כבר בשדה התעופה ראיתי שהגעתי לאפריקה אחרת. שדה נקי, מודרני, מצוחצח.
אחרי 57 שנה, חזרתי לביקור בדרבן. בעיקר כדי לראות דברים שזכרתי ורציתי לבחון את
הזיכרון שלי.
הדבר הכי חשוב שהשתנה במשך השנים הוא ביטול האפרטהייד.
תמונה כזו לא הייתה יכולה להתקיים בתקופה ההיא. ששחור ישחק שחמט עם
לבן ועוד בפרהסיה? השמים היו נופלים. יש לי תמונה, בשחור לבן כמובן, שאני יושב על
ספסל שכתוב עליו for whites
only. כל אלו שאומרים שמדינת ישראל
היא מדינת אפרטהייד לא מבינים על מה הם מדברים. בארץ אפשר אולי יהיה בקרוב למצוא
ספסלים שיהיה כתוב עליהם "לגברים בלבד" אבל אין מצב שהישיבה תהיה מוגבלת
ליהודים. אבא שלי סיפר שבשבוע הראשון כשהגענו הוא ראה תאונת דרכים והיה במקום
אמבולנס, אבל הפצוע לא קיבל טיפול כי האמבולנס היה של שחורים והוא היה לבן, ולכן
הוא מת. ויש עוד הרבה סיפורים דומים.
אבל נחזור לטיול.
נחתתי לפנות ערב ולקחתי שאטל שתפקד גם כמונית לעת מצוא. ישר לחדר
ששכרתי ב AirBnB,
בצנטרום של הפיילה, קומה שביעית מעל לרחוב הראשי. חדר בסיסי ביותר, אפילו בלי
אינטרנט!
יומיים לפני חג המולד. חשבתי שתהיה פעילות
קשורה לחג כמו שזכרתי, אבל למעט תאורת ברחוב לא היה כלום. לשחורים יש את המנהגים
שלהם. בכלל, הרבה לבנים לא נשארו כאן ואלו שנשארו נראו מין מוזרים כאלה, אפילו זה
שנהג במרצדס צהובה ולא היה לו כסף לקנות גג לאוטו, או זה שנהג בריקשה הודית.
דבר ראשון בבוקר למחרת, הלכתי לשכונה הישנה. רב שמות הרחובות בעיר שונו
משמות של לבנים לשמות של שחורים. יש טבלת המרה למתעניינים. משום מה הרחוב שלנו
ניצל ולכן הצלחתי למצוא אותו בגוגלמפס עוד לפני שהגעתי. שם השכונה השתנה לשם בשפת
הזולו ואי אפשר למצוא את השם הישן באינטרנט. למרות הכל, הצלחתי למצוא ממש בקלות את
השלט שהיה בכניסה לשכונה.
פעם זה היה יפה ומטופח. עכשיו משמש כמזבלה. יחסית למקומות האחרים
שהייתי בהם בדרום אפריקה, דרבן היא ממש מטונפת. נמל התעופה יוצא דופן במובן הזה.
בשנה הראשונה גרנו כאן ואחר כך עברנו לקומה
שלישית מימין בבניין הזה:
היום השמשות שבורות, יש שערים מכוערים בכניסה
הראשית שכנראה נועלים בלילה אבל משום מה הצד האחורי של הבניין פרוץ לכל עבר ואין
סורגים בכלל.
במקום של חבלי הכביסה היום היו חלבלובים
קוצניים (לא זוכר את השם של הצמח) ומאחור מימין אפשר לראות את הבית של הילד המגעיל
שאמר לי פעם שהרגתי את ישו (הכחשתי ואמרתי שאני אפילו לא מכיר אותו).
למען הצדק ההיסטורי אני חייב לספר כאן את
הסיפור של המרדף עם הקוף (לא גורילה, נמרוד).
היו המון קופים בשכונה (גם היום יש אבל הרבה
פחות כי חיסלו את הבוש שהיה והיום יש שם דשא יפה למשחקים בין העצים הגדולים
שהשאירו, ממש יפה). הקופים נכנסו לבתים וגנבו בננות ואפילו פינגווין מצמר שהיה לי.
יום אחד, ירדתי מקומה שלישית לקומה שניה
ושוחחתי מבעד לדלת הפתוחה עם השכנה (בצד שמאל, לא בדלת הימנית שרואים שם את
האישה). פתאום טרקו לי את הדלת בפנים והרגשתי יד לוקחת את הבננה מהכיס בחולצה. בלי
להסתכל הרבה, חטפתי בחזרה את הבננה. הסתבר שזה היה קוף. לא יודע איך, אבל הצלחתי
לרדת במהירות במדרגות לחצר והתחלתי לרוץ לצד הקדמי של הבית, בשביל שאפשר לראות
מימינו. פחדתי מאוד, לא מהנשיכה של הקוף אלא מהזריקה נגד כלבת שהייתי מקבל אם הקוף
היה נושך אותי. זריקה כואבת מאוד ישר לכבד. כל השכנים שהיו בחוץ צעקו לי לזרוק את
הבננה אבל התעקשתי במחשבה של "אני קיבלתי את הבננה מאמא שלי. שהקוף ילך לבקש מאמא
שלו בננה. למה דווקא את שלי". הסיפור נסגר בזה שהקוף כמעט השיג אותי, ויתרתי
לו וזרקתי את הבננה.
יש לי בעיה בחלק מהמקרים להגיד מה אני זוכר
ממש ומה אני זוכר מהתמונות באלבום. את הפרטים של מרדף כזה לא שוכחים.
הלכתי לחפש את בית הספר שלי אבל אני לא בטוח
שזה שמצאתי הוא הנכון כי זה היה בית ספר יהודי וחלק ניכר מהיהודים כבר עזבו והוא
החליף בעלים. אולי אמא שלי תזהה את התמונות. אני לא בטוח במאה אחוזים. לדעתי מצאתי
גם את הכנסיה שאמא שלי למדה בה לנגן בעוגב. את הכנסיה זיהיתי לפי הדלת הצדדית שאם
אני לא טועה יש לי תמונה לידה. לא באתי מוכן כי החלטתי לטוס לדרום אפריקה רק אחרי
שעזבתי את הארץ.
יש גם רחובות יפים בדרבן
אם כי לא מעט הזנחה גם בשכונות היפות
אבל האבטחה היא לא מה שהיתה פעם. כל הבתים
מגודרים בגדרות תיל מחושמלות.
הלכתי הרבה עד שנשרפתי בפרצוף וכאבו לי כפות
הרגליים. בנקודה מסויימת ראיתי מרחוק שכונה שהזכירה לי כפר ערבי. המחשבה הזו לא
הספיקה לחלוף ושמעתי משם את הקריאה של המואזין. אני די בטוח שזה לא היה פה אז.
מה שלא זכרתי זה את העליות והירידות. כילד לא
הסתובבתי ברגל כמו היום ולכל מקום נסעתי עם אמא שלי באוטו. אם זיהיתי אותו נכון אז
למעשה בית הספר ממש קרוב לבית ואני זכרתי שנסענו המון זמן. יכול להיות שהנסיעה
הייתה ארוכה כי היה פול של אמהות שכל יום אמא אחרת הייתה לוקחת את הילדים, והיה
צריך לעבור בין כולם ובטח חלקם גרו רחוק. עוד שאלה לאמא שלי.
מקום שכן זכרתי זה הגן הבוטני. הגן מטופח גם
היום.
אם כי אני לא בטוח שהם באמת התכוונו שנלך דרך
ערוגת הפרחים.
הלכתי גם לגן החיות במיטשל פארק. פולי הקקדו
כבר ז"ל כמובן. היו אומרים לה Dance Polly והיא הייתה
רוקדת. הגן מוזנח וחבל.
עוד דבר שניסיתי למצוא, זה הגדוד הסקוטי שהיה
הולך בתהלוכה בימי ראשון עם כל עשרות המתופפים ונגני חמת החלילים. מי ששמע דבר כזה
לא שוכח. הכרתי את כל מנגינות המלחמה הסקוטיות והרבה שירים אחרים. שאלתי כל מיני
זקנות לבנות אבל אפילו הן לא זכרו את התהלוכות. אולי זה קרה בתקופה קצרה בלבד. לא
יודע.
את מה שהיה בשוק הזה אני זוכר בוודאות מתמונה
שהייתה תלויה לנו על הקיר ברמת גן. חיפשתי שוק כזה יפה בשלושת הביקורים שלי בהודי
ולא מצאתי. שוק מלא שקים במיליון צבעים שבכל שק סוג אחר של קארי. שלטים עם שמות
התבלינים זו המצאה מודרנית שלא הייתה אז. שימו לב ל"מחסל החותנת". כנראה
חריף במיוחד. 30 סוגי קארי זה לא מספיק והמוכר מכין תערובות לבקשת הקהל.
משם אני זוכר גם את הטקסים ההודים, אנשים בלבן
עטורים זרי פרחים צהובים עם סיכות תקועות בלשון ובלחיים והולכים על גחלים. הלכתי
פעם על גחלים בצוקי דרגות אבל לתקוע מחטים זה לא בדיוק מתאים לי. מצד שני, כל אלו
שעושים פירסינג לא מדווחים על כאבים מוגזמים וזה נראה לי אותו הדבר או לפחות קרוב.
יכול להיות שאני זוכר את זה דווקא מסרטי 8 מ"מ שאבא שלי צילם. לא יודע.
המקום האחרון שהלכתי אילו זה הטיילת. היא
באורך של 6 ק"מ ובדרומה הייתה בריכה בה למדתי לשחות. היום יש שם פארק מים
מפואר עם המון מתקנים כמו המתקן המאתגר הבא:
גם לאורך החוף יש קופים שמתגוררים בשיחים
שמייצבים את הדיונה לפני הטיילת. יש הרבה שלטים שמבקשים לא להאכיל את הקופים אבל
הם לא צריכים שידאגו להם. בשולחן לידי בבית הקפה הם התכבדו בעצמם בעוגות של
הסועדים בלי לבקש רשות ובעבר השני של המסעדה קוף אחד לקח סוכר כדי להמתיק לו את
התה.
אחרי 4 לילות, לקחתי אוטובוס לילה לפורט
אליזבט ועל כך בפוסט הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה