך. למעשה שניים. אחד לאלה שהזמינו כרטיס באינטרנט ואחד לאלה
שלא, כמוני למשל. לא נראה לי שהיה הבדל באורך התורים. החלטתי לעלות ברגל. איזה
מזל. בערב הקודם אמרתי למרילין שבסך הכל התאכזבתי כשראיתי את ההר. ראיתי אותו כל
כך הרבה פעמים בתמונות ובחיים האמיתיים הוא לא נראה שונה ומרשים יותר. אני בטוח
שאם הייתי עולה ברכבל ההרגשה הזו הייתה נשארתי לי.
העלייה בשיפוע מטורף של 40 מעלות. שניים וחצי
ק"מ על רווח אנכי של יותר מ-1000 מ'. יש כמה מסלולים בהתחלה ואני בוחר בזה שהשיפוע
בהתחלה גדול יותר ושיש בו פחות מטיילים. המסלולים נפגשים באיזשהו מקום ועומד שם
מתנדב מבוגר ומפנה אותי למעיין קטן עם מים זורמים. לא תכננתי לטפס ולא הבאתי מים.
בלי מים, הוא אומר, אתה לא עולה. הרגעתי
אותו שאני יודע מה שאני עושה ושאסתדר. הוא אומר שבלחות של העננים בעליה אזיע כמו
חזיר. כשמתברר לו שאני יהודי, הוא מתנצל על האמירה הזו. הרגעתי אותו שאני מת על
בייקון ושזה בסדר.
העלייה מאוד קשה וכל כמה דקות אני עוצר להחזיר
את הנשימה. בחצי הדרך רואים כבר את הקצה אבל זו אשליה שהסוף קרוב. כשרואים כתם
קטנטן אדום וכשמבינים שהכתם זז והוא שייך לבן אדם שלא יותר גדול מפיקסל בתמונה,
מבינים שיש עוד דרך ארוכה ושכדאי לעצור וליהנות מהנוף.
מאחורינו כל המפרץ והעיר שלחופו. מבעד לערפל
אפשר לראות גם את האי שאני גר עליו.
כשעולים עוד קצת בערוץ מגיעים לקירות הסלע שסוגרים על הדרך, עם עץ שגדל
בחריצים ונראה כמו בונסאי מחוסר משאבים לגידול.
הקירות מזמינים טיפוס עם חבלים אבל לא ראיתי
פעילות כזו בשם מקום על ההר.
העננים שיורדים גם הם בערוץ הזה מקררים מאוד.
לא דאגתי מהתייבשות כמו שדאגתי מהיפותרמיה. אני חושב על להתקפל ולרדת בחזרה, אבל האור
מבעד לעננים מזמין ואני מחליט להמשיך הלאה בכל זאת.
בסוף מגיעים למדרגות הסופיות שמזכירות לי את
השיר של לד צ'פילין על המדרגות לגן עדן.
הגעתי לסוף המעלה עם מחשבה די מטרידה. עזרתי
ל משהו כמו 100 אנשים לרדת כשעליתי במעלה. נניח ש 40 מהם מקומיים. עם 25% אנשים
נגועים באיידס בדרום אפריקה, ז"א שסטטיסטית נתתי יד ל 10 נשאים. לא נעים.
לרדת הרבה יותר קשה לי, בדרך כלל. לא המשכתי
לפסגה הכי גבוהה. כמה מ' כבר לא ישנו הרבה. הלכתי עוד ק"מ לכיוון התחנה
העליונה של הרכבל. כשיש חורים בעננים אפשר לראות את הכפרים "שמאחורי
ההר" אחת, שתים, שלוש.
למרות שאמרו לי שאי אפשר לקנות כרטיס לרכבל
למטה, אני מנסה בכל זאת. בחנות המזכרות המוכרת שואלת אותי – "עלית עם הרגליים
האלה?". אין לי אחרות, אני אומר. כשהיא נרגעת, היא מספרת לי שמכירת הכרטיסים
מתבצעת בבניין של הרכבל למעלה. מזל גדול. קודם כל, היה תור ארוך לבית הקפה. שנית,
קניית הכרטיס הייתה פשוטה מאוד. שלישית, גם בבניין השני היה בית קפה, בלי תור, השוקו החם היה מצויין והצלחתי להתחמם תוך כדי שאני מסתכל על
הנוף המרהיב מאחורי זכוכית.
כשירדתי לכיוון הרכבל, איכשהו מצאתי את עצמי
בראש התור (לא ארוך כמו שהיה בעליה, אבל בכל זאת) כשהסדרנים מאיצים בי להחתים את
הכרטיס ולהיכנס. וויתרתי על המחשבה ללכת לסוף התור וירדתי למטה.
מהרכבל התחתון החלטתי ללכת ברגל כמה קילומטר ל"חזית
המים" – האזור שבו הכל קורה. בדרך, קרנבל בתי ספר. עוצרים את התנועה, אבל
מידי פעם משחררים את התנועה המצטלבת כדי למנוע פקקים. יצירתי ועובד כי כולם
ממושמעים. אצלנו זה לא היה עובד, נראה לי.
"חזית
המים" הוא איזור הנמל הישן. יש מרינה יפה, שני גשרים מתרוממים או מסתובבים
כדי לתת למפרשיות או סירות מנוע גבוהות לעבור. מיליוני תיירים. מסעדות. חנויות
יוקרה וגם חנות לציוד מחנאות. קניתי לי גדג'ט שמזמן רציתי ולמרות האווירה
התיירותית כל כך די נהניתי.
חזרתי לחדר עייף ומרוצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה